שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 24!
איפה מתרחשת הפעילות המוסרית? איפה פועלים להם הערכים, ובאיזה מישור חברתי אנחנו צריכים לזהות אותם?
השאלה הזו נשמעת לרובכם בוודאי מופשטת ופילוסופית מדי בשביל לפתוח איתה את היום, ואתם צודקים. זו שאלה שאפשר להתפלסף לגביה עד אינסוף אפילו אם מנסים רק להגיע לתיאור מדוייק של השאלה ומה בכלל היא אומרת. אבל היום אנחנו נדבר עליה, כי היא אחד העניינים העמוקים ביותר שמבחינים בין התרבות המערבית כפי שאנחנו מכירים אותה, לבין הפרוגרסיביות, ואחד הויכוחים החשובים ביותר שאנחנו מנהלים כיום בחברה שלנו. מה הופך משהו ל"טוב" או "רע" מוסרי, ואיפה, בקיום האנושי שלנו, יושבת לה האחריות להתמודדות עם טוב ורע?
למי שמגיע מההייטק, התופעה הבאה מוכרת לו: כל שנה או שנתיים במקרה הטוב, וכל כמה חודשים במקרה הרע, מחלקת כח האדם בארגון מתניעה תהליך של "בירור ערכי החברה". הם מכריזים על התהליך באיזה מפגש של כלל העובדים, מודיעים שזה יהיה תהליך שיערב את כל העובדים שירצו לתרום, ולאחר מכן ישתפו סקר שבו העובדים יכולים להצביע או להציע ערכים שצריכים להיות הערכים המייצגים של החברה. לאחר כמה חודשים, שבמהלכם גם ההנהלה בוחשת בתוצאות ומבררת את מה שלדעתה ישמע טוב למשקיעים, מודיעים אנשי ה-HR לארגון - הנה, התכנסנו לארבעה-חמישה ערכים מנחים שיהיו מעתה והלאה "ערכי החברה".
בימים ובשבועות שיבואו לאחר מכן, הערכים הללו יפורסמו בהמון מקומות. בחברה אחת שהייתי בה, הכוסות במטבח הוחלפו לכוסות עם הדפס של הערכים הללו, כל כוס עם ערך אחר. בחברה אחרת, אימוג'ים מיוחדים הומצאו עבור כל ערך, כדי שמי שירצה להציף את הערך הזה בצ'אטים ארגוניים יוכל לעשות זאת. מיילים של ארגון כח האדם יתחילו להשתמש במילים הקדושות החדשות, בסגנון של "לאור הערך של "צוות מנצח", אנחנו רוצים לשתף שהצוות של יוסי השיג את יעדי הרבעון". אני אפילו זוכר שבאחת החברות היה מייל שיצא שבו ראית איך מישהו התאמץ לשלב את כל ארבעת ערכי הארגון לתוך משפט מפותל אחד. וכמובן, יש גם החצנה של הערכים הללו בסרטוני יו-טוב למטרות גיוס ושיפור המותג של החברה, וכן הלאה וכן הלאה.
הסיבה האמיתית שחברות ההייטק משקיעות בתהליך הזה זמן וכסף הוא כיוון שמישהו סיפר להם פעם שאנשים שיש להם חיבור ערכי עם החברה עובדים טוב יותר יחד, ונשארים לאורך זמן בחברה. והאמת, יש בזה משהו: הרבה סקרים מראים שדור ה-Z, אלו שנולדו בסוף שנות ה-90 ועד תחילת שנות העשרה, והיום הם בגילאים שבין 15 ל-30, רוצים לעבוד בחברות שבהן "ערכי החברה" מתאימים לשלהם. בעיקר בעולם ההייטק, שבו אנשים מחליפים עבודות כמו גרביים, חברות יעשו כל שהן צריכות כדי לשמר עובדים אצלם.
אישית, כשאני נחשפתי לתופעה הזו, היא תמיד הפריעה לי. הרגשתי שמדובר בתהליך שמתכסה באיצטלה של ערכים אבל בעצם אין בו שום דבר ערכי. דווקא בגלל שאני לוקח את הערכים שלי כל כך ברצינות, הפריע לי שמבזים את הרעיון של ערכים בשם משהו ביורוקרטי-פרסומי. ערכים הם דבר שאמור לכבול אותך, לכפות עליך לנהוג באופן א' כשהיה נוח יותר שתנהג באופן ב'. ערכים נמצאים כל הזמן בהתנגשות אחד עם השני, ודורשים מאיתנו בירור עמוק של איפה הגבול בין ערך X לערך Y. הרעיון שאפשר להשתמש באותו שם לדבר השטחי והתפל הזה, לעשות סקר ולהגיד שתוצאותיו משקפות ערכיות, ולהשתמש ב"הילה" של המילה "ערכים" כדי להתהדר בכל מני פרסומים אבל בלי שהוא יחייב מעשים בשטח - הרעיון הזה מאז ומתמיד הציק לי. הוא הרגיש פשוט שקר.
השטחיות הזו קשורה גם לעוד עניין, שמתקשר לעניין שאיתו פתחתי: האם בכלל אפשר לומר על חברה עסקית שהיא מוסרית וערכית? אני שם בצד את העובדה הברורה שאף אחד לא מושלם, וכל חברה תעשה טעויות, וגם לפעמים אפשר לנתח אירוע מכמה זוויות ולהתווכח על השיפוט המוסרי שלו. אני שואל שאלה עמוקה יותר: האם אפשר להטיל את המושג "מוסרי" או "לא מוסרי" על היישות הזו שקוראים לה "חברה עסקית"? בהחלט, אפשר לתבוע חברה עסקית על נזקים שהיא עשתה, בין אם בכוונה ובין אם בטעות. אבל בסוף מי שגרם לנזקים הללו יהיה בן אדם ספציפי, או קבוצה מצומצמת של אנשים שגרמו, במודע או מתוך רשלנות, לאותם נזקים. בעוד שהמשקיעים של חברה שכזו אולי יפסידו כסף, אי אפשר להכניס חברה עסקית לבית הסוהר, אלא רק אנשים, בשר ודם.
במילים אחרות, רק על הפרט אפשר לומר שהוא מוסרי, ערכי, או שאינו כזה. ועדיין, בשפה היום-יומית שלנו אנחנו כן שומעים אנשים שמדברים על ה"מוסריות של החברה" - חברה עסקית אבל גם חברה אנושית במובן הרחב יותר. כשמישהו אומר משהו כזה, אני חושב שרובנו מתכוונים לומר שבאופן סטטיסטי, הרבה פרטים בעלי השפעה בחברה הזו אימצו התנהגות ערכית כלשהי, כמו עשיית חסד, דאגה לחלש, נאמנות בין חברים וכן הלאה. אבל עדיין, גם כשאנחנו רואים שחברה מסויימת מאמצת קוד התנהגות שאינו ראוי, בתפיסה המערבית של הצדק והמוסר אנחנו דואגים לזכור שבסוף - המשקל המוסרי יושב על הפרט, האינדבדואל, ולא על החברה.
הרעיון הזה הוא גם רעיון שהיהדות קידמה אותו כבר לפני אלפי שנים. התורה קובעת ש"לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת". בכך קבעה התורה שהקולקטיב הכי הדוק, המשפחה, אפילו הוא לא נושא באחריות מוסרית קולקטיבית. ואין זה אומר שהיהדות, בדוגמה הזו, לא סבורה שיש אחריות הדדית בתוך הקהילה בין חברי הקהילה. "כל ישראל ערבים זה בזה" נאמר במדרש, שמשמעו שיש לי אחריות לוודא שהחברה כולה פועלת באופן מוסרי. אבל המשמעות שם איננה שהקולקטיב הוא היישות שעליה חל הרעיון של "מוסר", אלא שכל הפרטים שבתוך הקולקטיב צריכים לראות את עצמם כאחראים להתנהגות של אלו שסביבם, ושחלק ממה שזה אומר להיות מוסרי כאדם, כפרט, הוא לפעול לתיקון עיוותים מוסריים אצל אלו שסביבך.
הנקודה הזו, שהמוקד של הפעילות המוסרית הוא היחיד, מחוברת באופן שלא ניתן להפרדה עם עוד רעיון, והוא הרעיון של בחירה חופשית. רק עם זה שיש לאדם בחירה מגיעה גם התביעה המוסרית להשתמש בבחירה הזו באופן מושכל, והחברה מגיבה בחיוב או בשלילה למה שבחרת. מהסיבה הזו, מי שלא היה מסוגל לבחור אחרת - החומרה המוסרית שבה נשפוט אותו תרד בהתאם. כך מגיעים לכלל שלא מענישים קטינים באותה חומרה כמו מבוגרים, שכן חסרה לקטינים השליטה העצמית וההבנה הברורה של ההשלכות של מעשיהם. כך גם קובעים שמי שאינו שפוי צריך לקבל הנחה בפסק הדין, שהרי אדם שכזה לא באמת ידע מה הוא עושה. עוצמת האסון שקרה תקבע את העונש המקסימלי שיכול להינתן עבור פשע מסויים; דרגת המודעות והבחירה האישית של הפושע היא זו שתקבע את העונש שיינתן בפועל.
ואיך זה קשור לשאלה, אם המוקד הוא בפרט או בקולקטיב? נראה לי שהדברים ברורים. כל עוד אני אדם בוגר ובריא בנפשי ובגופי, יש לי בחירה חופשית איך לפעול בכל סיטואציה. אני יכול להחליט לשקר או לומר אמת, לשחק לפי הכללים או לרמות, לנצל הזדמנות לעזור למישהו או להתעלם. לעומת זאת, ברגע שמדובר בקבוצה של שני אנשים ויותר, לי באופן אישי יש הרבה פחות יכולת לקבוע איך הקבוצה תתנהג. האמת היא שלרוב אין לי שליטה מוחלטת על אף אדם אחר. מנכ"ל של חברה שיקבע שמכאן והלאה כל עובד שלו יגיע למשרד לבוש בבגדים ירוקים, יכול לגלות למחרת שכל העובדים שלו התפטרו. הכח שלו תמיד מותנה במוכנות של העובדים לתת לו את הכח הזה. והאמת, תחשבו על הורים לילדים, ועד כמה זה נשמע קל לגרום לילדים קטנים לעשות את מה שאתה רוצה, ועד כמה זה די בלתי אפשרי בשטח. בסוף, הכל זה דו-שיח, משא ומתן בין אנשים שלכל אחד מהם יש בחירה חופשית משלו. וכיוון שכך, אי אפשר להטיל אחריות מוסרית אמיתית על קולקטיב, שכן לקבוצה אין בחירה חופשית. גם אין לקבוצה "מודעות" אמיתית - אין לה מודעות אחת, אלא היא אוסף של "תודעות" שנמצאות, כל אחת, בתנועה מתמדת מול שאר התודעות. בהחלט ייתכן מצב שבו אוסף של פרטים החליטו לעשות מעשה נפשע ביחד - ועדיין, מדובר באוסף של פרטים, לא בקבוצה שחוטאת, וכל אחד מהם הוא אוטונומי מוסרית.
מתוך המוקד בבחירה החופשית כעוגן של השיפוט המוסרי, נובע גם עוד דבר: שהדגש הוא על הבחירה, על המאמצים שעשינו לממש אותה, אבל לא על התוצאות שלה. רופא יכול לנסות להציל את חייו של פציינט, אבל איננו יכול להבטיח שיצליח; יש דברים שמעבר להישג ידו. מישהי פעם אמרה לי באיזה ויכוח, "אין לי בחירה חופשית - אני לא יכולה לבחור שבעלי יהיה זה שיוליד את הילדים שלנו". אבל הרעיון של בחירה חופשית איננו שאנחנו יכולים לבחור שחיינו פשוט יהיו משהו ולקבל זאת, תכנית כבקשתנו. הרעיון הוא שבכל סיטואציה נתונה, אנחנו יכולים לבחור לאן למקד את הכוחות שלנו, ואיך לפעול, כדי לנסות ולעצב את חיינו באופן מסויים. הנסיון הוא מה שמקבל את הציביון המוסרי.
וזה גם מביא אותנו לחלק השלישי של הפאזל המוסרי שאנו בונים כאן: ראיית "שיוויון הזדמנויות" ואף יותר מכך, ריבוי הזדמנויות ואפשרויות עבור הפרט, כיעד מוסרי. כי ככל שאנו כחברה מצליחים לפתוח יותר אפשרויות בפני אנשים, כך אנחנו מרחיבים את המגרש שבו הם, כבני אדם, מסוגלים לפעול מבחינה מוסרית. אם ניתן לקבוצות חלשות חינוך טוב יותר, הם יבינו את העולם טוב יותר וגם ידעו איך לפעול בתוכו באופן מושכל יותר, ובכך פתחנו ציר של פעילות מוסרית שהיה חסום בעבר. אם נעקור מדיניות של אפלייה על בסיס גזע או מין, אנחנו מאפשרים ליותר אנשים לבחור לפעול בתחומי עיסוק שהיו חסומים בפניהם, ושוב - מגדילים את מרחב הפעילות האנושית שבו הם יכולים לפעול ולהשפיע על חייהם וחיי אלו שסובבים אותם מבחינה מוסרית.
ועכשיו, שהיסודות הללו ברורים ויושבים לנו היטב בראש, נוכל לגשת לתפיסה הפרוגרסיבית ולהבין עד כמה היא מתנגשת, בשורשה, עם הרעיונות הללו, רעיונות ששזורים באופן בלתי נפרד ממש בתוך כל המערכת המושגית והמשפטית של המדינה המערבית המודרנית, הדמוקרטית, ואף בתשתיות התרבותיות העמוקות יותר שלנו, היהדות והנצרות.
עד כה הצגנו את העמדה לפיה הפרט הוא המוקד המוסרי, וזה מתוך ראיית הפרט כבעל אוטונומיה וכח השפעה על חייו. אבל הפרוגרסיביות אומרת - לא ולא. הפרט הוא אמנם יחיד ומיוחד, אבל הוא חלש ופגיע. אל מול ההשפעות האדירות של הכוחות החברתיים הסובבים אותו והמגבילים אותו, אין לו באמת אוטונומיה, ואין לו באמת שליטה על גורלו ועתידו. רק מעטים - אלו שנמצאים בראש הפירמידה, אלו ששולטים באמת במערכת - רק להם, אולי, יש בחירה ברמה שאפשר לתבוע מהם אחריות על מעשיהם. אני אומר אולי כי אפילו הם, כנראה, תוצרים של המערכת שהתחילה גם לפני שהם נולדו ותמשיך הלאה גם לדור הבא אם לא נעצור אותה.
ממילא, הפרוגרסיביות מתנגשת עם שלושת העקרונות שתיארנו קודם. מול האצלת הפרט של הליברליזם המערבי, היא מזהה דווקא את הקולקטיב כמוקד האחריות המוסרית. מול הדגש על בחירה חופשית, הפרוגרסיביות סקפטית מאד שבכלל יש דבר כזה, לפחות לרוב מוחלט של האנושות. וממילא גם ברור שהגדלת כמות האפשרויות שיש לפרט לא תפתור כלום, שהרי מה תרוויח מלתת לאנשים מוסללים יכולת לבחור דברים כשהחברה המסלילה בעצם מגבילה את האופק שלהם וגם קובעת להם במסרים תת-הכרתיים מה לבחור? ולכן, לא האפשרויות הן מה שחשוב, אלא לשפר את השיוויון בתוצאות בשטח. וכיוון שהבחירה של היחיד לא כזו חשובה, אפשר להשיג את התוצאות הללו גם על ידי כפייה. הם אומרים - זה לטובתכם, ולטובת כולנו. וותרו על החופש שלכם, האצילו אותו לאנשים מומחים בתחום, ובסוף אתם תודו לנו על כך. ולמי שמעוניין, אני אצרף בלינקים של הפרק כמה מאמרים של אנשים שאומרים בפה מלא - הזדמנויות זה פָסֶה, תוצאות זה מה שחשוב.
לגישה הזו יש לטעמי השלכות הרסניות רבות על כל חברה אנושית. נניח, ניקח איזה גבר לבן הטרו ממוצע. הפרוגרסיביות אומרת לו - אכן, אולי אתה נחמד לאישתך, אולי אתה מתנדב לעזור להומלסים, ואולי אתה מתנהג בכבוד לשכניך השחורים; כל זה מאד יפה מצידך. אבל באותו זמן, אתה מתָחְזק באופן בלתי-מודע את המערכת הדכאנית, וגם נהנה ממנה. ולא, אין לך, בתור פרט, איך לפתור את הבעיות באופן מקומי. הדברים הנחמדים שאתה עושה, הם טיפה בים, ורק ביום שנפיל את המערכת כולה, רק אז באמת תהיה לך אוטונומיה ויכולת השפעה.
ועד אז - עד אותה גאולה שצריכה להגיע באיזה יום, אם היא אי פעם תגיע - מה אמור הגבר הזה לעשות? אז תחשבו - איך אתם מרגישים כשאתם מרוויחים משהו שלא בצדק על חשבון מישהו אחר, אפילו בטעות? בושה. הפרוגרסיביות מחליפה את האחריות בבושה, בושה שאין לה שום מזור ושום מעשה שתוכל לעשות כדי להסיר אותה. שום מעשה, זאת אומרת, מלבד לקוות שיום אחד המערכת הדכאנית תיעלם, ואז נוכל כולנו לפעול אוטונומית. אבל זה הרי לא בשליטתך. בינתיים, כל שאתה יכול לעשות הוא להסתובב בכל מקום ולהודות ולהתוודות בפני כל מי ששואל שאתה פריווילג, ומרוויח שלא בצדק על חשבון אחרים.
ושנית, כתמונת ראי לתופעה הראשונה, הגישה הזו פוטרת אנשים מקבוצת המדוכאים מאחריות כלשהי למעשיהם. הם טהורים מבחינה מוסרית באופן אבסולוטי כיוון שהם סובלים על לא עוול בכפם, וכל מעשיהם נשלטים על ידי מערכות חזקות מהם. אם ניקח דוגמה מהחיים הלא-פשוטים שלנו כיום, אם אתה שייך לעם הפלסטינאי המדוכא ויצאת בשביעי לאוקטובר כדי לטבוח ביהודים, אין לבוא אליך בטענות. כל מה שעשית היה לשחק את התפקיד שלך במאבק הזה, תפקיד שלא אתה בחרת להיות בו. כמו שלא בחרת לסבול מעול הכיבוש, גם לא באמת בחרת לצאת ולטבוח ולאנוס, שהרי כל מה שעשית רק נבע מההתנייה החברתית העמוקה, התת-הכרתית, שהכיבוש יצק בתוכך וללא שיכולת להתנגד.
לסיכום - בשורש התפיסה הזו יש קביעה, שלפרט אין תקווה לעתיד טוב יותר על ידי מעשיו האישיים, אלא רק כחלק משינוי כלל-חברתי שישנה מן היסוד את מערכת ההפעלה שלנו. רק המהפכה של הקואליציה הפרוגרסיבית שתשנה הכל - את הפוליטיקה, המדע, חלוקת הכסף והכח, ואף את הלבוש והשפה של כולם - רק היא תשחרר אותו. ולכן או שאתה איתנו עד הסוף ובהכל - או שאתה יכול להתייאש כבר עכשיו.
נאמתי כאן מונולוג ארוך, ואני מקווה שהוא היה ברור ועזר לשזור הרבה מהדברים שראינו עד כה יחד. ועכשיו, בתור פרס לאלו מכם ששרדו עד כה, אני רוצה לקחת כמה דקות כדי לתת לכם לנשום קצת, לעכל קצת, ולהתבשם מכמה דוגמאות.
אחד הקטעים הראשונים שזכורים לי שצפיתי בהם היה מ- 2016, בפאנל באוניברסיטה שבה אני למדתי והשלמתי דוקטורט, UMass Amherst. זה קרה אחרי שכבר סיימתי שם את לימודיי, אז לא נכחתי באולם, אבל סתם, אני משתף את הפריט האוטוביוגרפי הזה. בכל אופן, אני משער שארגון סטודנטים שמרני כלשהו הזמין את שלושת הדוברים הבאים לשוחח: מיילו ייאנאפוליס, פרובוקטור הומוסקסואל שהזכרתי בפרק החמישי; קריסטינה הוף סאמרס, פרופסורית לפילוסופיה שגם צוטטה מתישהו בסדרה הזו, ושידועה ביוטוב כ-"FACTUAL FEMINIST"; ועוד בחור שעדיין לא אזכרנו פה בשם סטיבן קראודר, פודקאסטר שמרני מפורסם.
אנחנו מדברים על 2016, לפני עלייתו של טראמפ אבל כשהבלאגן באוניברסיטאות כבר מתחיל, ולפאנל הזה הגיעו סטודנטים שלא רצו לאפשר את קיומו. מבחינתם, הם יבואו לפאנל ויעשו רעש כדי למנוע את הדיון. הוף סאמרס היא אישה נעימת הליכות ומבוגרת, אז היא בעיקר שתקה בהתחלה, אבל נראה שסטיבן ומיילו נהנו מהעימות מול המפגינים. מבחינתם, העימות הזה המחיש את הבעיה שעליה באו לדבר: חוסר הסובלנות מהצד הפרוגרסיבי לכל מי שלא מסכים איתם. בשלב מסויים צעקה נערה אחת לכיוונם "למה אין שחורים בפאנל??!!", וסטיבן הגיב במונולוג קצר ומבריק, שממחיש את ההבדל שבין התמקדות בקבוצות זהות לבין התמקדות בפרט, באינדבדואל:
קראודר: הילדה הזו צעקה עכשיו שכולנו גזעניים, ושאלה שאלה - מה היתה השאלה?
נערה: למה יש רק אנשים לבנים בפאנל שלכם?
קראודר: אז תני לי לענות… שמעי. בפאנל הזה יש לכם הומו בריטי תומך טראמפ, יש לכם אמריקאית שמאלנית פמיניסטית קלאסית, ויש לכם קנדי-צרפתי נוצרי שמרן. אז אם את שואלת למה יש כאן רק אנשים לבנים, זה בגלל שהמגוון היחיד שלא אכפת לך לגביו בכלל הוא מגוון של דעות…
וזה בדיוק העניין, נכון? לקבוצות אין דעות - דעות זה משהו שיש לאנשים. הקטע הקצר הזה מראה בבירור על מה כל אחד מסתכל: הפאנליסטים חושבים שמה שחשוב הוא מה שיש להם בראש, הדברים שיש להם לומר. תנו לרעיונות שלנו, לְמה שהצלחנו לנסח באופן מודע, בתור פרטים חושבים - תנו להם להיות העיקר, ולא צבע העור או המין שלנו. אבל הסטודנטית הזו ואלו שלצידה סבורים שמה שמשנה באמת הן קבוצות הזהות, ואם אין שחורים על הבמה, אז אין שיוויון, ולכן יש כאן הוכחה לגזענות. נראה שהיא לא ממש רוצה להגשים את חלומו של מרטין לותר קינג, המנהיג השחור המפורסם בנאום המפורסם ביותר שלו: "יש לי חלום שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי טיב אישיותם."
ובואו נעבור לקליפ הבא. הקליפ שאשמיע לכם עכשיו הוא אחד החביבים עליי, אם כי צפיתי בו לפני מיליון שנה בערך ועוד לפני שידעתי מה זו פרוגרסיביות ולפני שבכלל המילה WOKE הומצאה, אני חושב. זהו קליפ מתוך סרט בשם Dangerous Minds משנת 1995, בכיכובה של מישל פייפר, והוא חלק מז'אנר של סרטים על מורים מעוררי השראה, שמגיעים לכיתה בעייתית ומצליחים לעזור לתלמידים להתגבר על כל מני קשיים. פייפר מגלמת מורה לספרות אנגלית, שמנסה כמה וכמה פעמים למצוא את הדרך אל ליבם של התלמידים, וללא הועיל. היא, בתור אישה לבנה ממעמד הביניים, מתקשה למצוא שפה משותפת עם התלמידים משכונות המצוקה, שבהם יש לבנים, אבל גם שחורים, היספאנים וכן הלאה.
בשלב מסויים, בשיעור שבו היא מנסה ללמד אותם שיר של סופר אנגלי מסויים, היא אומרת להם - אתם מוזמנים לעזוב את הכיתה. מי שלא רוצה להיות כאן, לא חייב להישאר. התלמידים אומרים לה - "על מה את מדברת? אין לנו בחירה. את יודעת מה מחכה לנו בבית, ברחוב? בואי תגורי אצלנו איזה שבוע ואז תגידי שיש לנו בחירה". אבל בתגובה לזה היא אומרת, ואני מצטט:
אלו האפשרויות שיש בפניכם. אולי אתם לא אוהבים את האפשרויות הללו, להיות כאן איתי או לנשור מהלימודים, אבל זו בחירה…
יש המון אנשים בשכונה שלכם שבוחרים לא לעלות על ההסעה לבית הספר. מה הם בוחרים לעשות? הם בוחרים למכור סמים, הם בוחרים לצאת ולהרוג אנשים, הם בוחרים לעשות הרבה דברים אחרים שהם לא לעלות על ההסעה. אז האנשים שבוחרים לעלות על ההסעה לבית הספר, שהם אתם, הם האנשים שאומרים, כפי שכתוב בשיר שאנו לומדים - "אני לא אשא את עצמי אל עבר הכיליון - כשאני ארד לקברי, ראשי יורם בגאון" זוהי בחירה. אין קרבנות בכיתה הזו!
הקליפ הזה ממחיש בדיוק את העימות בין התפיסה הליברלית הקלאסית שדוגלת באוטונומיה של הפרט, בכוחו לנווט את חייו, לבין התפיסה הפרוגרסיבית, ששמה את הדגש על הכבלים החברתיים שאנשים קשורים בהם. פייפר כאן מייצגת את התפיסה הליברלית ואומרת - בחירה חופשית אין משמעה שאפשר לבחור את התוצאות. אתם יכולים לבחור את המעשים שאתם עושים בהינתן המציאות, לבחור אם להיכנע לאתגרי החיים או להילחם כדי להתגבר עליהם. כולנו, בסופו של דבר, מתים. הבחירה שלנו היא איך אנחנו יורדים אל הקבר - עם ראש מורם או כפוף. גם הרב סולובייצ'יק זכרו לברכה, אחד מגדולי הרבנים האורתודוקסיים בארצות הברית שנפתר ב-1993, אמר זאת כך בחיבורו איש האמונה הבודד: "בעל כרחך אתה נולד, ובעל כרחך אתה מת - אבל ברצונך החופשי אתה חי"
אז ראינו את שלושת נקודות המחלוקת, ואני רוצה לסיים את הפרק הזה בהתמקדות באחת ההשלכות הקריטיות ביותר, החמורות ביותר, של הויכוח הזה, והוא המעמד של חופש הביטוי ופתרון מחלוקות על ידי שיח.
לפי התפיסה הליברלית הקלאסית, שיח זה ה-דבר. קודם כל, הוא מתרחש במישור של הפרט, שכן שיח לא מתנהל בין קבוצות, אלא הוא בין יחידים. לקבוצה אין פה אחד, אז תמיד יש מישהו שהוא זה שמדבר, והוא מייצג אותה רק כל עוד שאר הקבוצה נותנת לו לדבר בשמה. שנית, שיח הוא תופעה שבה האדם הפרטי משתף עם אלו שסביבו את מה שהוא בוחר ורוצה באופן מודע, דרך מילותיו. ושלישית, דרך הבעת דעותיו הוא מסוגל להשפיע על המציאות, ולנצל את ההזדמנויות שיש בפניו ואף להרחיב אותן. לדוגמה, אם בחור שחור יגיע לסביבה שבה יש אנשים גזעניים שחושבים שהשחורים הם גזע נחות, הוא יכול לדבר איתם ולשכנע אותם אחרת.
אבל כמו שאתם יכולים לצפות, הפרוגרסיביות רואה דברים הפוך ב-180 מעלות. השיח המודע, הרי, הוא לא המישור המעניין - התת-מודע הוא הדבר החשוב עליו. אפילו יותר גרוע - השיח המודע לא רק שאינו פותר דברים, אלא לרוב הוא חלק מהבעיה עצמה. בשיח עצמו יש מיקרו-אגרסיות נסתרות. השיח מעגן תפיסה בינארית של מגדר ומיניות וכופה צורת חשיבה כזו. השיח מטמיע תפיסה לבנה פטריארכלית בתוך החברה. השיח קורה בין פרטים, אבל הוא פשוט דרך של המערכת השלטת להפעיל כח על מיעוטים. לכן, צריך לחשוד בכל פעם שבה קבוצת זהות דכאנית מנסה לשכנע את הקבוצות המדוכאות במשהו, כי כנראה מדובר באותה תבנית של הסללה.
את העימות בין שתי התפיסות הללו לגביי מהותו של שיח, אני חושב שאפשר לשמוע בקטע מדיבייט קצר של בן שפירו עם סטודנטית לפני כמה שנים. היא אומרת לו - איך אתה מעז, בתור גבר, להביע עמדה על הפלות, שזה עניין של נשים? במילים אחרות, היא אומרת בעצם: אני רואה את הדברים שלך כנסיון לכפות עליי משהו מצד הקבוצה היריבה. היא לא חושבת שיש להתייחס לגופו של טיעון, אלא רק לגופו של אדם, חיתוך-זהויות כלשהו שמגדיר אותו ואותה בקבוצות שונות שאין טעם לנהל שיח ביניהן. וכך זה התנהל:
סטודנטית: בתור אישה, ומי שעומדת להיכנס למקצוע הרפואה, אני שואלת - איך אתה מגן על העמדה שלך בתור גבר לבן דתי שמרוויח טוב, לומר לאישה מה לעשות עם הגוף שלה?
בן שפירו: כי דברים רעים הם עדיין רעים גם אם אני גבר לבן דתי שמרוויח טוב, ודברים טובים הם עדיין טובים אם אני גבר לבן דתי שמרוויח טוב… שימי לב שהאנשים שנלחמו נגד העבדות בארצות הברית היו ברובם אנשים לבנים דתיים שהרוויחו טוב. האנשים הללו קבעו שזה חטא מוסרי, פגם מוסרי. הם לא גרו בדרום, לא היו להם מטעים שדרשו עבודת אדמה, הם לא חיו חיים כמו הדרומיים, אבל הם אמרו שזה רישעות ואנחנו כאן כדי לעצור את זה… אני חושב שאסור להרוג הומלסים, אפילו שאני לא איש הומלס בעצמי…
אני רוצה להציע שהזהות שלי לא קשורה בכלום לשאלה מה הוא טוב ומה הוא רע. וזה מה שתרבות המערב נהגה לדגול בו. שנכון, אני לא אישה שעובדת בתחום הרפואה, אבל אני ואת יכולים לדבר על נושא מסויים והאם הוא טוב או רע כי זה מה שמתאפשר לנו דרך השכל האנושי… ואנחנו לא נסוגים כל אחד לתוך הזהות שלו… אני מסרב לקבל שאני יכול להביע עמדה לגביי נושא מסויים רק בגלל צבע העור שלי או סוג אברי המין שלי, ואני חושב שכל מי שחושב אחרת הוא סקסיסטי, גזעני, ובעל דעות קדומות…
ועכשיו, לטוויסט הנוסף, לקישור הנוסף שאולי לא שמתם לב אליו. אני לא יודע אי פעם חשבתם על זה, אבל כשיש סכסוך בין שני אנשים, יש בדיוק שני דרכים לפתור את הסכסוך: או על ידי שיח והגעה להסכמה, או על ידי הפעלת כח. וממילא, כיוון שהפרוגרסיביות חשדנית לגביי שיח ורואה בו את המשך הדיכוי באמצעים אחרים, היא חוסמת אותו כמנגנון לפתרון סכסוכים, וכל שנותר בסוף הוא הפעלת כח. וזה מה שראינו קורה גם כן לאורך הסדרה: שימוש בחוקים ורגולציות, באוניברסיטאות וברמת המדינה, כדי לאסור על אנשים לומר דברים שפוגעים לדעתם בקבוצות מדוכאות, ומי שיתנגד - יקבל סנקציות מערכתיות בתגובה.
אני רוצה שתתנו לאמירה הזו, ששיח איננו מנגנון לפתרון סכסוכים חברתיים אלא רק הפעלת כח - אני רוצה שתתנו לה לשקוע. זו אמירה מסוכנת מאד. בין מדינות, גישה כזו מובילה למלחמות. בין קבוצות של אזרחים, גישה כזו מובילה לקרע ומלחמת אזרחים. כי רק דרך שיח אפשר להבין שזה לא משחק סכום אפס. במקום שאי אפשר לנהל שיח, יש רק שתי תוצאות אפשריות - השמדה של היריב, או מלחמה ללא-סוף.
האם זה אומר שאין לנו מה ללמוד מן הגישה הפרוגרסיבית, שאין בה אמת או שאין לה מה לתרום? ממש לא. בפרק הבא אני אציע עוד חסרון בגישה הפרוגרסיבית, אבל דווקא מתוך הדיון הזה אני חושב שתצוץ ותעלה גם ההבנה של המקום הראוי והמועיל שלהם בחברה מתפקדת. אבל תצטרכו לחכות קצת עד שנגיע לזה.
ובינתיים - זהו להיום! אני מקווה שהיה מעניין. אני חושב שהפרק הזה ממחיש עד כמה דברים מופשטים כמו תפיסות מוסר משפיעות עמוק מאד על החיים האמיתיים שלנו, ולכן עד כמה חשוב לקחת זמן ולתת להתפלספות הזו לשקוע בתוכנו ולמצוא את המקום הנכון בחיינו. בטח למי מכם שהינו הורה, או מתכנן להיות הורה, הדברים יכולים לעזור בשיחות עם הילדים כשהם מתחילים להתמודד עם שאלות של הוגנות וצדק, ובכלל של איך לקחת אחריות על חייהם. אז אני מקווה שהשיחה היום עזרה, במשהו, גם בצדדים אחרים בחייכם.
ועד הפעם הבאה - להתראות…
ביי…
Share this post