שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, בפרק מיוחד על הדילמה שקורעת אותנו היום, החזרת חטופים מול הכרעת חמאס.
היום א’ אלול, הרביעי לספטמבר 2024. אנחנו כמה ימים לאחר האירועים הקשים סביב החזרת הגופות של ששת החטופים שנרצחו בדם קר על ידי חמאס. הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלמוג סרוסי, כרמל גת ואלכס לובנוב, הי"ד. מאז היוודע דבר גורלם המדינה בסערה, וסוגיית היחס בין שתי מטרות המלחמה המרכזיות - ניצחון החמאס והשבת החטופים - שוב נמצאת במרכז הדיון הציבורי.
כמו כל נושא חשוב ברמה הלאומית, מתנקזים אליו המון כוחות פוליטיים וחברתיים. יש כאן ויכוחים בנושאי פוליטיקה פנים-ישראלית, בנושאי אסטרטגיה צבאית וגיאו-פוליטיקה עולמית, וכן הלאה. כל צד עסוק בלהדגיש עד כמה רק הוא מבין את המציאות לאשורה, וכל כך משתכנע מהטיעונים של עצמו, שכשהוא מביט מעבר לגדר אל הצד השני הוא אומר לעצמו - "איך הם יכולים באמת לחשוב ככה?" לתוך הוואקום הזה נכנסים טיעוני הג'וקר, הטיעונים שאפשר לשלוף תמיד: הם כבשים, מהתלים בהם, הם בורים, הם שונאים את המדינה, הם אוכלי מוות, וכן הלאה וכן הלאה.
אני לא יודע לְמה זה טוב, השיח הזה, אבל אני יודע למה זה רע: לכולנו. לעם שלנו, לשרידות שלנו.
לצד הויכוח הבינארי הזה, ישנם גם כוחות הפשרה והאחדות. אלו שמעירים שיש כאן ויכוח לגיטימי בסיטואציה מורכבת, שלא כל מי שחולק עליך בשורה התחתונה הוא אדם רע אלא פשוט משערך אחרת את הסיכונים והסיכויים. בקצת שאני מעיר על הדיון הזה ברשתות, פה ושם, אני נמנה על הקבוצה הזו. אבל לקבוצה הזו יש שתי חסרונות. קודם כל, המדיום הוא המסר. רשת חברתית אינה באמת מקום לאמירות עומק, ואינה מאפשרת ניתוח מעמיק של תבניות. החסרון השני הוא שהרבה פעמים זה מרגיש שגם הטיעון ש"יש אמת בשני הצדדים", עד כמה שהוא נכון, הוא גם טיעון ג'וקרי. הוא מנסה להנמיך להבות על ידי אמירה עקרונית שאיננה מבררת באופן מעמיק את הויכוח, ולכן לא מציעה לאנשים דרך החוצה מהויכוח. ויכוח הוא דרך טובה לבירור האמת, אבל כדי לפעול צריך גם להכריע. האם כל מה שאנשי האמצע עושים הוא למנוע ההכרעה?
בגלל העניינים הללו, החלטתי להקדיש את הפרק הזה לנושא הקשה והכאוב הזה. ובתור התחלה אני רוצה להגדיר את מוקד הניתוח שאציג בהמשך. בניגוד לכמעט כל מה שאני רואה באינטרנט וברשתות, אני לא רוצה לבחון את הדיון הזה מהמקום הפרקטי שלו. יש טיעונים כבדי משקל לכאן ולכאן, באמת. מה שאני רוצה לעשות במקום זאת הוא לחדור לנושא מזווית אחרת לגמרי: הזווית המוסרית, לשים את האצבע על מה שמניע, מוסרית, את כל אחד מן המחנות במדינה. מה שאני ארצה לטעון כאן ולשכנע אתכם בו הוא שמה שמניע אנשים משני המחנות להגן בחירוף נפש על העמדה שלהם הוא ויכוח מוסרי עמוק על השאלה, מה היה הכשל המוסרי הגדול של המדינה בשביעי לאוקטובר. כל צד מרגיש שהוא חייב לכפר, שהממשלה שלנו חייבת לכפר, על אותו חטא עמוק של השביעי לאוקטובר, ובשם התביעה המוסרית הזו הוא פועל ללא לאות. זו גם הסיבה שהוא חש שהצד השני פגום מוסרית באיזה אופן, כי הצד השני מפספס, לטעמו, את הנקודה העיקרית המוסרית שעומדת על הפרק.
לפני שאגש לגוף הדברים, שתי הערות חשובות שאלו שמכירים את הפודקאסט שלי בוודאי לא יופתעו לשמוע ממני. ראשית, כל הכללה חוטאת לאמת המושלמת. אני עומד לעשות הכללות כאלו היום, אבל כל אדם פרטי יש לו מניעים ותובנות משלו. אז קחו כל דבר שאני אומר כאן כמרכיב אחד חשוב ומרכזי של הדיון, אבל לא כל התמונה. ושנית, אנחנו עומדים לגעת בנושאים מאד טעונים בחברה הישראלית, וכנראה שכל אחד מכם המאזינים חושב שהצד שלו הוא הצודק. אבל בכדי שהפרק הזה יהיה אפקטיבי, אני רוצה להמליץ לכם לפתוח את הראש והלב, ולהקשיב. אם יש משהו שהיינו צריכים ללמוד מהשביעי לאוקטובר, זה שהצד השני לא באמת כזה רע כמו שאנחנו מאמינים. אז אפילו שזה קשה, תנו לזה צ'אנס, ונראה אם תצאו מהפרק היום עם משהו בעל ערך.
נקודת המוצא שלי לפרק הזה היא הסכֶימָה של פרופ' ג'ונתן היידט מאוניברסיטת ניו-יורק, NYU, שעשה את הדוקטורט שלו על ההבדלים בתפיסת המוסר בין שמרנים לליברלים. את הדברים הללו הצגתי כבר בעבר, בתימצות, בפרק השני של העונה הראשונה של הפודקאסט. אז כדי ליישר קו, אני שניה אצטט קטע מתוך הפרק ההוא, ולמי שלא שמע את הפרק בעבר, אני ממליץ ללכת ולקרוא\להקשיב לכולו.
היידט חקר את האופן שבו ליברלים ושמרנים תופסים את המוסר. בתור התחלה, המודל שלו מחלק את עולם המוסר לחמש קטגוריות, כלומר, שכל דבר שמישהו מדבר עליו במושגי "טוב" ו"רע", נופל לאחד או יותר מהקטגוריות הבאות:
מניעת כאב - כלומר, אם אני רואה מישהו שכואב לו, זה רע, וזה חשוב לעזור למנוע את הכאב הזה.
שיוויון - כלומר, חשוב לתת יחס שווה לכולם, בלי אפליה
נאמנות פנים קבוצתית - כלומר, נאמנות למשפחה, לקהילה ולפעמים גם לעם ולמדינה.
כבוד למנהיג או לדמויות סמכות - מתחיל מהורים, מורים, וממשיך למח"ט גולני ומנהיגים תרבותיים, פוליטים ודתיים
טהרה וקדושה - בין אם במובן של טקסים דתיים, בין אם במובן של טהרת הגוף והנפש מבחינה מינית או מבחינה של אנרגיות ודברים שמכניסים לגוף, כמו אידיאולוגיות טבעוניות מסויימות.
אז אלו חמשת הקטגוריות, שמשמען שכל אמירה בתחום המוסר יושבת בסוף על אחד או יותר מהקטגוריות הללו. מוזמנים לנסות - זה לא קשה בכלל - לקחת תחושות מוסריות חזקות שלכם ולראות לאילו קטגוריות זה מתמפה.
אז - איך זה קשור לשמרנות וליברליות? הממצא המדהים של היידט היה שאם בודקים עם אנשים מה המדרג של הערכים הללו, רואים אבחנה ברורה בין שמרנים לליברלים.
השמרן סבור שלכל אחד מן הקטגוריות יש משקל פחות או יותר שווה. כלומר, אם יש מתח בין שמירה על טהרה לבין מניעת כאב, השמרן מנהל כאן מתח בין שני דברים עם משקל דומה, לפחות ברמת העקרון.
לעומתו, הליברל מאמין שיש משקל גדול הרבה יותר לשניים הראשונים, מניעת כאב ושיוויון, לעומת שאר הדברים. כלומר בתור דוגמה, אם אפשר למנוע כאב גדול, זה שווה את המחיר של נאמנות פחותה לקולקטיב.
ממילא, אומר היידט, כיוון שכל צד נותן משקל שונה לכל קטגוריה, ברור למה בויכוח הפוליטי-חברתי שלנו כל צד מסתכל בעין עקומה על הצד השני: השמרנים מרגישים שהליברלים לא נותנים מספיק כבוד לממסד, ללאום ולמסורות של קדושה וטהרה, בעוד הליברלים חשים שהשמרנים פוגעים בעקרונות השיוויון וגורמים סבל לאנשים "סתם", בגלל "נאמנות עיוורת" לדת, ללאום או לגזע, ולמנהיגים חזקים.
אני ממליץ בחום להאזין להרצאה שלו בנושא, כדי לקבל תמונה יותר מדוייקת של האבחנות שלו, אבל לצורך מה שאנחנו נשוחח כאן זה מספיק. וספיציפית, חשוב לי שתזכרו את העניין הזה:
מניעת כאב והשגת שיוויון הם "שיקולי העל" של הליברל, מעל הכל, בעוד השמרן סבור שגם נאמנות לקהילה ולהנהגה הם לא רק פרקטיקה יעילה, הם גם עקרון מוסרי ממדרגה עליונה, ולפעמים נוותר על שיוויון כדי לשמר את המסגרת הקהילתית והמנהיגותית הקיימת.
זהו. עד כאן הקטע מהפרק הקודם. ועכשיו, בואו ניגש לנושא שלנו. אמרתי בפתיחה שלדעתי יש ויכוח גדול בין שני המחנות, מהו החטא הגדול של השביעי לאוקטובר. אני רוצה למקד את השאלה הזו שלי: מי נפגע מאוזלת היד של כל המערכות השלטוניות שלנו באותו יום נורא? כמובן, התשובה המלאה לשאלה הזו היא שכולנו נפגענו בצורה זו או אחרת. אבל תפיסה מוסרית מטרתה לכוון את המעשים שלנו, ואנחנו באופן טבעי מדרגים דברים לפי אמות מידה כלשהן כדי לדעת להתמקד בנושאים הגדולים, העיקריים. אז, מי הנפגע המרכזי, העיקרי? אני רוצה שנבחן את הדברים משתי הזוויות, הליברלית והשמרנית. ונתחיל בזווית הליברלית.
הליברל מסתכל ורואה בעיקר את שני העקרונות שחשובים לו מעל הכל: שיוויון ומניעת סבל. לצורך הדיון שלנו אנחנו נתמקד במניעת סבל, אבל הדברים שנאמר כאן ישליכו גם על נושא השיוויון. שואל הליברל - מי סובל הכי הרבה מהמתקפה של חמאס, ומאוזלת היד של המדינה? והתשובה לשאלה הזו גם היא די ברורה עבורו: החטופים. אמנם, יש הרבה אנשים שסובלים כיום, ובראשם היינו בוודאי ממקמים את המשפחות השכולות שאיבדו את היקר להם מכל: אבות, אמהות, בנים ובנות, אחים ואחיות. אולי אתם הייתם שמים מישהו אחר שם בראש, נניח את הפצועים או המפונים. אבל החטופים יהיו בראש, אצל רוב האנשים, שכן הסבל של כל השאר, עם כל העוצמה שלו, הוא סבל שנעוץ בעבר. אירוע טראגי נוראי - אבל סטטי. המדינה חייבת לתמוך בכל אלו שנפגעו כלכלית, מורלית, רפואית - אבל את המתים אי אפשר להשיב, ופציעות קשות יקחו הרבה זמן לאורך זמן כדי להחלים. החטופים, לעומתם, עדיין חיים, ומצויים בסכנת חיים נוראית. כל יום שעובר, כל רגע שהם ממשיכים לחיות בשבי חמאס, זהו יום של סבל. סבל של תת-תזונה, של התדרדרות רפואית, של פוטנציאל להתעללות מינית או סתם אלימות קשה, ושל טראומה רגשית שלא תתואר, של לא לדעת אם היום יוציאו אותך להורג. תוסיפו לזה שרובם אפילו לא היו חיילים שהיו בתפקיד, אלא אזרחים תמימים שנקלעו לאירוע - גם תחושת חוסר הצדק, הפגיעה בשיוויון, היא אדירה.
העובדה שהמדינה לא היתה שם כשהאזרחים שלה נטבחו, נאנסו ונחטפו בשביעי לאוקטובר, זהו החטא הגדול של אותו יום. וכנגד זה, אנחנו חייבים, כמדינה, לשים את הכאב שלהם במרכז המפה המוסרית שלנו, ולהכווין את כל המאמצים לשם, לכפר על החטא הזה. אם לא נעשה זאת, סבורים הליברלים, נשבר כאן החוזה החברתי הכי עמוק ביננו כאזרחים ובין מוסדות המדינה לאזרחיה, כי אנחנו בעצם אומרים אחד לשני - אם אתה תיחטף באשמתי, אני לא אהיה מוכן לסכן הכל כדי להשיב אותך בחיים אלינו. שימו לב שהשיח כאן איננו טכני, טקטי או פרגמטי. זו אמירה עקרונית: יש כאן פצע ערכי מדמם, ותביעה מוסרית מהדהדת מטעם החטופים כלפינו, כלפי כל אזרח, להשיב אותם הביתה. ואם אתה או את מסוגלים ללכת לישון בלילה בלי שעשיתם את המירב כדי להשיב אותם, כדי לנסות ולכפר על החטא ההוא בקצת שעוד אפשר, בכך שנוודא שעוד יהיו להם חיים כאן כאזרחים במדינה ולא ימותו באיזו מנהרה חשוכה בעזה, אז משהו לא בסדר איתנו.
כשזה מגיע לפסים פרגמטיים, הדברים מסתבכים כמובן. לא הכל נמצא בידיים שלנו. בסוף סינוואר, ולא מישהו מתוך החברה שלנו, הוא זה שמחזיק בהם. זה מייצר הרבה מגבלות על היכולת של כל אחד מאיתנו לפעול כדי לכפר, ולו במשהו, על אותו חטא. יש כאלו שכמובן עושים דברים בשטח, צוותי המשא ומתן למיניהם, פוליטיקאים ומגשרים, וגם חלק מהחיילים המדהימים שלנו פועלים כדי להציל חטופים, ופה ושם אפילו מצליחים בגבורה ותושייה אדירה. אבל עבור רובנו, אין הרבה מה לעשות. אז אנחנו מוציאים את הכאב שלנו, ואת התסכול שלנו, ברשתות החברתיות ובהפגנות, ומקווים שזה יזיז משהו, איכשהו.
צריך גם להבין שיש גם ערך לשפה, לזעקה, למאמץ. דבר ידוע לגביי החיים שלנו כאן בעולם הוא שאנחנו לא יכולים להבטיח תוצאות, אלא רק לעשות כמיטב יכולתינו. חטופי אנטבה והחטוף נחשון ווקסמן שניהם נחטפו על ידי טרוריסטים, ועבור שניהם צה"ל יצא למבצע חילוץ. באנטבה הצלחנו, בעוד עם ווקסמן הי"ד לא הצלחנו, אבל הניסיון שידר מסר: אנחנו לא מוותרים על חטופים. לא משאירים אתכם לבד שם. וגם היום, חלק מהמטרה של ההפגנות היא סימבולית וייצוגית: שהדור הבא לא יגיד שלא נלחמנו עבורם. כעוצמת הסולידריות כך צריכה להיות עוצמת ההפגנה.
על גביי זה, כמובן, מתלבשים גם הלבושים הפוליטיים. אפשר הרי להפגין בהרבה מקומות - מול שגרירות ארה"ב בדרישה להפסיק את הסיוע ההומניטרי לעזה, מול האו"ם בדרישה שיגנו את חמאס, מול מדינות המערב בתביעה שיפעילו לחצים על מדינות ערב ועל איראן בפרט. אפשר להרים קמפיינים ברשתות כדי לעשות לחמאס דה-לגיטימציה בכל מקום. הבחירה להפגין כנגד הממשלה הישראלית דווקא נובעת, למיטב הבנתי, משני מקומות עיקריים. קודם כל, כיוון שהממשלה לא שמה את שחרור החטופים בתור היעד העליון, בהא הידיעה, של המלחמה, התחושה היא שהיא איננה עושה דייה עבור החטופים בשטח, מה שאומר שהיא מייצגת עבור הצד הליברלי בדיוק את המקום המוסרי שאליו הוא לא רוצה להגיע: מקום של אטימות לב לסבל שעוברים החטופים.
הסיבה השניה היא התפיסה שהממשלה האשמה העיקרית במחדל עצמו של השביעי לאוקטובר, ושלכן חלק מן התיקון חייב להיות בסילוקה. חלק ממה שאנחנו חייבים, כביכול, לחטופים, הוא לוודא שמי שהפקיר אותם ישלם על כך את מלוא המחיר. רק כך נוכל להחלים כחברה. וכל מי שמגן על הממשלה כיום, כל אותם אנשים בסקרים שמוכנים להצביע שוב לביבי נתניהו אחרי שהוא היה הקברניט של הספינה בכשלון הגדול ביותר שידענו כאן - אלו אנשים שמוכנים לסלוח על דבר בלתי נסלח, ובכך בעצם להרעיל את התשתית המוסרית שמחזיקה אותנו כאן יחד. לנקודה הזו אנחנו נחזור שוב בהמשך, מהצד השמרני.
אל מול הטיעונים הללו, אל מול העמדה המוסרית הזו, עונים שמרנים בדברים של טעם במישורים הפרגמטיים והטקטיים. דיבורים על כך שהפגנות שכאלו מחלישות את ישראל ובפרט מחלישות את העמדה שלנו במשא ומתן מול חמאס. דיבורים על עסקת שליט וההתנתקות, ובייחוד ניסיון להשליך מהמקרים הללו על הקרבנות העתידיים של עסקה גרועה מול חמאס. הטיעונים הללו אכן חשובים ורלוונטים, אף אם אפשר לענות להם מהצד של המוחים. ועדיין, תבדקו את עצמכם: אם יש משהו מוסרי שאתם מאמינים בו בכל נימי נשמתכם, האם טיעונים של טקטיקה מסוגלים להניא אתכם מהדרך שאתם פועלים בה? זה מאד קשה. ולכן, אנחנו שומעים מהצד הליברלי טיעונים שממעיטים מעוצמת האתגרים הטכניים, בקביעה שהעתיד בידינו ונדע להתאים את עצמנו, ונעשה זאת טוב יותר לאחר שהחטופים יחזרו ונוכל להמשיך קדימה. נעזוב את פילדלפי - אבל נדע לחזור אליו. יהיו סכנות מחמאס כתוצאה מעיסקה - אבל נתארגן בהתאם. ליברלים, כפי שפירטתי באותו פרק בעונה הקודמת, סבורים שהעתיד מלא בפוטנציאל חיובי, ולכן מוכנים לקחת סיכונים, להמר כדי להשיג משהו יותר טוב. מה שמאיים יותר מכל הוא המצב הנוכחי, הסטטי: הכאב המתמיד, כל הזמן, של אחינו ואחיותנו ששבויים שם. כל עוד הם לא איתנו, כל עוד לא עשינו הכל כדי לכפר על אותו חטא, לא נוכל להמשיך הלאה.
אז, זה היה הצד הליברלי. אני רוצה לקוות שהשמרנים שביניכם, מתנגדי המחאה והעסקאות שביניכם, הצלחתם להאזין לרחשי ליבם. להיות שם באמת עם מה שהם חווים. ועכשיו, בואו נחליף דיסקט, הליברלים שבכם יכנסו לתפקיד ההאזנה, וניכנס לנעליו של השמרן והשמרנית ונשאל - מבחינתם, מה היה החטא הגדול של השביעי לאוקטובר? מי היה הקרבן העיקרי של המחדל?
השמרנים, כפי שאמר היידט, רואים גם הם בשיוויון ומניעת סבל ערכים גדולים. הם לא מעלימים עין לרגע ממה שקרה לחטופים. גם הם כואבים את כאבם, גם הם רוצים אותם הביתה. הראייה לכך ברורה, שכן הם בין החיילים שיוצאים לסכן את עצמם כדי להשיב אותם, או שהחיילים הללו הם קרובי משפחתם. זה לא דבר של מה בכך. וגם הם סבורים שהממשלה ושאר המערכות במדינה כשלו באותו יום, וחבה לחטופים חוב לא יתואר, שספק אם אי פעם נוכל לשלם אותו במלואו.
אלא שלצד הערכים הללו, שמרנים רואים עוד קרבן של אותו יום נורא, והוא הביטחון הקבוצתי שלנו כעם וכמדינה. העובדה שבמשך כמה יממות אפקטיבית לא היה לנו גבול בדרום, ודרכו נכנסו אלפי מחבלים, היא סכנה קיומית למדינה. זו סכנה קיומית אפילו שהגבול שם נסתם מאז, כיוון שאותו אירוע שינה את המשוואה בכל המזרח התיכון. חמאס וסינוואר בראשו הראו לכל המדינות העוינות אותנו שאנחנו פגיעים, ועוד פגיעים ביחס לאוייב הכי חלש שלנו בגזרה. הדברים מזכירים את המדרש המפורסם על האפקט של תקיפת עמלק. לפי מה שכתוב בספר שמות, עמלק תקף את ישראל מהר מאד אחרי שיצא ממצרים על הרקע של עשרת מכות מצרים. חז"ל מאשימים את עמלק בכל המלחמות שקרו לאחר מכן עם ישראל בכך שעמלק הפיג את אפקט ההרתעה שהיציאה ממצרים יצרה. הם ממשילים את זה לאמבטיה רותחת, שהראשון שנכנס נכווה אבל בכך גם סופג חלק מהאנרגיה שבמים והופך אותם לפושרים, כך שאנשים נוספים חושבים שיוכלו להיכנס בלי להיכוות בעצמם. “משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים”
פּגִיעוּת קבוצתית שכזו היא דבר נורא ואיום. היא יכולה בקלות להוביל לעליית מדרגה בכל המישורים של האלימות שמופנית כלפי ישראל, וכלפי יהודים בכל העולם, כפי שאנחנו יודעים טוב מאד. מחיקת אפקט ההרתעה של ישראל כלפי המדינות שרוצות ברעתנו, וגם כאלו שחושבות אולי להתעמת איתנו, כמו מצרים, זו סכנה שבבירור יכולה לגרור אירועים שיהפכו את השביעי לאוקטובר להערת שוליים בהיסטוריה של המדינה. שווה להזכיר לעצמנו שאנחנו מתמודדים כאן מול איראן בהמון חזיתות, שבין השאר גם מפתחת נשק גרעיני. השביעי לאוקטובר היה הפוגרום הגדול ביותר ביהודים מאז השואה. מלחמה מול מעצמת גרעין יכול להוביל לשואה שניה ממש, במובן הכי פשוט וישיר של המילה.
לא מדובר כאן בניתוח אסטרטגי או טקטי, לפחות לא עבור השמרן. מדובר בכשל מוסרי ממדרגה ראשונה. להעמיד את הקולקטיב היהודי בסיכון קיומי - זה כשל מוסרי. את המדינה בנינו אחרי השואה, בין השאר מתוך תפיסה שזה יהיה מקום המבטחים של העם היהודי. אם את זה אנחנו לא מסוגלים להבטיח, אנחנו בוגדים בעם שלנו לדורותיו. בוגדים בדורות העתיד, שלא יהיה להם מקום מבטחים, ובוגדים בדורות העבר - כל אלו שהקריבו ומתו למען המדינה הזו, למען אותו עתיד. האמירה שנשמעת מפי שמרנים, כשמדברים על עסקה לא אופטימלית שכרוכה בהשארת חמאס על כנו, היא הרבה פעמים משהו בסגנון של: "האם הדם של החיילים שלנו היה לחינם? על מה הקרבנו אותם, אם בסוף לא ננצח באופן מוחלט ומשכנע?" - זו אמירה שמדגישה את החוב המוסרי שלנו כשומרי המדינה בדור הזה, עבור כל הדורות שהקריבו למענה. אנחנו רק חולייה אחת בשרשרת, ואסור שהחוליה שלנו תהיה זו שתשבר ותנתק את העבר מן העתיד.
מכאן גם נגזרים הרבה דברים מהצד השמרני. נניח, למה צריך שננצח ניצחון טוטאלי? למה חייבים להשמיד את חמאס, לפי השמרנים? למה האיום הגדול ביותר לישראל הוא שסינוואר יצא מהבונקר ויעשה "וי" של ניצחון מול כל העולם? ליברלים לפעמים חושבים שמדובר בייצר נקמה חסר הגיון, או בתאוות דמים שלא יודעת שובע. אבל זה לא העניין. העניין הוא שאותו "וי" באצבעות של סינוואר ישמש דלק מטוסים מוראלי לכל האנטישמיים שרוצים להשמיד את העם היהודי ומדינת ישראל. אם אנחנו לא נצא מן המלחמה הזו בניצחון של נוקאאוט חד-משמעי, אפשר לחתום על זה כבר עכשיו שנותקף בעוצמה פי כמה וכמה ולעוד שנים רבות, כי יוכח לכולם שאפשר להרוג בנו בלי לשלם את המחיר האולטימטיבי. ומנגד, אם נצא מכאן עם תמונות של הבונקר המפורק של סינוואר, וידו המרוסקת מבצבצת מבעד להריסות, המסר יהיה חד משמעי בכיוון ההפוך: אל תתעסקו עם ישראל אם אתם לא רוצים לסיים ככה. ומתוך המסר הזה, נקים מחדש את "קיר הברזל" שעליו דיבר ז'בוטינסקי, ונוכל לקנות עבור הדורות הבאים תקופה ארוכה של שקט. שקט שבו אוייבנו יתכננו דברים, אבל לא יעזו לפעול ולהסתכן בגורל דומה.
כששמרן יושב ושוקל את שני הדברים, את סבלם של החטופים אל מול הסכנה לקולקטיב, ההכרעה עבורו כואבת אבל ברורה: הבית היהודי הלאומי חייב לשרוד את הדור שלנו ולעשות זאת בעוצמה, למען הדורות הבאים, וגם במחיר של חיי החטופים. המשקל של הסכנה לקולקטיב כולו, קולקטיב שמורכב ממליוני יהודים, בארץ ובעולם, גבוה לאין שיעור מהגורל האכזר שיסבלו החטופים בידי חמאס. השמרן אומר: אני מוכן להקריב חיים של חיילים רבים עבור שחרור החטופים, אבל לא מוכן לסכן את הדבר הזה שקוראים לו מדינת ישראל. מדינת ישראל היא דבר גדול יותר ממני, ממך, ומכל אוסף של אזרחים שחיים כאן היום. זה בדיוק הרעיון שטמון בכך שעם ומדינה מקריבה את חייליה במלחמות: שאזרחי המדינה הזו מבינים שיש דברים שהפרט צריך להקריב כדי שלדורות הבאים יהיה מה להילחם עבורו, ואפילו - כדי שיהיו בכלל דורות הבאים. זכרון השואה מלמד אותנו את זה.
כאן אנחנו מגיעים שוב לנקודה של היחס לעבר והסקת המסקנות לגביי העתיד. מוקדם יותר תיארתי איך הליברל אומר: למדנו מן הטעויות שלנו, ובעתיד לא נטעה. העתיד, לטעמו, מלא בפוטנציאל גדול לשינויים חיוביים ביחס לעבר, וזאת על ידי שנשנה את האופן שנחשוב על העתיד, הפרספקטיבה שנאמץ ביחס אליו. יזמי סטרטאפים הם כמעט תמיד ליברלים, כי מה שמוביל אותם הוא הרעיון שדרך חשיבה רציונלית ויצירתית אפשר לשנות את העולם באופן דרסטי. לעומתו, השמרן אומר הפוך: מה שלמדנו מן העבר אלו אמיתות יסודיות על המציאות שאינן משתנות. נניח, על הפוליטיקה הבינלאומית, על דינמיקות גיאו-פוליטיות, וכן הלאה. למדנו שהאנטישמיות פורחת בהמון מוסדות שאמורים להיות נייטרלים, כמו האוניברסיטאות והאו"ם ובתי הדין הבינלאומיים ופרלמנטים באירופה ואפילו בארצות הברית. למדנו שלא משנה כמה רֶשע החמאס יציג לעיני כל העולם, מדינות המערב ילחצו דווקא עלינו לא לעשות רעש. ראינו שבעבר לא עמדנו בהבטחות שנתנו לעצמנו על תגובות חזקות מול חמאס וחיזבאללה, כי המחירים היו גבוהים מדי והיה קל יותר לטמון את הראש בחול. כלומר, השמרן אומר: לאדם יש טבע, והטבע הזה לא משתנה רק בגלל שברמה הרציונלית הבנתי משהו. עדיף להכיר בטבע האדם והפוליטיקה ולהתנהג בהתאם, ולא לדמיין שנוכל לעצב את הטבע הזה מחדש בגלל שנפל לנו איזה אסימון. מי שהקשיב לדברים של ביבי על ההתעקשות שלא לצאת מפילדלפי, ולדברים של גנץ לגביי היכולת לצאת ולהתמודד עם היציאה הזו, ישמע בדיוק את שני הצדדים הללו שם.
אז בא השמרן ואומר: הקרבנות העתידיים של עסקה גרועה הם אמנם בעתיד, ואמנם אנחנו לא יודעים מתי הם ישלמו את מחיר העסקה - אבל הקרבנות הללו הם אמיתיים כבר היום. הם חלק מהדינמיקה הצפויה מראש. הוא אוֹמֶר בהדגשה יתירה: הסבל שלהם ושל המשפחות שלהם צריך להיות בלב שלנו היום בדיוק כמו הסבל של החטופים שחמאס מחזיק היום. אם היינו מתנהלים כך בעסקת שליט, סינוואר היה עדיין בכלא, וגם היה ברור לחמאס שחטיפת חיילים או אזרחים זה לא דבר משתלם, או לפחות פחות משתלם. להתעלם מהדינמיקה הזו, זה להתעלם מאמיתה שיש במציאות, וכפי שלמדנו מהשביעי לאוקטובר, האמת בסוף תובעת את המחיר שלה. ולכן, מי שמתעלם מן האמת הזו ומסכן את דורות העתיד של המדינה, הוא החוטא הגדול יותר.
הדברים הללו גם משפיעים על היחס לממשלה. גם רוב רובם של השמרנים רוצה שחברי הממשלה ישלמו מחיר אישי על השביעי לאוקטובר. ולא רק הם, אלא כולם - כל הממשלות, כל הראשים ושרי הביטחון והרמטכ"לים שאיפשרו לחמאס להתעצם כפי שהתעצם. אבל יש משהו אחד שהם לא מוכנים: שמי שיירשם על שמו האירוע הזה, יהיה סינוואר. יהיה חמאס. אם חמאס יוכל לומר שהוא הפיל את ממשלת ישראל, זה שוב יכנס לאותו מקום של איום על המעמד והביטחון הלאומי של המדינה. השמרן אומר: צריך לזכור שראש ממשלה אינו רק אדם, אלא גם מוסד ממלכתי. ממשלה אינה רק אסופת אנשים, אלא גם סמל לאומי. ביבי האיש ואלו שסביבו צריכים לשלם מחיר, ועוד נתחשבן איתם ברמה הפנימית, אבל הכבוד והחוסן הלאומי שלנו חייבים להישאר יציבים כלפי חוץ. ולכן עבור השמרן, המחשבה שסינוואר ירצח חטופים ובעקבות זה הממשלה תיפול הינו רעיון עיוועים, סיוט שמוביל לעוד ועוד דם ומסכן את הלאום והמדינה היהודית דורות קדימה. במצב שכזה, הפגנות נגד הממשלה רק מחזקות אצלו את המחוייבות לשמר אותה כל עוד הלחימה נמשכת. עבורו, זהו צו השעה המוסרי.
עכשיו, שווה לומר משהו על העמדה הליברלית ביחס לטענות הקולקטיב של השמרן. גם הליברל מכיר בסכנות הללו, בוודאי. יש אנשים חכמים ורציניים בשני הצדדים. אז מה ההבדל? ההבדל הוא, לטעמי, עמוק אך בו זמנית פשוט, וחוזר לנקודה שבה התחלנו: הליברל לא רואה בסכנה לקולקטיב בעיה מוסרית, אלא בעיה טקטית או אסטרטגית. הוא אומר - מה שאתם מדברים עליו זה ניהול סיכונים. חייבים להביט אל העתיד, כמובן, אבל כשיש סיכונים קונקרטיים נוראיים לאנשים שחיים היום, כמו החטופים, אי אפשר להתכחש אליהם בגלל סיכונים עתידיים א-מורפיים, חסרי צורה. אין באמת דבר כזה קולקטיב - קולקטיב הוא אוסף של פרטים, שמתחלפים כל הזמן. בכל זמן נתון, ממשלה צריכה לדאוג לפרטים שתחת חסותה, מתוקף החוזה החברתי שהיא חתומה עליו מול האזרח שבחר בה. וכן, זה חכם לתכנן לעתיד, זה חלק מהתפקיד של הממשלה, אבל הדיון הוא במסגרת הניתוח הטכני, מה הכי כדאי לעשות, ולא מעבר. לעומתו, השמרן מקודד את היחס לקולקטיב כעמדה מוסרית. הקולקטיב ממש קיים עבורו, ולכן אפשר לייצר ביחס אליו חובה מוסרית קונקרטית. עבורו, מדובר במתח בין ערכים, לא מתח בין ערך לפרגמטיות. הוא גם חושב שיש לשמירה על הערך זה משמעויות פרגמטיות אמיתיות, אבל הן בנויות על גבי תשתית מוסרית עמוקה. ומכאן השפה השונה והחיכוכים שנוצרים בין שתי הקבוצות.
אז זו התיזה שלי, אם תרצו, למילכוד שאנחנו מצויים בו, ואני מקווה שזה עשה לכם קצת סדר. וצריך עכשיו לשאול - אז מה עושים עם כל זה?
קודם כל, אני חושב שזה נותן עומק לאותה אמירת ג'וקר שציטטתי בשם אנשי הפשרה בתחילת הפרק. באמת, כשאתם עומדים פנים אל פנים מול אדם מהצד השני של המתרס, אתם לא עומדים מול מישהו חסר ערכים. רוב הזמן, אתם פשוט מעכלים אחרת את המשוואה המוסרית שבפניה כולנו עומדים. אני אבהיר שאני לא מצפה מאנשים להתייחס כך, בהכרח, לאנשי ציבור ופעילים חברתיים ספיציפיים. לכולנו יש עמדה, נניח, לגביי ביבי, לפיד, סמוטריץ' וגנץ וכן הלאה, ושָם יש לנו רזולוציה חדה יותר ויכולת טובה יותר לשפוט את המניעים שלהם, כל אחד לפי הבנתו. אבל כשמסתכלים על הציבורים השונים, זו לדעתי הדרך הנכונה והאמיתית יותר להבין את מה שהם עושים. בעצם, אני רוצה לדייק את זה: לא את מה שהם עושים, אלא מה מניע אותם לעשות את מה שהם עושים. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, ולכן זה שמישהו מכוון לטוב לא אומר שאני לא צריך למנוע ממנו להביא אותי לגיהינום בהחלטות פגומות. אבל בו זמנית, זה לא חכם ולא צודק לשכנע את עצמי שהכוונות שלו רעות. זה לפעול תחת הנחות שגויות על המציאות, ומזה לא יצמח שום דבר טוב.
שנית, אני חושב שחשוב לזכור עוד דבר: מכך שבכל חברה יש שמרנים וליברלים צריך גם להסיק מסקנות: שחברה בריאה צריכה את שתי הקולות הללו, שכל אחד מהצדדים מאיר על נקודות עיוורון של הצד השני, נקודות עיוורון שקריטיות לשרידות החברתית שלנו. בהקשר שדיברנו עליו היום, נראה שיש לנו ויכוח על המקום הנכון של הסכנות לקולקטיב בחישובים המוסריים שלנו, שמשליכים על המעשים שננקוט. לא משנה מה אתם חושבים בעצמכם, נראה לי שברור לכולנו שאם נטעה בהערכה נכונה של הסכנות הללו, המחירים יהיו כבדים מאד, ולא משנה לאיזה כיוון נטעה. ולכן, שווה לנו להקשיב אחד לשני, ולראות - אולי יש מה ללמוד זה מזה, ומתוך זאת לכוון טוב יותר את צעדינו הלאה.
אז - זהו להיום. לסיום, אני רוצה לבקש - הפרק הזה מרגיש לי חשוב מאד בימים הללו, אז בבקשה - שתפו אותו בכל הכוח. מרגיש לי שהמבנה שהוא מציג יכול באמת לעזור להפיג מתחים ביננו בטווח הקצר וגם הארוך, וגם לאפשר לנו לעבוד טוב יותר יחד. הוא גם יכול להוריד את מפלס הלחץ כשאנחנו רואים פעילות של הצד השני בויכוח. עדיין נרגיש לחוצים, כנראה, מהמרצפות שהוא מרצף בדרך לגיהינום שאנו צופים בהמשך הדרך לפי תפיסתנו. אבל לפחות לא נרגיש שמדובר באנשים שרוצים ברעתנו, ברעת החטופים, או ברעת המדינה. בכך גם לא נאפשר לפוליטיקאים והפעילים השונים, שמנסים להפעיל עלינו כל מיני טריקים ושטיקים כדי שנראה ככה את אחינו ואחיותנו, בני העם הזה והמדינה הזו, וניתן להם יותר כח מאשר אנחנו חושבים שמגיע להם. מתוך גישה מתונה יותר, אני מאמין שנגיע למקום טוב יותר.
אני רוצה לאחל לכולנו ימים טובים יותר, ויכולת הכלה גדולה יותר לדרכים שונות לתפיסת המציאות בתוך תוכנו אנו. וכמובן, ניצחון מהיר על האוייבים שלנו, וחזרה של כל החטופים הביתה בשלום במהרה. ועד הפעם הבאה, להתראות… ביי…
Share this post