שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 23!
בפרק הקודם אמרתי שבזאת סיימנו את הסקירה של נושא המגדר, ושהגיע הזמן להתחיל לסגור כל מני פינות בשיח על הפרוגרסיביות כדי שנוכל להגיע מתישהו לסוף העונה הזו. אז, זה אולי הזמן המתאים להתחיל לזרוק את הכדור אליכם, המאזינים והקוראים, לבקש מכם משוב והצעות או בקשות לנושאים נוספים. יש לנו עוד כמה פרקים כאן עד סוף העונה - אתם לא תיפטרו מהנושא הזה כל כך מהר בכל מקרה - והייתי שמח לשמוע מכם אם יש נושאים בהקשר של התנועה הפרוגרסיבית שתרצו שאתייחס אליהם לפני סיום העונה. ואם יש לכם רעיונות לנושאים של עונות עתידיות, גם אשמח לשמוע! לי יש כבר בראש נושא מעניין לעונה הבאה, אבל יש המון דברים שאפשר לדבר עליהם, ויתכן שאם תציעו משהו אני אוכל לשזור את זה בעונה הבאה באופן אורגני. אז אתם מוזמנים לכתוב לי במייל שמופיע בתיאור הפרק, כמו תמיד, או להצטרף לאתר האינטרנט של הפודקאסט ולהתכתב איתי שם.
בכל אופן, עד כה לאורך העונה, ראינו את הפרוגרסיביות פועלת בעולם כדי לקדם את היעדים שלה. מה שאני רוצה שנעשה בפרקים הקרובים הוא להאיר זרקור על המקומות שבהם היא מתחילה להיכשל ולהיתקל בהתנגדות מבית דווקא. לחיכוכים הללו עם המציאות יש, להבנתי, כמה שורשים משותפים, אינדיקציות לכשלים מתודולוגים, סיגנלים מהשטח שאומרים שמשהו כאן לא בנוי כמו שצריך ולא יחזיק מעמד לעוד הרבה זמן אם לא יעשו שינוי. ולכן בין אם אתם פרוגרסיבים שרוצים לראות את התנועה שלכם ממשיכה לגדול ולהשפיע, ובין אם אתם חוששים מכוחם של הפרוגרסיבים ורוצים דווקא לראות סיכוי שהיא לא תוכל להמשיך להתחזק, אני חושב שהפרקים הבאים יהיו לכם מעניינים, גם אם מסיבות קצת שונות. מבחינתי השאלה המשותפת לשני הצדדים היא אחת: האם יש אמת או אמיתות שהפרוגרסיביות לא מכירה בהן, ושהיא צריכה ללמוד כדי שתוכל לשרוד? לדעתי התשובה היא כן, ואני מקווה להציג לכם בפרקים הבאים איך האמיתות הללו באות לידי ביטוי בקשיים שהפרוגרסיביות מוצאת את עצמה מתמודדת איתם שוב ושוב.
אנחנו היום בפרק ה-23, אבל אי שם בפרק השמיני, דיברתי על תפיסת המציאות הפרוגרסיבית, וספיציפית על העובדה שהיא רואה את העולם דרך מבט של מלחמת מעמדות, אבל במקום שהמעמדות יהיו כלכליים, הם בעיקר מעמדות של זהות. בראש הפירמידה עומד לו הגבר הלבן ההטרו - ועכשיו אפשר להוסיף גם, הסיס-ג'נדר, כלומר שהמגדר והמין שלו מסונכרנים. הדמות הזו, ובאופן קצת יותר קונקרטי הקבוצה שמאכלסת את הדמוגרפיה הזו, שולטת במערכת המערבית ומדכאת את כל שאר הקבוצות: מיעוטים אתניים, נשים ולהט"בים. מתוך המבט הזה, הפרוגרסיביות משרטטת גם את המרשם לפתרון: גישה קואליציונית, ברית של מדוכאים שמשלבים ידיים יחד כדי לפרק את המערכת של הפטריארכיה הלבנה, ובכך להביא גאולה לכל אלו שנמצאים נמוך יותר בהירארכיה.
הגישה הקואליציונות הזו, כפי שאקרא לה כאן, מגלמת בתוכה יתרונות רבים. בחישוב מתמטי פשוט, אפשר לראות שיותר מ-50% מהאוכלוסיה יכול למצוא את עצמו כשייך לברית הזו. 50% מהאוכלוסיה היא נשים, ועל גבי זה תוסיפו את כל הגברים האפרו-אמריקאים, ההיספאנים, האסייתים וכן הלאה. אחרי זה תוסיפו את כל הגברים הלבנים הלהט"בים או אלו שתומכים בקידום הזכויות שלהם - ואתם מבינים לאן אנחנו הולכים כאן. אם כל אחד מן האנשים הללו יאמץ את הראייה הפרוגרסיבית ויבין שהוא מדוכא, לפחות במימד אחד של חייו, ואם כל אחד מהם יאמין שאפשר במאמץ משותף לשחרר את כולנו מהדיכוי, הרי שדרך התהליך הדמוקרטי אפשר יהיה לכבוש את מוקדי הכח ולהביא לשינוי המיוחל. דוגמה לכך אפשר למצוא במה שידוע בתור "קואליציית אובאמה", כלומר הדמוגרפיות שהצביעו לנשיא ברק אובאמה ב-2008. פילוח המצביעים הראה שהוא זכה ברוב מוחץ בקרב נשים, בני מיעוטים ואנשים צעירים, שגם הם לרוב נמצאים בתחתית הסולם לעומת אלו בגיל העמידה שנמצאים בשיא כוחם החברתי.
אבל כמו שקורה ברוב המקרים בעולם, לכל מערכת יש גם חסרונות, ומנסיוני החסרונות הן פשוט ה"צל" של היתרונות, כלומר תופעות לוואי של היתרונות שאפשר להתעלם מהן לזמן מה, אבל אי אפשר להימלט מהן, כי הן חלק מהותי מהמערכת שבנית. בסופו של יום, תופעות הלוואי הללו יתחילו לתת את אותותיהן, וכשזה יקרה, מאד חשוב לזהות אותן כדי לא להשלות את עצמנו שמדובר בעניינים שוליים ולהתעלם מהם. עדיף להכיר בבעיה כשהיא בחיתוליה, ולהחליט אם לעשות טיפול שורש או לנהל אותה על אש קטנה. אז כן, גם לגישה הקואליציונית הזו יש נקודות תורפה משמעותיות, ובואו נסקור את המרכזיות שבהן.
התובנה הראשונה שצריך להבין לעומק, ושבה נתמקד היום, היא שתפיסת המציאות הפרוגרסיבית מייצרת מראש מתחים מובְנִים בתוך הקואליציה. שכן, הטיעון הפרוגרסיבי איננו שרק הגבר הלבן מדכא את כל השאר, אלא משהו יותר מתוחכם מזה. גברים מדכאים נשים, לבנים מדכאים שחורים, והגבר הלבן מגיח מתוך המערכת הזו באופן טבעי כראש הפירמידה המדכאת, מתוך החיתוך של מפת הדיכוי, בעוד שתמונת המראה שלו היא האישה השחורה שחווה דיכוי כפול, גם מיני וגם גזעני. לגישה הזו קוראים intersectionality, או "הצטלבותיות" בתרגום חופשי, ומשמעה שיש בעצם הרבה מערכות דיכוי שנראות במבט ראשון כמנותקות אחת מן השניה, אבל בשטח הן משתלבות ומייצרות בכל נקודת שילוב כזו גם סוגי דיכוי ייחודיים וחמורים יותר. הראיה ההצטלבותית הזו אוהבת בשל כך לדבר לא סתם על דיכוי, אלא על מטריצה של דיכוי, שמייצגת את העובדה שיש כאן שילוב של מערכות דיכוי שונות אך שוות ערך. הנה דוגמה למטריצה כזו, מאת פרופסורית באוניברסיטת מרילנד:
ברגע שמבינים שזו התפיסה, נופל האסימון שגם בתוך ברית המדוכאים יש מערכות יחסים של דיכוי. גבר שחור מדכא אישה לבנה במישור המיני, אבל הוא עצמו מדוכא על ידה במישור הגזעני, והאישה השחורה מדוכאת על ידי שניהם. אפשר להמשיך כאן ולשים לב שאישה שחורה להטב"ית נמצאת מתחת לאישה שחורה סטרייטית בהירארכיה החברתית, ואישה שחורה להט"בית בכסא גלגלים - עוד יותר. וכך הלאה וכך הלאה - ככל שהמחקר הפרוגרסיבי מעלה בחכתו עוד מימדים של זהות, הוא בעצם מעמיק את הפירמידה ההפוכה של הדיכוי, וממחיש לאלו שהולכים בדרכו שאפילו שהם נלחמים במערכת הדכאנית הגדולה של הפטריארכיה הלבנה, הם עצמם בו-זמנית מדכאים ומדוכאים על ידי על ידי אנשים אחרים בתוך הקואליציה. בשורה התחתונה, גם כשאתה בתוך הקואליציה, אתה מתחיל לחוש שיש אחרים בתוך הקואליציה שאיתם מערכת היחסים שלך איננה הרמונית במאה אחוז.
מתוך התבנית הזו, מתהווה לה תופעה חברתית או אנתרופולוגית מרתקת. שהרי, כפי שאתם בוודאי זוכרים, מניעת כאב ושיוויון הם עקרונות היסוד המוסריים של הליברל, וממילא מי שסובל הכי הרבה הוא הראשון שצריך לעזור לו. עולה מכאן שככל שאתה מדוכא יותר על ידי החברה, כך לדעת הפרוגרסיביות מגיע לך יותר - יותר פיצויים, יותר חמלה ואמפתיה, יותר תשומת לב. ומעבר לכך, הגישה הפרוגרסיבית מעניקה בונוס רגשי למי שמצוי בתחתית הסולם: אמנם אתה סובל, אבל אתה נושא פחות בושה כיוון שחלקך במערכת המדכאת הוא אפסי, בעוד ששאר השחקנים במערכת שסובלים פחות ממך חבים לך חוב מוסרי גדול. ובמילים אחרות: נוצר כאן סט של תמריצים להעצמת הקירבון העצמי, להתמקד באופנים שהחברה פוגעת בך. וחשוב לי לומר - אני בכלל לא נכנס כאן לשאלה אם זה טוב או לא טוב, להציף באופן מכוון את הדרכים שבהם החברה מדכאת אותך. מה שאני אומר הוא שהרצון להציף את המודעות הזו, שמובע באופן מפורש בתפיסה הפרוגרסיבית, מייצר תמריצים חברתיים חזקים להזדהות כקורבן, שהרי רק כך תקבל יחס ואהדה וגם מעמד מוסרי גבוה שאיתו יגיע גם הכח להשפיע.
לשם המחשה של האווירה הזו, בואו תאזינו לסיפור די משעשע של קריסטינה הוף-סאמרס, שהזכרנו באחד הפרקים הקודמים, ובו היא מספרת על חוויה בכנס פמיניסטי בניחוח הצטלבותי שהיתה בו בשנות ה-90:
"אני ראיתי את התופעה בכנס פמיניסטי ב-1992. מארגנות הכנס רצו לכבד את כל הזהויות של כל המשתתפות, ולכן ביקשו מן המשתתפות להתארגן בקבוצות קטנות על פי מפתח של צרכי הריפוי שלהן. מיד נוצרו קבוצות של נשים אסייתיות, נשים אפריקאיות, נשים זקנות, נשים יהודיות, נשים נכות, נשים שמנות - אף אחת מן הקבוצות הללו לא שמרה על יציבות לאורך זמן.
הקבוצה השמנה התפצלה לתת-קבוצות סטרייטית והומואית; הקבוצה של הלסביות השחורות לא הצליחה להסתדר יחד - אלו שהיו להן בנות זוג לבנות הואשמו בכך שיש להן פריווילגיה מיוחדת, והיו חייבות לייסד קבוצה חדשה. ומעבר לכך, זהויות חדשות החלו לצוץ - נשים עם אלרגיות יצרו קבוצה משל עצמן, וניסחו תביעה שנשים אחרות יתחשבו בהן ולא ישתמשו בסוגים מסויימים של ספריי שער.
זה היה כנס של אנשי אקדמיה, אבל לא הצלחנו לפתור את הבעיות שלנו בדו-שיח. במקום לעזור ליישב מתחים באופן רציונלי, הגישה ההצטלבותית העצימה את המתחים וגרמה למריבות."
אז, המתחים הללו בין חלקי הקואליציה נמצאים שם כל הזמן, גם בעיתות של שלום קואליציוני. אנשים מוכנים לוותר על הנוחות שלהם במיקרו באופן מדוד, ובלבד שירגישו שבמאקרו הם מתקדמים למקום טוב יותר. אבל לאור הדברים שסקרנו לאורך העונה, אני חושב שאנחנו יכולים להבין מדוע בתקופה האחרונה אנחנו רואים שככל שהתנועה הפרוגרסיבית מתמקמת בעמדות השפעה, גם המאבקים הפנימיים שבתוכה מתחילים להתעצם, מה שמוביל לפירוק הקואליציה. ואולי יהיה הכי קל לסקור את האירועים הללו לפי הכללים של הפרוגרסיבים עצמם, לפי קבוצות זהות מסויימות.
הקבוצה הראשונה שראוי שנזכיר היא הנשים. השקענו עכשיו מספר לא קטן של פרקים שבהם ראינו איך הרעיון של "נשים טרנסיות הן נשים" מאתגר את היכולת של נשים לשתף פעולה עם טרנסג'נדרים, שכן קבוצות גדולות והולכות של נשים מרגישות שהביטחון האישי שלהן במלתחות, בבתי סוהר ואפילו במקלטים לנשים מוכות נמצאים בסכנה מפני גברים שמזדהים כנשים. באופן דומה, גם ההזדמנויות שניתנות לנשים, כמו בספורט ובמלגות ללימודים גבוהים, פתאום יכולות להילקח גם כן על ידי גברים ביולוגים בשם האידיאולוגיה הפרוגרסיבית. כלומר, הנרטיב הפרוגרסיבי מספר לנשים שמי שעומד וחוסם את הדרך שלהן להצלחה הם הגברים הסיס-ג'נדרים, אבל כל שבוע הן מתעוררות וקוראות בעיתון על עוד אישה טרנסית שקוטפת פרסים בספורט לנשים, כשמה שמאפשר את המחטף הזה הוא האידיאולוגיה הפרוגרסיבית שבחסותה גברים ביולוגים פולשים, לתחושתן, למרחבים נשיים.
בשל התופעה הזו, יש אפילו קולות בתוך הקהילה הלהט"בית, וספיציפית הקהילה הלסבית, שאומרים שצריך להפריד בין ה"ט" לבין ה"להב". לטענתן, הכניסה של הקהילה הטרנסית לקואליציה שלהם החלישה בעצם את הזכויות של הקהילה הלסבית. כך לדוגמה ב-2019 נוסד בבריטניה הארגון LGB Alliance, "אחווה לה"בית", שנועד בדיוק כדי לייצר את ההפרדה הזו. בדיבייט שנעשה בעניין הארגון הזה לפני כשנה, אמרה בוו ג'קסון, אחת משתי המייסדות, את הדברים הללו:
"נאלצנו לייסד את האחווה הלה"בית כדי לחזור לשורשים של התנועה שהתמקדה במשיכה מינית. ברגע שייסדנו את האחווה הלה"בית, הגיע אלינו מבול של פניות מכל העולם של נשים לסביות שאמרו לנו - תודה לאל שאתן כאן, אנחנו מרגישות כל כך מבודדות. תודה לאל שאתן כאן, מתי אתן מייסדות יחידה של הארגון בקנדה? מתי באוסטרליה? מה אנחנו יכולות לעשות כדי לעזור…"
ואם כבר אנחנו בדיבייט הזה, בואו נשמע את פיטר תייל, נציג העמדה הפרוגרסיבית, מבקש ממנה לשווא לשמור על אחידות הקואליציה:
"בעבר ראינו את שני המאבקים הללו, הלה"בי והטרנסי, כשונים אך בעלי דמיון מסויים. שתי הקבוצות חוות חוויה דומה של אפליה, של קרבנות של פשעי שנאה, ואנחנו צריכים להישאר יחד, ולא להתפצל."
הקבוצה השניה שראוי להזכיר היא האקדמאים מן השמאל. גם כאן ראינו דוגמאות רבות לכך שכל אקדמאי שסוטה מן האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, מוקע מיד ומותקף, ולחץ אדיר מופעל על האוניברסיטאות לפטר או לפחות לחנך מחדש את הדמות הבעייתית. גם כאן, אפשר להבין איך תהליך שכזה יוביל לאט לאט לפרישה של דמויות ליברליות מובילות לא רק מהתפקיד האקדמי שלהם, אלא גם מהקואליציה עצמה. למי שרוצה לצפות בדיון בין ארבעה אנשים כאלו לפני כ-6 שנים, ששניים מהם חשו שהשמאל הפרוגרסיבי עסוק בקניבליזציה עצמית, ושניים עדיין האמינו שהשמאל הפרוגרסיבי דווקא בסדר, מוזמן להאזין לאחר הפרק ללינק שאשים בתיאור. הכותרת של הסרטון אומרת הכל: היא מציבה שאלה בפני המשתתפים: "האם השמאל מכלה את עצמו לדעת?" "Is the Left eating itself?"
אחרי שתי אלו, אנחנו מגיעים לקבוצות האתניות. נתחיל קרוב לבית עם הקבוצה השלישית, שהיא יחסית חדשה, והיא כמובן היהודים. היהודים בארצות הברית, בעיקר אלו שאינם אורתודוקסים, היו במשך דורות מהקולות הכי בולטים בתנועות הליברליות לזכויות אדם בארצות הברית. לדוגמה, ההוגה המפורסם אברהם יהושע השל היה מתומכי המאבק של מרטין לותר קינג, וישנה תמונה מפורסמת שלו ב-1965 צועד לצידו של המנהיג השחור באחד מן ההפגנות הגדולות דאז.
אבל אנחנו לא ב-1965 אלא ב-2024, וכשהגיע השביעי לאוקטובר, גלי האנטישמיות פרצו בכל העולם, והממסדים שבהם הפרוגרסיבים שולטים, כמו האוניברסיטאות, ארגוני הנשים והתקשורת הממוסדת, מילאו פיהם מים במקרה הטוב, במקרה הרע הטילו ספק בסבל היהודי, ובמקרה הגרוע תמכו בכלל בחמאס. היהודים בכל העולם המערבי היו בהלם - הרי אין בגידה גדולה יותר של הקואליציה מאשר להעלים עין מרצח נוראי של 1200 איש, כולל מעשי אונס וחטיפה של נשים וילדים המתועדים במצלמות גו-פרו. אנחנו רק כמה חודשים אחרי האירוע, וקשה עדיין להעריך את גודל השבר, אבל לפי מה שיצא לי לקרוא ברשתות ובטורי דעה וכתבות תחקיר, השבר עמוק ביותר, והיהודים לעולם לא יהיו שוב חלק אורגאני של הקואליציה הזו.
התפיסה הפרוגרסיבית היא מאד שחור-לבן: ישראל והיהודים נמצאים גבוה יותר בהירארכיה ביחס לפלשתינאים, ולכן אין ברירה אלא לראות את הפלשתינאים כקרבנות שעושים את מעשי הזוועה שלהם רק בגלל שישראל לא השאירה להם ברירה. אבל היהודים בארצות הברית, שדיברו במשך שנים על "תיקון עולם" וחשבו שיש בבשורה הפרוגרסיבית ברית אמיתית שרגישה לכאבם של כולם, התעוררו יום אחד לגלות בעשירי באוקטובר שברגע האמת, הקואליציה לא תהיה שם עבורם להגן עליהם ממתקפה אנטישמית רצחנית. הפלשתינאי תמיד ינצח במחשבון הדיכוי.
אל תחשבו שההתפכחות הזו קורית רק בקרב היהודים, גם אם שם ההתפכחות היא הכי נוכחת ואלימה. גם מיעוטים אתניים אחרים, שנחשבו "בכיס" של הקואוליציה הפרוגרסיבית, מתחילים להרגיש שמחיר הברית גבוה מהדיווידנדים שהיא משלמת. נניח, הקהילה האסייתית.
הקהילה האסייתית בארצות הברית היא אחד מהגורמים בקואליציה שעושים כאב ראש גדול לתיאוריה הפרוגרסיבית, ומדוע? כי לפי התיאוריה, כל המערכות האקדמיות שטופות במערכת לבנה, וזו הסיבה שבגללה אפרו-אמריקאים והיספאנים לא מצליחים להתקדם מספיק בתוכן. אלא שאז מגיעים האסייתים, ומוכיחים שזה ממש לא הסיפור - אנשים ממוצא אסייתי מצליחים מאד באקדמיה. אם ב-2020 35% מהאסייתים השיגו בין 700 ל-800 בפרק המתמטי של ה-SAT, הפסיכומטרי האמריקאי, בעוד רק 9% מהלבנים הגיעו להישג הזה, קשה מאד לטעון שהמבחנים מוטים לטובת התרבות או הגזע הלבן.
אבל זה לא נעצר כאן. כיוון שאסייתים מצליחים להוציא ציונים גבוהים מאד, הם היו אמורים גם להתקבל באחוזים גבוהים מאד לאוניברסיטאות המובילות בארצות הברית. יש כמובן מערכות של אפלייה מתקנת לטובת בני מיעוטים - אבל גם אסייתים הם בני מיעוטים, נכון? ובכן, בשנים האחרונות רבו התלונות מצד אסייתים שיש אפליה נסתרת נגדם, ושבשם דברים א-מורפיים כמו "אי התאמה אישיותית" או "בחינה הוליסטית של ההתאמה לממסד", המוסדות המובילים מסננים הרבה אסייתים ומקבלים במקומם שחורים והיספאנים עם ציונים נמוכים יותר. וממילא, לפני כמה שנים, הגיעה לבית המשפט העליון בארצות הברית תביעה מטעם מועמדים אסייתים נגד אוניברסיטת הארוורד ואוניברסיטת צפון קרוליינה, שטענה לאפליה על בסיס גזע. כתוצאה מן התביעה הזו, בית המשפט ניצל את ההזדמנות לבטל לחלוטין את ההיתר החוקי לבצע אפלייה מתקנת על בסיס גזע באקדמיה, אבל מה שחשוב לדיון שלנו הוא לראות שוב איך הקואליציה מתחילה להתפרק.
אפשר להראות דברים דומים עם עוד קבוצות, כמו שחורים והיספאנים שחשים שמקריבים את טובתם למען מהגרים בלתי חוקיים, או הורים לילדים שמרגישים שמנסים לכפות על ילדיהם תיאוריות מגדר פרוגרסיביות ללא רשותם, וכמובן מתחרטי מגדר שסיפרנו את סיפורם בשבוע שעבר. אבל נראה לי שאת הרעיון הבנתם. אז אני רוצה לשוב ולשאול - למה כל הדברים הללו קורים? מה הכשל הפנימי במבנה הפרוגרסיבי שגורם לבעיות הללו?
יש כאן כמה דברים. את הראשון כבר תיארנו מוקדם יותר, והוא העובדה שהתיאוריה עצמה מעודדת את חברי הקואליציה לחפש כל הזמן מקומות שבהן יש אפליה, וכלל ידוע בפסיכולוגיה האנושית הוא שכשמחפשים - מוצאים. תוסיפו לזה את העובדה שמראש מדובר בדמוגרפיה שמכילה אחוז גבוה של מי שקרויים "פעילים חברתיים", כלומר אנשים שרוצים לתקן את המציאות החברתית, וקיבלתם מערכת שעסוקה 24/7 בחיטוט בפצעים של עצמה.
בהקשר הזה שווה אולי גם להזכיר תופעה פסיכולוגית שהרבה דנים בה בשנים האחרונות: במחקרים שנעשים רואים באופן ברור שליברלים סובלים מרמות גבוהות יותר של דיכאון ביחס לשמרנים. השאלה המתבקשת היא כמובן, למה יש קשר כזה, והיא מעסיקה הרבה חוקרים ובעלי טורים. יש כאלו שסבורים שככל שמישהו מרגיש עצוב יותר, כך יש סיכוי גבוה יותר שיהיה מאלו שמתמקדים בחצי הכוס החברתית הריקה, מה שמוביל אותו לתפיסת עולם ליברלית. מצד שני יש שהופכים את הכיוון, ואומרים שהרגישות הפוליטית הגבוהה של הליברל לצער וכאב חברתי, הם שגורמים לו להרגיש תחשות ייאוש ודיכאון באחוזים גבוהים יותר אל מול הבעיות שסביבם. וכמובן, אפשר להציע עוד גורמים שמשפיעים, כמו הבדלים בין הקבוצות במעורבות ברשתות החברתיות וכן הלאה. אני מזכיר את זה כאן רק בגלל שמעניין לראות את ההלימה שבין המצב הנפשי הזה לבין מה שתיארתי כאן - נבירה מתמדת בבעיות של החברה המערבית במקום בצדדים החיוביים וההצלחות שלה.
אבל זה לא הכל - יש כאן כשל נוסף. הפרוגרסיביות מסתכלת על הירארכיות חברתיות ואומרת שצריך להתמקד באלו שסובלים הכי הרבה, אלו שבתחתית הסולם, ולפרק את המערכת כדי לעזור להם. אבל שימו לב שכל זה סבבה כשאתה רק רוצה להצביע על כשלים של מערכות של אחרים, כמו לדוגמה מה שעושים כתבים ופרשנים במערכות החדשות השונות. אבל הפרוגרסיביות מנסה לא רק לבקר, אלא גם לבנות חברה אחרת, מודל אחר של חברה, והקטע הוא שהחברה הזו שהם בונים - גם אצלה נוצרת הירארכיה. זו לא חברה עם מבנה שטוח, שבו כולם אותו הדבר, אלא כפי שראינו, ההירארכיה שלהם פשוט הופכִית להירארכיה הקיימת. בהירארכיה שלהם הגבר הלבן הוא זה שנמצא בתחתית, ומעליו יש את אלו עם קצת פחות שותפות במערכת הלבנה הפטריארכלית, וכן הלאה. וממילא, השאלות המוסריות מתחילות להתערבל אצל חלק מן האנשים, אלו שבאמת מאמינים באידיאל הפרוגרסיבי: הצטרפנו לקואליציה כדי שכולם יהיה שווים, לא כדי שנוכל לשעבד את המשעבדים שלנו! וגם לא התכוונתי לוותר על הכח שלי בחברה המערבית רק כדי שמישהו אחר יקח את הכח הזה וישעבד אותי איתו.
ממילא, ככל שהפרוגרסיבים מקבלים יותר כח, ובכל מוסד שבו הם שולטים בהנהגה, הפעילות שהם נוקטים בה נהיית גם היא דכאנית יותר ויותר. ולאט לאט, נשים מתחילות לשים לב שהטרנסיות מדכאות אותן, אקדמאים מתחילים לשים לב שהממסד משתיק אותם, וכן הלאה וכן הלאה. וכשהם מציפים את הבעיה, המערכת לא אומרת "וואו, מצויין שהערתם על זה! בואו נתקן!". במקום זה היא מתחילה להתגונן, ולהאשים את אלו שמציפים את הבעיות שבה בטרנספוביות, גזענות, שמרנות חשוכה וכן הלאה, ועושה כל שביכולתה לבצר את כוחה ולשמר את המערכת החדשה שהיא בנתה בלי לאפשר ביקורת. בעצם, היא הופכת לבת-דמותה של המערכת שהיא טוענת שהיא נלחמת בה.
כשאני חושב על התופעה הזו, עולה בעיני רוחי הסוף של הספר "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הספר הוא אלגוריה למהפכה הקומוניסטית. בתחילת הספר כל החיות משועבדות לבני האדם, והחזירים מובילים אותם למהפכה שבה הם מסירים מעליהם את עול המשעבד האנושי. אבל לאורך הספר החזירים צוברים יותר ויותר כח, לכאורה בשם השחרור של החיות כולן, עד שבסוף החיות מוצאות את עצמן משועבדות באותה צורה ואפילו מעבר למה שהיו תחת בני האדם. בסצינה האחרונה בספר, החיות צופות בבני האדם והחזירים יושבים יחד וחולקים משקה חריף תוך כדי משחק קלפים, עד שקטטה מתפתחת ביניהם, וכך נאמר שם:
"הם רצו חזרה לבית והביטו שוב דרך החלון. כן, קטטה אלימה היתה שם. היו שם צעקות, דפיקות על השולחן, מבטים חשדניים והכחשות חותכות. מקור הבעיה היה, כך נראה, ויכוח בין נפוליאון החזיר למר פילקנגטון, שכל אחד מהם החזיק בידו אס עלה בו זמנית.
שנים עשר קולות צעקו בכעס, והם היו זהים כולם זה לזה. לא היתה שאלה כבר מה קרה לפרצופם של החזירים. החיות שבחוץ הניעו את מבטם מן החזיר לבן האנוש, מבן האנוש לחזיר, ומן החזיר לבן האנוש שוב. אבל כבר נעשה בלתי אפשרי להבחין ביניהם, ולדעת מיהו מי."
כך, אפשר לומר, נראית תחילת דעיכתה של מהפכה.
אז מה ראינו היום? שהמערכת הפנימית של הפרוגרסיביות גועשת, וחלקים ממנה מתחילים ללכת לכיוון אחר, עצמאי. כמובן, אין לצפות שתוך יומיים הכל יתפרק - תהליכים כאלו לוקחים הרבה זמן, וגם כאן זו תהיה טעות לחשוב שכל הנשים או כל האסייתים הם בלוק אחד ואחיד בדעותיו.
ועדיין, יש לעניין הזה חשיבות לא מועטת. כי חלק גדול מן המאבק הוא מאבק על התודעה: האם באמת השמרנים הם אנטי-גיי? לא אם יש להם נציגים הומואים שמדברים בשמם בפרלמנט, בתקשורת וכן הלאה. האם באמת הפרוגרסיביות דואגת לכל הנשים? לא אם יש נשים מפורסמות כמו ג'יי קיי ראולינג שמודיעות בפה מלא שהן לא מקבלות את האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, או כשארגוני נשים מסרבות להוקיע את מעשי האונס של חמאס. העניין הזה מוכיח לכל מי שצופה שלא מדובר בקואליציה של זהויות שבה דואגים לכולם, אלא בקואליציה של אידיאולוגיה הירארכית נוקשה. החשיפה הזו עוזרת לאנשים להחליט באופן ענייני, לפי הרעיונות של האידיאולוגיה, ולא בתהליך הפשוט יותר של "אם אני בעל זהות X, כנראה שאני צריך לתמוך בפרוגרסיבים".
אז זהו להיום! מקווה שזה עשה לכם סדר והיה מעניין. בפרק הבא נדבר על עוד חזית שהפרוגרסיבים מתמודדים מולה, והיא מה קורה כאשר התכניות שלהם מתנפצות אל מול חופי המציאות. על זאת ועוד, בפרק הבא!
Share this post