שלום לכולם, וברוכים הבאים ל-אלישע והזוויות. ותודה - תודה רבה - שהצטרפתם אלי לפרק השני בסדרה על הפרוגרסיביות, והאנטישמיות שפרצה מתוכה במלחמה עם חמאס.
בסוף הפרק הקודם הבנו שאנחנו צריכים לצאת למסע לנבכי התפיסה הפרוגרסיבית כדי להבין את המכניזם שבו הצליחה האנטישמיות להשתחל פנימה. ושוב, אני אנסה להדגיש בכל פרק מחדש - פרוגרסיביות איננה מילה נרדפת לאנטישמיות, אבל בקוד היסודי שלה יש חולשות שמאפשרות, באופן פרדוקסלי, להצדיק שנאה של אוכלוסיה שלמה, שמזוהה רק על פי כל מני תכונות מולדות כמו גזע, מין ועוד. אני אומר "באופן פרדוקסלי" כמובן, כי על פניו חולשה כזו נראית הפוכה ב-180 מעלות למה שהפרוגרסיביות מאמינה בו.
אז כן, פרדוקסים במציאות הם דבר שדורש הסבר, ולכן אנחנו כאן. אז, אנחנו עולים על הכביש שיוביל אותנו להבנה הזו, והתחנה הראשונה שלנו היא להבין מה זו פרוגרסיביות? בצורה הכי פשוטה, פרוגרסיביות היא גרסה מסויימת של אולטרה-ליברליות, תפיסה שמצוייה בקצה השמאלי של המפה הפוליטית. ולכן, הדבר הראשון שאנחנו צריכים להבין הוא מה זה אומר להיות ליברל, ומה זה אומר להיות שמרן, וזה מה שנעשה בדקות הקרובות, בפרק הזה.
והאמת, אני שמח שאנחנו נוגעים בנקודה השורשית הזו מעוד סיבה. רגע לפני הטבח בעוטף עזה, רגע לפני שכל העולם התהפך סביבנו, היינו באמצע ויכוח עצום במדינה, ובין שאר הנושאים שעמד על הפרק הוא היחס בין שמרנות לליברליות במדינה הקטנה שלנו. אנחנו לא נתמקד בויכוח הזה כאן בסדרה, אבל חשוב לי שתדעו שהכלים שנפתח בפרק הזה ובסדרה כולה יכולים להשליך גם על ההבנה שלנו אחד את השני לאחר המלחמה, ובתקווה לשיפור השיח. לכן, רגע לפני שנתחיל, אני מציע שכל אחד מכם יחשוב לרגע: איפה אתה רואה את עצמך, ואיפה את רואה את עצמך, על הציר של ליברלי-שמרני? רובנו נוטים יותר לאחד הצדדים, וזו הזדמנות עבורכם, עבור כולנו, ללמוד משהו על איך הצד השני רואה את העולם.
ליברל \ שמרן - שלוש זוויות
טוב. אז, השם של הפודקאסט, "אלישע והזוויות", בא לשקף את העובדה שאני אוהב להסתכל על המציאות מהמון זוויות שונות, כי אני מאמין שדווקא מהסתכלות רבת-ממדים נגיע להבנות עומק. אז בהתאם לגישה הזו, היום אני אציג לכם לא פחות משלושה אופנים להגדיר את ההבדלים בין שמרנות לליברליות, ובתקווה שההצטלבות של כולם תיתן לנו רקע מעמיק ומזוקק של הרעיונות המנחים של שתיהן.
הרעיון הראשון מבוסס על מחקריו של הפסיכולוג ג'ונתן היידט, ושניתן למצוא גם בהרצאת טד מפורסמת שהוא נתן בשם "The moral roots of liberals and conservatives”
בהרצאה הזו סיכם היידט הרבה מהתובנות שהוא צבר דרך המחקר שלו, שחקר את האופן שבו ליברלים ושמרנים תופסים את המוסר. בתור התחלה, המודל שלו מחלק את עולם המוסר לחמש קטגוריות, כלומר, שכל דבר שמישהו מדבר עליו במושגי "טוב" ו"רע", נופל לאחד או יותר מהקטגוריות הבאות:
מניעת כאב - כלומר, אם אני רואה מישהו שכואב לו, זה רע, וזה חשוב לעזור למנוע את הכאב הזה.
שיוויון - כלומר, חשוב לתת יחס שווה לכולם, בלי אפליה
נאמנות פנים קבוצתית - כלומר, נאמנות למשפחה, לקהילה ולפעמים גם לעם ולמדינה.
כבוד למנהיג או לדמויות סמכות - מתחיל מהורים, מורים, וממשיך למח"ט גולני ומנהיגים תרבותיים, פוליטים ודתיים
טהרה וקדושה - בין אם במובן של טקסים דתיים, בין אם במובן של טהרת הגוף והנפש מבחינה מינית או מבחינה של אנרגיות ודברים שמכניסים לגוף, כמו אידיאולוגיות טבעוניות מסויימות.
אז אלו חמשת הקטגוריות, שמשמען שכל אמירה בתחום המוסר יושבת בסוף על אחד או יותר מהקטגוריות הללו. מוזמנים לנסות - זה לא קשה בכלל - לקחת תחושות מוסריות חזקות שלכם ולראות לאילו קטגוריות זה מתמפה.
איך זה קשור לשמרנות וליברליות, אתם בטח תוהים? הממצא המדהים של היידט היה שאם בודקים עם אנשים מה המדרג של הערכים הללו, רואים אבחנה ברורה בין שמרנים לליברלים.
השמרן סבור שלכל אחד מן הקטגוריות יש משקל פחות או יותר שווה. כלומר, אם יש מתח בין שמירה על טהרה לבין מניעת כאב, השמרן מנהל כאן מתח בין שני דברים עם משקל דומה, לפחות ברמת העקרון.
לעומתו, הליברל מאמין שיש משקל גדול הרבה יותר לשניים הראשונים, מניעת כאב ושיוויון, לעומת שאר הדברים. כלומר בתור דוגמה, אם אפשר למנוע כאב גדול, זה שווה את המחיר של נאמנות פחותה לקולקטיב.
ממילא, אומר היידט, כיוון שכל צד נותן משקל שונה לכל קטגוריה, ברור למה בויכוח הפוליטי-חברתי שלנו כל צד מסתכל בעין עקומה על הצד השני: השמרנים מרגישים שהליברלים לא נותנים מספיק כבוד לממסד, ללאום ולמסורות של קדושה וטהרה, בעוד הליברלים חשים שהשמרנים פוגעים בעקרונות השיוויון וגורמים סבל לאנשים "סתם", בגלל "נאמנות עיוורת" לדת, ללאום או לגזע, ולמנהיגים חזקים.
אני ממליץ בחום להאזין להרצאה שלו, שאת הלינק אליה כבר ראיתם לעיל, כדי לקבל תמונה יותר מדוייקת של האבחנות שלו, אבל לצורך מה שאנחנו נשוחח כאן זה מספיק. וספיציפית, חשוב לי שתזכרו את העניין הזה:
מניעת כאב והשגת שיוויון הם "שיקולי העל" של הליברל, מעל הכל, בעוד השמרן סבור שגם נאמנות לקהילה ולהנהגה הם לא רק פרקטיקה יעילה, הם גם עקרון מוסרי ממדרגה עליונה, ולפעמים נוותר על שיוויון כדי לשמר את המסגרת הקהילתית והמנהיגותית הקיימת.
אני חושב שזרקתי כאן מספיק רמזים, כדי שכל מי שישליך את זה על הציבוריות הישראלית לא ייקשה בעיניו לקחת את העקרונות הללו ולראות שהם עובדים די טוב. כמובן, כמו בכל האבחנות שאציין כאן חשוב להבהיר שמדובר בקביעות סטטיסטיות על ממוצעים של קבוצות אוכלוסיה, אבל כל בן-אדם הוא ייחודי, עם האיזון המיוחד שלו בין הערכים הללו, כך שאל תהיו מופתעים אם אנשים שאתם מכירים לא מקוטלגים בקלות לאחד משני המחנות.
אוקיי, ממשיכים הלאה.
הרעיון השני, ששמעתי מפי פרופ' ג'ורדן פיטרסון, הפסיכולוג הקנדי, הוא להסתכל על הציר של סדר וכאוס. פיטרסון בונה עולמות שלמים סביב המידול הזה, ואנחנו נתמקד כאן בליברליות והשמרנות.
בעולם שלנו יש את המוכר, ולמולו את הלא-נודע, ולזוג הזה פיטרסון מצמיד את התארים "סדר" ו"כאוס"
המוכר הוא הדברים שאנחנו מכירים, שולטים עליהם, שיש להם סדר שמובן לנו באיזה אופן. הרשימה הזו יכולה לכלול את המשפחה שלנו, חוקי המדינה, האוכל המיוחד של ליל הסדר, משכורת בסוף החודש, ואיומים על שביתות בתחילת שנת הלימודים (טוב, סתאאם :) ). לעומת זאת, הכאוס, הלא נודע, הוא כל הדברים שמעבר לגבול המוכר. שם נמצאים האתגרים החדשים – שיעורי בית בנושא קשה, או הר גבוה שעוד לא טיפסת עליו – וגם רעיונות חדשים, סרטים שאבא אמר לי שאסור לצפות בהם לפני שאני מתבגר, ועוד ועוד.
כדי שחברה תוכל לתפקד, היא צריכה לשמר את החלקים בסדר הקיים שמועילים לה, ולהיפטר מהחלקים שאינם מועילים, וזאת על ידי יציאה אל תוך אזורי הכאוס - אזורי הסְפָר, שם מצויים רעיונות חדשים שיעזרו לארגן את החברה טוב יותר. נניח בתחום בניית המשפחה, יש רעיונות טובים ורעיונות רעים. הדת אסרה בעבר יחסי מין בין אב לביתו, אבל התירה פוליגמיה. העולם המערבי המודרני עדיין משמר את ה"איסור" הראשון, אבל הגיע בעת החדשה למסקנה שההיתר לפוליגמיה הוא לא בריא ושצריך לאסור אותו בחוק (והאמת היא שבקהילות אשכנז נאסר הדבר על ידי רבינו גרשום מאור הגולה כבר לפני כאלף שנה). וזו רק דוגמה אחת, כמובן. ההפשטה של "כאוס" ו"סדר" היא כל כך מופשטת שאפשר להפעיל אותה על המון תחומים אחרים בחיים, ולא ניכנס לזה כאן.
בכל אופן, ממשיך פיטרסון, השמרנים הם אלו שרואים את הסדר הקיים - החוק, הדת, המנהגים שקיבלנו במסורת מהדור הקודם - ואומרים שחשוב לשמר אותם כמות שהם. "עבדנו קשה להשיג את מה שיש" הם אומרים, "עדיף לא לסכן את זה בהימור על הלא נודע". לעומת זאת הליברלים הם אלו שאומרים שצריך לבדוק אם מה שיש היום נבע מסיבות שהיום אינן מוצדקות, כמו אמונות תפלות או מקובעות חשיבתית, וכבר אינו רלוונטי להיום, או שאולי רלוונטי - אבל למה להסתפק בקיים? "שם, מעבר לאופק" הם אומרים, "יש פוטנציאל לא ממומש שאנחנו יכולים וחייבים לבדוק אם הוא יכול לשפר את המצב האנושי". כלומר, השמרן הוא זה שאומר "עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ", בעוד הליברל הוא זה ששר את שירו של ג'ון לנון, "imagine".
כולנו מבינים שיש אמת בשני הצדדים, שיש דברים שצריך לשמר ויש דברים שצריך לשנות. האמת, כל אחד מאיתנו הוא לפחות קצת שמרן ולפחות קצת ליברל. אבל יש אנשים שאינסטינקטיבית מעדיפים לסמוך על הקיים, ויש כאלו שרפלקסיבית מחפשים את החדש. הויכוחים הציבוריים שלנו ממילא גם נסובים על הגדרת איזורי הרלוונטיות של הדיון, וכל צד קצת מזלזל באיך שהשני רואה את המציאות. השמרן חושב שהליברל מזלזל שלא בצדק בחכמת הדורות הקודמים, בעוד הליברל חושב שהשמרן תקוע בלי סיבה על מנהג שעבר זמנו.
לצרכים שלנו כרגע, אני רוצה רק לקשר אתכם לדברים הקודמים של היידט: אפשר בקלות להבין איך הנטייה לשמר את הקיים מתורגמת ל"נאמנות למנהיג ולמסורות המשפחתיות". אלו הם דברים שהשמרן, באופן אינסטנקטיבי, רוצה לשמר. לעומת זאת, הליברל מסתכל על המוסדות הקיימים ורואה סיבה טובה לחפש משהו יותר טוב. שהרי שם למטה יש אנשים שסובלים מהמצב הקיים - נניח, מיעוטים שסובלים מאפלייה כזו או אחרת - ומעדיף להאמין שחובה לחלום על עולם טוב יותר ולהביא את החלום הזה לכדי מציאות. השמרן גם רואה וכואב את הסבל הזה, כמובן, אבל הוא ינסה לעזור נקודתית, בלי לעשות מהפכות בכל המערכת.
ולסיום, הגישה השלישית, היא זו שהציג תומאס סאול, הכלכלן והוגה הדעות הידוע. האופן שבו הוא ניסח את האבחנה בין שתי הקבוצות היא בתפיסת העולם שבו כל קבוצה מחזיקה, האופן בו הם מבינים את המצב האנושי והפוטנציאל האנושי, גם בפרט וגם בכלל.
להבנתו, השמרנים סבורים שהאדם מוגבל מטבעו, ויש בו רע וטוב אינהרנטים. תכונות כמו קנאה, תחרות, כעס ותאווה הם חלק בלתי נפרד מהמצב האנושי, הם דברים שהאדם באשר הוא אדם נולד איתם, וכל מבנה חברתי צריך להכיר בכך, ולשאוף לדכא את היצרים הרעים או, עוד יותר טוב, לרתום את היצרים האגואיסטים לטובת הכלל. קפיטליזם, בראייה שמרנית, הינו נסיון לרתום את יצר הקנאה והתאווה לממון לטובת החברה: במקום שתשיג כסף על ידי שימוש בכח הזרוע, תשיג אותו אם תייצר משהו שאנשים רוצים לקנות.
כיוון שלדעתו של השמרן המצב האנושי "דפוק" במרכאות מיסודו, זה אומר שיש חסם עליון כלשהו ל"מושלמות" של החברה. תמיד יהיו אנשים שלא ישלטו בדחפים הללו שלהם, ולכן תמיד יהיה פשע וסבל וכן הלאה. לכן, כשמגיעים קרוב לאותו חסם עליון, הרי שכל שינוי שנכניס לחברה הוא לא "פתרון" טהור לבעיה, אלא רק החלפה של בעיה אחת בבעיה אחרת. נניח - להגדיל תשלומי אבטלה אמנם עוזר למובטלים בטווח המיידי, אבל בו זמנית מדיניות כזו יוצרת גם בעיה חדשה של החלשת התמריץ לצאת לעבודה. ייתכן שה"טרייד-אוף" מוצדק וייתכן שלא, אבל אין כאן רק נקודות לחיוב אלא גם לשלילה, ולכן צריך להזהר עם שינויים בקיים.
הליברלים סבורים שהאדם בטבעו הוא טוב ומושלם. הוא נולד תינוק תמים וטוב שלא רוצה לפגוע באף אחד. חוליי האדם, ובמיוחד דברים כמו פשע, קנאה ושנאה, נובעים מהמבנה החברתי שבתוכו הוא נמצא. המבנה החברתי שם מגבלות על האדם, או נוטע בו טראומות מילדות – נניח, בשל הורה אלים – והדברים הרעים שאנו רואים בבגרותו הם ברובם תוצרים של מה שהחברה, על כל שכבותיה, השפיעה עליו.
ממילא, סבור הליברל שאם רק נתאמץ מספיק נוכל לבנות כאן חברה שבה אין כמעט סבל ואין כמעט אי שוויון. אם נמשיך את הדוגמה של דמי האבטלה, הרי שהליברל רואה באדם יצור שרוצה להיות מוצלח ויצירתי ולחיות חיים מלאים, וממילא אם רק נפתח לו את הפתח הוא יעבוד מרצונו, ואין סיבה לחשוש שדמי אבטלה ימנעו ממנו לעשות זאת. אם אנשים לא יוצאים ממעמד המובטלות, זה רק בגלל שיש חסמים לכניסה לעבודה, או מניעות אחרות, נפשיות וכו', ועלינו לשחרר אותם מהמגבלות הללו ואז החברה תתקדם ללא עכבות. דוגמה אחרת - ליברלים נוטים לראות בפשע תוצאה של מנגנונים חברתיים רחבים שהם אלו שגורמים לפשע, כמו אפליה בראיונות עבודה שמותירים מיעוטים מחוץ למעגל העבודה ודוחקת אותם לפשע. ממילא, יותר משיש לבוא בטענות לפושע, יש לבוא בטענות למבנה החברה שגורם לו להתדרדר לפשע.
גם כאן, אנחנו מוצאים שוב את הנקודה שבה הליברל אומר - המבנים החברתיים הקיימים, ה"סדר" שפיטרסון דיבר עליו - שיש לנו בעייתים ולוקים בחסר, והאוטופיה מעבר לפינה אם רק נעשה בהם כמה שינויים גדולים, בעוד השמרן אומר - צריך לכבד את המבנים הקיימים ולהזהר משינויים, כי שינויים שנעשה בהם יישאו בקרבם גם השלכות לא צפויות על פרמטרים אחרים בחברה, שאי אפשר לדעת כמה נזק יעשו.
אז, אני מקווה שהבנתם את שלושת הזוויות שהבאתי כאן, וגם ראיתם איך שלושתם מצביעים על תופעות דומות בנפש האדם, רק מזווית אחרת. רובכם כנראה מזדהים כרגע בעיקר עם צד אחד, ולכן חשוב לי להדגיש שלפחות לדעתי, חברה בריאה היא חברה שיש בה את שני המרכיבים: ליברל ושמרן, גז וברקס, שרירים גמישים ושלד יציב, חזון ומקורקעות, אנשים שמזהירים ש"האוייב הכי גדול של הטוב הוא המושלם", ואלו שזועקים "I have a dream". בלי שמרנים הכל יהיה כאוטי, ובלי ליברלים נתקבע ונתאבן.
כיוון שהסדרה הזו מתמקדת בפרוגרסיבים, שהינם אולטרה ליברלים, אני רוצה לסיים בציטוט נרחב מתוך טור שפורסם על ידי רוחמה וייס ב-ynet, ציטוט שממש תפס במילותיו את התנועה הנפשית של הכותבת האולטרה-ליברלית הזו. לפני כמה שנים, היא דיברה על דמותו של המצורע בתנך, וספיציפית על הסיפור בספר מלכים בו אוסף מצורעים מגיעים מחוץ לעיר עם בשורת גאולה, סוף לרעב כבד שהיה על העיר. וכך היא כתבה:
"מבחינה פוליטית אני מרגישה לגמרי מצורעת (מה שנקרא בעברית-ישראלית בת זמננו "סמולנית")... הצרעת הראשונה היא כיוון שעמדותיי בענייני חברה ושלום חריגות בנוף הישראלי, שונות מהעמדות הפופולאריות - ואפילו אם גנץ היה מרכיב את הממשלה, הייתי מוצאת את עצמי אי-שם בעמדות אופוזיציה.
הצרעת השנייה היא זו שגזרתי על עצמי, וגם אם היא לא נעימה אני רוצה לקבלה באהבה. מדובר בהבנה שעמדות כוח תמיד מסוכנות, מפלות, מדירות ואף משחיתות. אפילו אם מפלגת שמאל מובהקת הייתה מקבלת את ההנהגה, הייתי חייבת להיות לה אופוזיציה, לחשוד במניעיה ולדעת שהיא עתידה לפגוע באוכלוסיות שוליים וגם להסתאב. אפשר לראות בצרעת, בחיים מחוץ לקונצנזוס ולתפנוקי המחנה, עמדה מוסרית מחייבת. מול בעלות הכוח על כולנו להיות מצורעות…
מנגנון תמיד לכוד בקונספציות שלו, במערכות שבנה ובתמונת העולם שעמל לעצב. אלוהים הבטיח הצלה, אבל אנשי המנגנון לא חשבו לשלוח שליחים ולבדוק את האפשרות שהישועה הגיעה והיא מחכה להם מחוץ לשער הנעול. חשיבה יצירתית, מחוץ לדפוסים המקובלים, כזו שיכולה לשבור את הרעב ולהציל חיים, נמצאת פעמים רבות בשולי המחנה, במקום שבו אין אידיאולוגיה נעולה ואין מה להפסיד.
כשבאמת נרצה לצאת מהמצוקות החברתיות והדתיות שלנו, כשבאמת נרצה שלום, נצטרך לחפש את הפתרונות מחוץ לקלישאות, במקומות שעדיין לא נשחקו. נצטרך לחפשם בין קבוצות השוליים."
אני זוכר איך קראתי את הקטע ואהבתי אותו, כי הוא הרגיש לי זיקוק של התנועה הנפשית הליברלית, אפילו האולטרה-ליברלית. ובהחלט, הוא הצליח להמחיש את כל שלושת המודלים שתיארנו כאן. קודם כל, היא מודיעה שהיא תמיד תהיה, מהותית, בצד של ה"כאוס", בצד של ה"קונטרה" לממסד. הממסד תמיד יישחת, ולכן תמיד חייבת להיות לו אופוזיציה, והיא מתנדבת להיות אופוזיציה נצחית. שנית, היא אומרת שהפתרונות לחברה יבואו "מחוץ לדפוסים המקובלים… במקומות שעדיין לא נשחקו. נצטרך לחפשם בין קבוצות השוליים". כלומר, הממסד לא יכול להציל את עצמו, חייבים לשדרג אותו או לשבור ולבנות מחדש על ידי שימוש בכלים ש"מעבר לאופק" שעוד לא ביקרנו בהם, ומשם תבוא הישועה. וכמובן, המוטיבים שמניעים אותה הם "שבירת רעב והצלת חיים", כלומר, מניעת כאב.
אז זהו, הנחנו את התשתית לשיח שלנו כאן. מקווה שהיה לכם מעניין!
בפרק הבא, נתחיל לדבר על איך התפיסות השורשיות הללו מתבטאות בפרקטיקה ובפוליטיקה, ועד אז... להתראות...
