שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 26!
אנחנו ממש לקראת סיום העונה. עד כה התמקדנו דווקא במה שקורה מעבר לים, ונראה לי שזה עזר לשמר איזה ריחוק נעים, כזה שמאפשר ניתוח אובייקטיבי יותר של אירועים ותבניות. חוץ מזה, בארץ אנחנו לרוב מייבאים טרנדים מחו"ל באיחור של כמה שנים, ולכן יש לנו את היתרון ללמוד ממה שקורה שם, במקומות שהביטויים הפרוגרסיבים והשפעותיהם על החברה נמצאים בשלב מתקדם יותר, ולחשוב מה מזה אנחנו רוצים לאמץ ומה מזה - לסנן. אבל אי אפשר לסיים עונה שכזו בלי פרק שעוסק ספיציפית בישראל ובמקומה של הפרוגרסיביות כאן, וזה מה שנעשה היום.
תנו לי למקד רגע את המטרה כאן. ישראל היא כמובן חלק מן העולם המערבי, וככזה אנחנו כאן מושפעים ישירות מדברים כמו פרוגרסיביות בהייטק של סיליקון וואלי, שאת מוצריו אנחנו צורכים כמו כולם. אם גוגל משחררת מנוע AI שבו יש הטיות פרוגרסיביות, לדוגמה, אז זה אומר שהמנוע הזה יהיה מוטה במידת מה נגד ישראל בכל הקשור למידע הל הסכסוך הישראלי-פלשתיני. באופן דומה, הפרוגרסיביות שזורה עמוק בתוך התנועות למניעת ההתחממות הגלובלית, וישראל מושפעת מפעילותן גם כן. לכן אני רוצה להבהיר שהפרק הזה נועד דווקא למימושים הייחודיים לישראל שקורים אצלנו פנימה, וספיציפית בהקשרים שנדונו בעונה הזו כמו גזענות ומגדר, ובפעם אחרת - בעונה אחרת - נדבר על האופנים שבהם תהליכים גלובליים משפיעים עלינו כאן.
את הפרק הזה ילוו שתי תֶמות. הראשונה היא שנראה את המקומות שבהן הפרוגרסיביות באה לידי ביטוי בחברה הישראלית. חלק מהמקומות יהיו צפויים ולא יפתיעו את רובכם, ולצידן יהיו גם דוגמאות שאני משער שלא הכרתם. ושנית, אני רוצה גם להציע בפניכם גם כמה מאפיינים יחודיים שיש למדינה שלנו, שמאתגרים את המסרים הפרוגרסיבים בגרסתם המערבית, ומקשים עליה להתקבל כאן באותו אופן שהיא מתקבלת, אצל ציבורים מסויימים, בחו"ל. אני גם אגיד מראש, יש לי תחושה שהפרק יהיה קצת ארוך מהרגיל - אבל אנחנו לקראת סוף העונה! אז תסלחו לי…
בתור התחלה, בואו נדבר קצת על גזענות יהודית כלפי הפלשתינאים. כיוון שהפרוגרסיבי רואה אותנו כחזקים ואת הפלשתינאים כחלשים, ומדובר בשני עמים שונים, באופן טבעי הוא היה רוצה להשליך את אותם המודלים של יחסי לבנים-צִיבְעִיים בארצות המערב לכאן, ולומר שגם כאן הגזע הלבן שולט מתוקף ראייה גזענית במיעוטים האתניים. טיעונים שכאלו יכולים אולי לתפוס במוחו של מהגר ניגרי לאנגליה שלא מכיר את ההיסטוריה, אבל נראה שברור למה בארץ נרטיב כזה לא מצליח לתפוס. בראש ובראשונה, היהדות איננה לאום שמבוסס על צבע העור, ויש לנו גם בין היהודים את כל הגוונים שרק תרצו למצוא. שנית, אנחנו מבינים שבו זמנית שאנחנו חזקים מול הפלשתינאים, אנחנו החלשים כשמסתכלים על הזירה כולה, פיסת ארץ קטנה בתוך ים של מדינות ערביות מוסלמיות, וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על החולשה התקשורתית מול עולם שמאד שמח להעלים עין מיותר ממאה חטופים אבל להתרעם על כמה עובדים בין-לאומיים שנהרגים בעזה.
אבל עוד יותר מזה, הנקודה השלישית היא אולי הכי חשובה. בעוד שהגזענות והעבדות בארצות המערב היתה חד-כיוונית, כשהמערב הוא זה שמשעבד דרך עבדות או קולוניאליזם את המיעוטים, הרי שבישראל המצב הרבה יותר מורכב. אפילו בין אלו שחשים קונפליקט מוסרי עם השליטה שלנו על יהודה ושומרון מאז 67' ועל הפלסטינאים שגרים בתוכם, מעטים הם שלא יודו שהפלסטינאים נושאים חלק ניכר מן האחריות למצב שלהם ולהמשך הסכסוך. אפשר ללכת אחורה כמה שרוצים - אירועי השביעי לאוקטובר, דרך אינתיפדת 2000, התוקפנות הערבית ערב מלחמת ששת הימים, מתקפת מדינות ערב ב-48 וכלה בפרעות תרפ"ט - ותמיד רואים פעילות ערבית אקטיבית נגד דו-קיום כאן בארץ. ולכן, מי שמנסה להטיל את כל האחריות רק על הצד הישראלי צריך להתאמץ מאד כדי להתכחש לזוועות שאנשים כאן ראו בעיניים ממש. ממילא, הסיפורים הללו לא משתרשים כאן באופן עמוק בחברה.
הנקודה הזו גם ממחישה מורכבות נוספת בכל מה שקשור במחקרים על רמת הגזענות שקיימת מצד היהודים כלפי הערבים, ולהיפך: גזענות "טהורה", בא נגיד, היא כשאתה שונא גזע מסויים רק בגלל התפיסה שלך אותו בראש שלך, נניח כמו מה שהיה מצד הנאצים כלפי היהודים. אבל אצלנו השנאה, לפחות אצל אלו שהיא קיימת, היא שילוב גם של ניסיון חיים בשטח. נניח שאתה מגיע לעזה ומגלה שילדים שם לומדים בבית הספר לשנוא יהודים, ופתאום אתה מבין שיש הרבה פלשתינאים שמסתכלים עליך באופן גזעני מילדות, ושונאים אותך מסיבות גזעניות ודתיות. האם אין הגיון באימוץ כללי זהירות בנקודות הממשק מול הקבוצה הזו? במילים אחרות, תחשבו על גזענות במצב מטורף כמו זה שאנחנו חיים בו במדינה שלנו כעל גלאי עשן אבולוציוני מאד גס, שמבין שיש אנשים מהקבוצה היריבה שיכולים פתאום לתקוף בלי שום סיבה נראית לעין.
כמובן, אין בדברים שאמרתי כאן נסיון לעודד גזענות. חס וחלילה. כל מה שאני מנסה לעשות הוא להסביר נקודה אחת: מדוע המסרים והתיוגים הפרוגרסיבים לא תופסים כאן. אני משער שלאור מה שאמרתי, אפשר בהחלט להבין למה מסרים כאלו לא יעברו חלק בגרון הישראלי המצוי. הנרטיב הזה יכול לעבוד כשהכל רגוע ואתה רק עסוק בתיאור המציאות באופן תיאוריטי. בישראל אנחנו נפגשים עם השטח חסר-החמלה כל הזמן, והוא מקריס תיאוריות נקיות-מדי מאד מהר. ממילא, עוצמת רגשות האשמה שאפשר לרתום לפוליטיקת זהויות עם פירמידה קשיחה, ששמה את הישראלים או היהודים בפסגה ואת הפלשתינאים למטה - העוצמה של מסר כזה היא נמוכה בהרבה ממה שיש בארצות הברית.
בנוסף לזה, גם האשמת ה"קולוניאליזם" איננה מתקבלת כאן אצל רוב העם. הציונות לא בחרה לבוא לכאן כקולוניה מערבית שמנסה להרחיב את השפעות המערב בעולם, אלא כמימוש חזרה לארץ המולדת של העם היהודי לאחר 2000 שנות גלות. נוכחות יהודית היתה כאן לכל אורך הדורות, אם כי במספרים קטנים בהרבה. גם אם יכולנו אולי להתנהל אחרת מול הערבים כאן בארץ מאז העלייה הראשונה, זה עדיין לא משנה את העיקר: אנחנו כאן לא כזרים כובשים, אלא כבני בית שחוזרים לביתם.
גם בתוך הקהילה היהודית הישראלית הסיפור הגזעני חלש יותר באופן יחסי למה שיש במדינות המערב. בינינו לבין עצמנו יש אמנם מתחים בין-עדתיים, אבל עדיין - יש תשתית משותפת עמוקה יותר שאומרת שכולנו יהודים וחוק השבות תופס עבור כולנו. מבצעים כמו "על כנפי נשרים" שהביא לכאן את יהודי תימן, ו"מבצע שלמה" שהביא לכאן יהודים מאתיופיה, היו יוזמות של מדינה עם שלטון "אשכנזי-לבן". ממילא, יש הבנה שגם אם אנחנו רבים ביננו לבין עצמנו על ה"שד העדתי", אנחנו עדיין עם אחד. וזה גם אחד הדברים שמייצרים כאן דבק שאין בארצות הברית: שנינו מדינות מהגרים, אבל בארצות הברית, הקשר בין המהגרים השונים אמור להיות קשר של עקרונות דמוקרטיים משותפים, בעוד אצלנו סיפור הרקע שמחבר ביננו הוא שכולנו משפחה מורחבת אחת. זה אחד הדברים, אני חושב, שהחזיק אותנו עדיין יחד במהלך השנה הדרמטית והקשה האחרונה - התובנה שכולנו עם אחד, למרות הכל.
אז יש לנו מקדמי חיכוך גבוהים מול השיח הפרוגרסיבי המערבי, שמונעים מאיתנו לספוג את המסרים שלהם כלשונם. ועדיין, זה לא אומר שהמסרים לא עוברים מוטציה ומתאימים את עצמם להווייה הישראלית. דוגמה למימוש ישראלי של אותו אידיאולוגיה היא מה שקרוי פוסט-ציונות, שרואה במערכת הציונית הקיימת מערכת גזענית שהיא שורש כל הרע, ושמטילה את כל היכולות המדכאות שלה על הפלשתינאים ומיעוטים אחרים.
כדי לִבְנות טיעון כזה, מחזיקי העמדה הפוסט-ציונית צריכים לפרק על הדרך גם את אחד האירועים המכוננים של היהדות במאה ה-20, הרי היא השואה. האופן שבו זה נעשה הוא לרוב על ידי היפוך היוצרות: לטעון שמה שישראל עושה בשטחים זה בעצם להפוך לנאצים בעצמם. עזה אינה בסיס טרור של חמאס, אלא "מחנה הריכוז הגדול בעולם", וכלפי חוץ הם יספרו בעולם שישראל מבצעת השמדת-עם בעזה גם בעיתות של הפסקת אש מול החמאס. כך הופכת השואה את פניה. במקום ההוכחה הניצחת לחשיבות קיומה של מדינת ישראל ציונית, היא הופכת לאצבע מאשימה כנגד קרבנות השואה עצמם. מקרבנות של דיכוי נוראי על ידי הנאצים, הישראלים הופכים למדכאים בני דמותם של הנאצים, שאחראיים לכל דבר רע שקורה לצד החלש, הפלשתינאי.
הפרק הזה נועד רק לסקירה מהירה של המופעים בישראל, ולכן לא נעמיק בפרטי התפיסה הזו. רק כדי לסבר את האוזן, אביא כאן ציטוט אחד מתוך הספר "עבודת ההווה" של פרופסור עדי אופיר מאוניברסיטת תל-אביב, שיצא ב-2001 ושנותן לכם טעימה מהגוון הישראלי של השיח בכיוון הזה. אני מצטט:
"מצב זה [כלומר, של הציונות כאידיאולוגיה חיה] הוא קצר ימים. בתוך כמה שנים, לכל היותר עשור או שניים, הציונות תהפוך לשריד מעולם שחלף, עניינם של מוזיאונים, ארכיונים ומחלקות אקדמיות להיסטוריה. הפוסט-ציונות תיזכר אז בתור שם שניתן לאותו רגע שבו נעשו יהודים-ישראלים מודעים לחלוטין לסיומו של העידן הציוני בהיסטוריה של היהודים. זה יהיה הרגע שבו יהודים ישראלים החלו להתיר לאנשים שאינם יהודים לתפוס את עמדת הקרבן והעזו ליטול אחריות על אותם קרבנות אחרים של המפעל הציוני".
שימו לב איך הוא מסווג את העולם לקרבנות ומדכאים, והוא מייחל ליום שבו היהודים יפסיקו לתבוע לעצמם זכות להיקרא קרבן ויתנו לפלשתינאים לקחת את התפקיד - כלומר, היום שבו כולנו נהיה WOKE, נתעורר ונבין כמו הפרוגרסיבים בארצות הברית את העובדה שאנחנו כאן חלק ממערכת נוראית ומתחזקים אותה כל יום. במאמר מוסגר אני חושב שווה לציין שהספר הזה יצא ב-2001. עברו מאז יותר משני עשורים, והציונות עדיין חיה ובועטת, כך שנראה שתחזיותיו עדיין לא קרובות למימוש.
את הציטוט הזה הבאתי מהספר "פוסט ציונות פוסט שואה", של פרופסור אלחנן יקירה מן האוניברסיטה העברית, שיצא ב-2007. אני ממליץ לכל מי שרוצה לצלול למים העמוקים של הפוסט-ציונות בישראל (עד 2007) לקחת את הזמן ולקרוא את הספר. בנוסף, אני מצרף לפרק לינק להרצאה של פרופסור יקירה מ-2018 על המחקר שלו בנושא, שבו הוא מבהיר את העקרונות של הפוסט-ציונות וגם מרחיב על השינויים שקרו בתנועה הזו בשנים האחרונות:
אז זו היתה סקירה בנושא הגזענות. כמו שאמרתי בהקדמה - רציתי שתבינו למה יש לישראל מקדמי חיכוך גבוהים מול הנרטיבים הללו, ומאידך לראות שעדיין יש אצלנו גרסאות פרוגרסיביות מקומיות, ואנשים שמפתחים את נקודת המבט הזו בסגנון ישראלי. וכמו שאני תמיד אומר - אני חושב שיש לנקודות המבט שלהם גם חשיבות, לפחות כל עוד מה שהם עושים הוא להציף בעיות שאולי לא שמנו אליהן כי היה לנו נוח לא לשים לב אליהן. הבעיה מתחילה, כמו תמיד, כשהנרטיב כולל-הכל שלהם משתלט על השיח ומתעקש שהוא כל המציאות, כל הסיפור. כדי לחשוב כך הם צריכים להתעלם מכל הדברים שאמרתי קודם לכן, שהופכים את הסיפור הישראלי למורכב מאד. הדחף הזה לעצב את המציאות באופן שמתאים לתיאוריה, ולהתכחש למצב בשטח, הוא הדבר שבעייתי כאן יותר מכל.
במעבר חד, בואו נדבר קצת על ענייני מגדר. לקראת הפרק ניסית להבין איפה הדברים עומדים ביחס ליכולת לעבור שינוי מין ולקבל הכרה רשמית מהמדינה לשינוי הזה, ואם הבנתי נכון, הרי שישנה וועדה רפואית שצריכה לאשר שינויים שכאלו, גם ניתוחים וגם רישומים בתעודת הזהות. גיל המינימום לשינוי רישום המין בתעודת הזהות הינו 16, שאז יש צורך גם באישור ההורים לשינוי, ונדרש מינימום של שישה חודשים של חיים תחת זהות חברתית טרנסית כתנאי סף. את השינוי בתעודת הזהות יכול לעשות גם מי שלא ביצע שום תהליך רפואי שמאשש את המגדר שהוא או היא מזדהים לפיו.
ניסיתי לחפש מאמרים על השילוב של נשים טרנסיות בספורט, בתי הכלא וכן הלאה בישראל, אבל לא מצאתי משהו מפורט מספיק, ואם מישהו מוצא מאמרים כאלו אשמח מאד שישלח לי למייל או בתגובה לפרק הזה באתר. ממילא, אני משער שהכל הולך אחרי מה שמופיע בתעודת הזהות, אלא אם כן נאמר אחרת. וכמובן, בכל הקשור לספורט בינלאומי ישראל כנראה מצייתת למה שנהוג בכל ענף לפי הקריטריונים הבינלאומיים. אנחנו מדינה קטנה, ולכן כנראה אין לנו את היכולת להכתיב מדיניות בתחומים הללו.
מה שכן, בואו אשתף סיפור מקומי עדכני יחסית. לפני כשנה רעשה הארץ כשהתפרסם סיפור על ילד טרנסג'נדר, כלומר בת ביולוגית שמזדהה כבן, בגבעת שמואל. בגדול, התברר שהילדה, שהיתה בגיל 8 כשהמקרה התפרסם, כבר שלוש שנים מזדהה כבן כלפי חוץ לכל דבר ועניין, ובית הספר וההורים שיתפו פעולה בעניין בלי לספר לשאר ההורים בבית הספר שזה המצב. בית הספר היה דתי-לאומי, והתגלית גרמה לתרעומת אצל חלק מן ההורים, שדרשו שהילדה תוצא מבית הספר, בעוד הורים אחרים תמכו בהשארותה. אתם יכולים לחפש את המידע על הסיפור הזה באינטרנט, ואני רק מציע שתזכרו שרוב מי שמדווח על נושא כזה הוא בעל דעה חזקה מאד בעניין, וממילא הדיווח יהיה מוטה לאיזהשהו צד.
הסיפור הזה מנקז לתוכו המון מורכבויות שדיברנו עליהם בעונה הזו. מה הכיתה שהכי מתאים שילדה כזו תלך אליה? האם באמת נכון וראוי לאשש מגדרית ילדים בגיל כה צעיר, או שמא דווקא לאתגר את הזהות הזו עד שיתבגרו? אם מומחים אומרים שעדיף לא לספר לאחרים על הזהות הביולוגית ופשוט להתנהג כמין שמתאים למגדר, האם זה אומר שמותר לבית הספר להסתיר זאת משאר ההורים בבית הספר? והאם מותר להורים לומר, כשדבר כזה מתגלה, שיש בכך פגיעה בילדיהם שלהם, שיכולים להתבלבל מגדרית בעצמם? תזכרו שמדובר בילדים בגיל 8 או 9, כן, לא בנערים בגיל העשרה. ולסיום, מה עושים כשחושבים לטווח ארוך? זה משהו אחד לומר שילד טרנסי בכיתה ג' יהיה יחד עם הבנים, אבל האם התכנית היא שזה ימשיך גם לתוך התיכון, כשההורמונים מסביב סוערים? ואם לא, אז האם התכנית היא לפרק לילד את המסגרת החברתית מתישהו בדרך, והאם לזה אין גם מחירים? שאלות קשות.
אני לא מקנא באלו שנאלצו להתמודד עם הסיטואציה הזו. לא ההורים של הילד הטרנסי, ולא ההורים האחרים בבית הספר. זו באמת סיטואציה קשה, כשבשני הצדדים אני מאמין יש הורים שרוצים פשוט את מה שטוב לילדיהם. אני רוצה לקוות שאם אי פעם אהיה במצב כזה, הכלים המושגיים שפיתחנו כאן יעזרו לי לנסח באופן טוב את גבולות השיח ולהבין את הסכנות והיתרונות שבכל אפשרות פעולה, ולדעת בעיקר לא לעשות דמוניזציה של אף אחד מן הצדדים. אני מקווה שבאותו אופן זה יעזור גם לכם.
אבל לנושאי המגדר יש גם צד יותר קליל, לפחות בשלב שבו אנחנו נמצאים איתו כיום, והוא נושא השפה. בתור נקודת מוצא, וכפי שדיברנו כבר בפרקים קודמים, העברית מציבה קשיים גדולים יותר כלפי הפרוגרסיבים שמחפשים נייטרליות מגדרית בשפה. העברית אינה כמו האנגלית - לא די בשינוי של כינויי הגוף כדי להיפטר מהזיהוי המיני בשפה. בעברית, כל שם עצם וכל פועל הוא או זכר או נקבה. התנ"ך כתוב בשפה הזו, עגנון כתוב בשפה הזו, כל השפה היומיומית שלנו משולבת במגדריות הזו. על פניו, נראה שעל הפרוגרסיבים להרים ידיים מראש, נכון?
אבל - האמנם זה כך? בואו נצא למסע קצר בעולם הזה. המקום הכי טבעי להתחיל בו הוא עם מירב מיכאלי כמובן. כפי שאתם יודעים, בעברית משתמשים בלשון זכר-רבים כאשר יש קבוצה מעורבת של נשים וגברים, גם אם יש גבר אחד בקבוצה. כפי שנאמר באתר האקדמיה ללשון עברית:
"צורת הזכר בעברית משמשת לא רק לזכר. היא גם הצורה שאנחנו נוקטים כשאין לנו צורך להבחין במין – כלומר היא גם הצורה הסתמית, הלא מסומנת."
לעומת הכלל הזה, מיכאלי נוהגת להתבטא כבר המון שנים ב"לשון רבות", כלומר להתייחס לקבוצות מעורבות - בלשון נקבה, ולפעמים לומר את שתי ההטיות - "אנחנו הולכות והולכים לשנות דברים במדינה" וכן הלאה. המוטיבציה למנהג שלה היא התפיסה הפמיניסטית שלה, לפיה צריך להנכיח את הנשים בשפה במקום לגרום להן להרגיש כאילו הן שקופות כשיש גברים בסביבה.
זכותה של מיכאלי כמובן לדבר איך שהיא רוצה, אבל שווה גם להביא את הקונטרה לטיעון האידיאולוגי הזה. והוא, שבאותה מידה אפשר היה לפרש את הנוהג הקיים בעברית במבט אידיאולוגי הפוך. אציג לכם את זה כך: נניח שהמצב היה מתהפך, וברירת המחדל, "הצורה הסתמית" כפי שקוראים לזה באקדמיה, היתה דווקא צורת “רבות”. אני רוצה להציע שגם בעולם המקביל הזה היתה צצה לה מירב מיכאלי מקבילה, ואומרת - "זה שמתייחסים לנשים בתור ה'סתמי', זה שאין להן הטייה מיוחדת משלהן כמו שיש לגברים, זה בגלל הפטריארכיה".
במילים אחרות, יש את העובדה - ויש את הפרשנות לעובדה. הפרשנות של מיכאלי היא פרשנות שהיא יוצקת לתוך המציאות, שיקוף לא של השפה והמסרים התת-הכרתיים של השפה, אלא שיקוף של התת-מודע של מיכאלי עצמה. ודווקא המהלך שלה עושה, לטעמי, את הדבר ההפוך ממה שהיינו רוצים - אם בעבר מי שדיבר בלשון רבים לא נתפש כמתייחס למין ספיציפי, עכשיו כולנו נהיים סופר רגישים לניסוחים הללו, וחבל. בתור מי שמקליט פודקאסט אני יכול לומר לכם שהיה הרבה יותר קל להשתמש בלשון רבים ה"סתמית" בלי לדאוג שמישהי תפרש את זה בטעות כהתעלמות ממנה - כשבאמת, כל שאני רוצה הוא שכל מאזין ומאזינה ירגישו שאני מכבד אותם. לומר תמיד "אתם ואתן" ליתר ביטחון זה לא נורא, אבל פחות זורם.
והנה דבריה של רונית גדיש מן האקדמיה בעניין:
אבל הנוהג של מירב מיכאלי זו רק ההתחלה. יש גם כאלו שחושבים הרבה יותר בגדול, שהרי עצם זה שאין בעברית הטייה נייטרלית באמת מאד מפריעה להם. כפי שראינו, הפרוגרסיביות מאמינה גדולה באופן שבו השפה מייצרת מציאות. גם השמרנות מבינה זאת, אבל בניגוד לשמרנות שסבורה שהמציאות חזקה מן השפה, הפרוגרסיביות ממש חושבת שכמעט הכל הסללה תרבותית ולכן ממש קריטי לרתום את השפה לשינויים חברתיים. בעוד השמרנים חושבים שהסביבה היא די קבועה ומתמקדים בלחזק את הפרט שידע להתמודד עם הקשיים שהיא מערימה, הפרוגרסיבים מעדיפים לבצע שינויים מערכתיים בסביבה כדי שלא יהיו קשיים כאלו מראש. ולכן, יש גם אנשים שממציאים הטיות לשוניות חדשות, כמו לדוגמה בקטע הקצר הבא, בראיון עם ויקי טפליצקי בן-סעדון, מרכזת תחום המינוח באקדמיה, שמציגה לכתב את הרעיון - שהיא לא מסכימה איתו, יש לומר:
“הצעתי היא להוסיף אות חדשה לשפה העברית - ל’ סופית. הֶל רציל, הֶל קוראיל, הֶל הולכיל... כך ניצור שיוויון ונוכל לתאר קבוצה של גברים ונשים יחדיו”
כלומר, ההצעה היא להחליף את “הם” ו”הן” ב-”הל”, שייחשב נייטרלי מינית. ובאופן דומה, יש גם אותיות חדשות - פונט נייטרלי מגדרית עבור העברית. בתמונה כאן למטה אתם יכולים לראות את הביטוי “ברוכים הבאים” כתוב בפונט הזה. כפי שאתם רואים, יש כאן אותיות שקל לעין לפרש כשתי אותיות שונות. אות שנראית בו זמנית כ-ו וכ-י, ועוד אות שנראית כמו ם סופית וכמו ת', וביחד אפשר עכשיו לכתוב מילים באופן שיתפרש לשני המינים בו זמנית.
בסרטון שהבאתי לעיל יש ראיון עם מיכל שומר, מי שעיצבה את הפונטים הללו, שמסבירה את תקוותיה:
מיכל: “[האותיות הללו] מאפשרות לקרוא ולכתוב בצורה רב-מגדרית שכוללת את כולם, גם בלשון נקבה וגם בלשון זכר ביחד.
מראיין: “מה יקרה עוד דור? לאן זה יוביל?”
מיכל: “אני מקווה שבסופו של דבר זה יוביל לשיוויון מגדרי בין גברים ונשים, ושפה היא כלי אחד בדרך לשם”
בתגובה לזה, ויקי אומרת שאלו רעיונות נחמדים, אבל נראים לה כמתעסקים בשוליים, וגם מאתגרים קבוצות חלשות. “אני רוצה מציאות שיוויונית, לא רק שפה שיוויונית”, היא אומרת, ומעירה שאנשים דיסלקטים דווקא סובלים מהמון מהחידושים בתחום: לא רק עברית רב-מגדרית, אלא גם לוכסנים ונקודות, שאותם בטח אתם מכירים. גם כאן, מקדמי השינויים חושבים שמה שהם עושים רק ייטיב עם החברה. הם לרוב ממעיטים מהסכנות שהשינוי טומן בחובו, ויגלו רק במאוחר שיש לשינויים שלהם גם קרבנות.
את כל זה הבאתי לכם רק כדי שתראו שאותם המאבקים שקורים בחו"ל יכולים להתהוות גם כאן, מאבקים בין אלו שרוצים לשנות את החברה ולהפוך אותה לשיווינית דרך השפה, ואלו שרוצים לשמר את הקיים. עכשיו, שפה היא דבר דינאמי, דבר שמשתנה לאורך הדורות. גם האותיות העבריות שלפני אלפיים שנה נראו אחרת מאשר היום, ומי אני שאגיד לכם שהעברית לא יכולה להשתנות שוב לאורך זמן. מה שאני כן רוצה שתקחו מהעונה כולה הוא שתבינו שלא מדובר בקוריוז, אלא במשהו הרבה יותר עמוק ומשמעותי.
כלומר, אגיד זאת כך: אם אני הייתי רואה את הפונט הרב-מגדרי באיזה אירוע בלי שהכרתי את הרקע שלו, הייתי מסתכל ואומר - וואלה, איזה מגניב! איזה עיצוב חביב. הייתי חושב שמדובר בגימיק ולא יותר מזה. אבל כשמבינים שמאחורי הגימיק הזה מסתתרת אידיאולוגיה, מבינים שהנסיון לקדם את הפונט הוא בעצם נסיון לקדם את האידיאולוגיה העמוקה יותר, להזיז את הקרחון כולו קדימה. מבחינתם צריך להפוך את השימוש בו לאט לאט לנוהג, שימשיך וינסה להתמסד. לאורך זמן הם יכולים לשכנע הוצאות ספרים להוציא ספרים כך בשם השיוויון, ומשם זה יגיע לכנסת, לשלטים של שמות רחובות שערים יחליפו. התנ"ך הרשמי של הכנסת יודפס בפונט הזה, כי יגידו שהוא יותר מכיל, וכן הלאה.
כל אחד מכם יכול לשמוע את החזון העתידי שתיארתי, את התהליך שהמצאתי כאן, ולהגיד - “זה נשמע לי מדהים” או “זה נשמע לי נורא”. אבל בלי קשר למה אתם מקווים שיקרה, אני רוצה שתבינו: האנשים שמקדמים זאת רציניים לגמרי כשהם אומרים שהם רוצים שזה יהיה העתיד של כולם. זו חלק מן המהפכה. וזו הסיבה שהדברים שראינו בעונה הזו הם כה חשובים, כי הם יכולים לעזור לנו לזהות מראש תהליכים כאלו מדברים שנראים קטנים לאדם מן הרחוב, ולגבש עליהם דעה בשלב מוקדם. בהקשר הזה אני רוצה לשתף איתכם משהו אישי: אחד הקשיים בלהיות "אני" היא שאני רואה דברים קטנים כאלו, וכשאני מנסה להסביר לאנשים סביבי שזה לא משהו קטן, זה משהו גדול - אנשים חושבים שאני עושה הר מעכבר, שאני קונספירטור. זה מאד מתסכל, אני מודה. הפודקאסט שלי הוא בעצם השאיפה שלי להרחיב את מעגל האנשים שלא יסתכלו עליי עקום כשאני אצביע על התופעות הללו ואגיד - "יש כאן משהו עמוק שקורה וכך צריך להתייחס אליו".
כמובן, עכשיו אתם תהיו כמוני, ותסבלו כמוני, והדרך היחידה שתהיה לכם לגרום לאנשים לא לחשוב שאיבדתם פרופורציות היא… לשכנע אותם להאזין לפודקאסט :)
ולסיום הפרק הזה, בואו נדבר קצת על האקדמיה הישראלית. כרקע, אני רוצה להזכיר לכם על קצה המזלג את מה שדיברנו עליו בפרק ה-16, לאור מחקריו של ג'ונתן היידט על התפלגות הדעות הפוליטיות באוניברסיטה. ראינו אז את הסכנה בחוסר גיוון פוליטי בפקולטות השונות, בעיקר במדעי החברה: שכאשר יש מונוליטיות פוליטית באותן פקולטות, שאמורות לפתח את ההבנה שלנו לגביי האנושות, המדינה, המשפט והכלכלה, התהליך האקדמי כולו מתעוות, כי פתאום אנשים לא מסוגלים להבין שתיתכן דעה אחרת משלהם, והם מתחילים לחשוד בדעות יוצאות דופן שכאלו כאילו הן לא דעה לגיטימית נוספת במגוון הדעות, אלא דעה מסוכנת.
זוכרים את זה? יופי. אז עכשיו אני רוצה להשמיע לכם את הקטע הבא מתוך דיבייט של גדי טאוב עם הפרופסורית רונית לוין-שנור מאוניברסיטת רייכמן. גדי טאוב, למי שלא מכיר, התחיל את דרכו בשמאל, ולאורך השנים נע ימינה, והיום הוא הפודקאסטר השמרני עם הכי הרבה האזנות בארץ, והפודקאסט השני בהאזנותיו בקטגוריית הפודקאסטים הפוליטיים. בכל אופן, הדיבייט הזה שלו התרחש לפני כשנה, במסגרת המאבק שהתחולל כאן במדינה סביב הרפורמה המשפטית של יריב לוין וקואליציית הימין, וכך הוא מספר על מה שקרה כשרצו להזמין אותו לשתף את דעותיו על הרפורמה באחת המכללות:
גדי טאוב: תסתכלי על האקדמיה. הייתי אתמול במכללת תל-חי, שָמַה עושים להם הסגל דמוקרטיה-על-הדשא ויש הרצאות נגד הרפורמה בהפסקות. אבל אין הרצאות בעד הרפורמה. אז הסטודנטים הלכו ורצו להביא מישהו שידבר בעד הרפורמה, אז אמרו להם “לא, זה פוליטי… בזה יכול לעסוק רק תא סטודנטים”. אז הקימו תא של “אם תרצו” בשביל שאני אוכל לבוא.
תלמיד: גם פה זה היה
גדי טאוב: …אני מלמד באוניברסיטה… קבוצת הווטסאפ שלנו הפכה לקבוצה לאירגון הפגנות. אני הפסקתי ליטול בה חלק. ביקשתי שיודיעו לי באופן פרטי אם יש הודעה פרטית, הם עשו יום עיון לסטודנטים - לא הזמינו אותי. יש רק דעה אחת לגיטימית! זה הליברליזם שלכם!
עכשיו, אני יודע שנושא הרפורמה המשפטית הוא נושא טעון מאד אצל הרבה אנשים, וכנראה גם אצל חלק מכם. אולי אתם חושבים עכשיו ש”אלישע היה בעד הרפורמה, והוא מנסה לתקוף את בית המשפט דרך הפודקאסט שלו”. אז תנו לי לומר שני דברים בעניין. הדבר הראשון הוא שכפי שאולי הייתם מנחשים לבד, אני הייתי איפהשהו באמצע. יש לי את הדעה שלי של איך הרפורמה צריכה היתה להיראות, ויש לזה חפיפה אבל לא זהות עם מה שהקואליציה ניסתה להעביר, וזה עוד לפני שדיברתי על האופן שבו היא ניגשה למלאכה הזו. אבל הדבר השני הוא שהרפורמה היא לא העיקר כאן; מבחינתי זה יכול היה להיות כל נושא שעל סדר היום. השאלה כאן הרבה יותר חשובה ממה יעלה בגורל הרפורמה: איך אנחנו רוצים לברר ולהחליט דברים כאן במדינה - האם על ידי סתימת פיות של הצד השני בכל מקום שיש לי כח ממסדי שמאפשר לי לעשות זאת, או על ידי ויכוח כנה בין שני הצדדים שנועד לברר את האמת?
שווה אולי גם להזכיר שבתקופת המחאה, כמעט כל האוניברסיטאות איימו בשביתה ועודדו באופן רשמי את המחאה נגד הרפורמה. באופן לא מפתיע בכלל, הממסד היחיד שלא קרא לשביתה היה אוניברסיטת אריאל - המפתח הפוליטי ברור כאן לגמרי. והנה הדברים שאמר בעניין פרופסור משה כהן אליה, בשיחה עם גדי טאוב על הרפורמה בדצמבר האחרון, גם באותו הכיוון:
עשו סקר בהרווארד בקרב המרצים. 80% מהמרצים הגדירו את עצמם או ליברלים או פרוגרסיבים, אחוז אחד הגדיר את עצמו כשמרני ואפס כשמרני מאד… הדבר הזה הגיע לרמה פתולוגית ואותו הדבר קיים גם באוניברסיטאות [בארץ]. עשו סקר… לגביי השביתה הלא-חוקית שרצו לקיים כנגד הרפורמה בתיקון עילת הסבירות… במרבית האוניברסיטאות כ-90% מהמרצים תמכו בשביתה לא חוקית. באוניברסיטה העברית, יו”ר ועד המרצים אמר “אני נגד הרפורמה, אבל לא צריך חושב שראוי להשתמש בכלי הזה” - פיטרו אותו. כלומר יש כאן מצב פתולוגי של היעדר גיוון… בישראל אנחנו בצעדים מהירים לכיוון הזה [של הארוורד]…
והנה עוד קטע באותו עניין בהמשך הדברים, גם של משה כהן-אליה:
אנשים שכותבים ועוסקים במחקר, הם מטבע הדברים מושפעים מהעמדות הפוליטיות שלהם… הבעיה היא לא עם אותם מרצים, הבעיה היא עם המוסד וזה שאין גיוון… היום לך תמצא איש ימין במשפט בינלאומי, לך תמצא איש מרכז במשפט בינלאומי - אתה לא תמצא…
אני רוצה להאיר זרקור על ההומוגניות, על החד-צדדיות. העובדה שכנסים באוניברסיטאות הם מונוליתיים שקשה מאד למצוא אפילו בנאדם אפילו מהאמצע זו בעיה מאד קשה… אני פגשתי אנשים בכירים והעליתי את העניין הזה, ואנשים מודעים לבעיה. הם אומרים שזה לא הזמן, הסגל יתנגד - באופן שזה אף פעם לא יקרה…
במילים אחרות, וכפי שאמרתי קודם לכן, אנחנו לצערי באותו מסלול כמו שהיה וישנו בארצות הברית, של בועתיות אידיאולוגית הנוטה לשמאל. באוניברסיטה, מצב תודעתי של מונוליתיות בשיח הוא בעצם התחלת הסוף של היכולת לעשות עבודה אקדמית, לפחות כל עוד מה שאנו רוצים ממנה היא לחתור אל האמת. כפי שראינו שוב ושוב לאורך העונה, חיפוש אחר האמת דורש שיח ומשוב מול הדעות שמתנגדות לך - דווקא אלו שמתנגדות לך. כשאתה מסנן מראש דעות ואומר שאין טעם לשמוע אותן, וקובע שהן מחוץ לגדר, אז נכון - יכול להיות שסיננת דעות רעות ושיקריות באופן מיידי. בטווח הקצר אולי הרווחת זמן והשקעה, כי הכח בידיים שלך למנוע מהם לדבר. אבל לטווח ארוך מה שעשית הוא שהחלטת לוותר על תהליך השגת האמת, מה שאומר שמכאן והלאה שיבשת את דרכי הגישה אל האמת. וכשזה המצב - מה יועילו לנו אקדמאים? אם מטרת האוניברסיטה היא להיות מוסד שהאמת היא נר לרגליו, אז מצב מוטה כמו שיש היום הינו בגידה בייעוד הזה, שמרוקן את האוניברסיטה מן המרכיב המהותי ביותר שלה. בלי שינוי משמעותי, בסוף כל שיישאר שם יהיה אסופת אנשים חכמים שבנו לעצמם בועה שבה הם שומעים רק את מה שהם כבר מאמינים בו. לזה קוראים אורתודוקסיה, לא מדע, ולא שאיפה לדעת.
אני רוצה להדגיש שוב שגם כאן, המטרה שלי בהבאת הקטע איננה לנקוט צד לגביי הרפורמה, אלא לנקוט צד לגביי כללי המשחק שאנחנו רוצים לאמץ לגביי איך הדיון הציבורי והאקדמי אמור להתנהל סביבה. אנחנו חייבים יותר שיח, לא פחות, לתת ליותר קולות להישמע, גם אם אנחנו חושבים שלקבל אותן יוביל למצב רע. האמת, בתקופה שלנו עכשיו דווקא שומעים יותר על מרצים מהשמאל הרדיקלי שמתבטאים באופן שלא נעים לאוזן הישראלית לגביי המלחמה ואירועי השביעי לאוקטובר, וגם לגביהם אני רוצה לומר - כל עוד הם לא עברו על החוק, כל עוד הם לא מתעמרים בסטודנטים שלא מתיישרים איתם פוליטית, אני חושב שצריך להגן על זכותם להתבטא גם באופן מכעיס וגם באופן שלדעת רוב הישראלים הוא אנטי-מוסרי בלי שהם ירגישו חשש שיפוטרו בגלל זה. רק מתוך שמיעת הצד השני, מעוות ככל שאנחנו נחשוב שהוא - רק כך נוכל לברור את הטוב מן הרע לפי טיב הטיעון, ולא לפי המפלגה שבעלי השליטה בממסד זה או אחר מצביעים אליה.
אז זהו להיום! מקווה שהיה לכם מעניין, ושיש לכם חומר למחשבה לגביי מה שקורה אצלנו במדינה. הפעם זה קרוב אלינו ממש, ויש לזה גם יתרון - בידינו לשנות את זה. בסוף אנחנו בדמוקרטיה, וזה אומר שהאזרחים הם אלו שקובעים איך נחיה כאן.
עד הפרק הבא - פרק סיום העונה… להתראות!
Share this post