2017, שלהי חודש ספטמבר. פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת טורונטו יושב לו בביתו, פותח את המחשב שלו ומקליט סרטון עמדה לגביי אירוע פוליטי חשוב שקרה בקנדה, המדינה בה נולד ב-1962, במחוז אלברטה. כנראה שיש הרבה נושאים פוליטיים והרבה פרופסורים לפסיכולוגיה בעולם שהביעו עמדה לגביהם, אבל הסרטון הזה יהיה מיוחד. אני בספק שמישהו הבין שהאירוע הזה היה אירוע בעל משמעות תרבותית אדירה בראייה לאחור, כולל הפרופסור הזה עצמו, אבל הרגע שבו הוא שיתף את הסרטון ונתן דרור לדעותיו, התחיל תהליך שיצבור תאוצה ויטיס את הפרופסור הזה למרכז הויכוח הציבורי סביב הפרוגרסיביות, מקום שהוא תופס מאז ועד היום. יש אנשים שמעריצים אותו ורואים בו כמי שעזר להם לקום על הרגליים כשהכל היה אבוד, ויש כאלו שלא סובלים אותו וסבורים שהוא אִיום נוראי על החברה. היום הוא מרצה בינלאומי מבוקש, בעל חמש מליון עוקבים בטוויטר, שזה גם מספר העותקים שהספר שלו, "12 כללים לחיים", מכר בכל העולם. לפרופסור הזה קוראים - ג'ורדן פיטרסון.
באותו היום ב-2017, הסתובבה לה נערה צעירה בת 23 בשם לינדסי שפארד באוניברסיטה אחרת בקנדה, אוניברסיטת Wilfrid Laurier. היא היתה במסלול לתואר שני, בחוג ל"ניתוח תרבותי ותיאוריה חברתית", והתחילה לתפקד בתור עוזרת ההוראה לפרופסור Nathan Rambukkana (נתן ראמבוקאנה), בקורס לתואר ראשון שכותרתו "תקשורת קנדית והֶקְשֶריה". ב-27 לספטמבר, כשפיטרסון פרסם את הסרטון שלו, לא היה בין שניהם שום קשר. הם מעולם לא נִפגשו, לא היה קשר בין תחומי העניין שלהם ושתי האוניברסיטאות שלהם היו במרחק של יותר ממאה קילומטרים זו מזו. אבל כל זה ישתנה בראשון לנובמבר, כחודש לאחר מכן, כשהיא תציג בכיתה שלה סרטון יוטוב על נושא כינויי הגוף המגדריים. מאותו הרגע, החיים שלה יכנסו לסחרור כשמערכות האוניברסיטה שבה לימדה יחלו לתקוף אותה בטענה שהיא יצרה אווירה בעייתית בכיתה, ויקשרו את שמה עם ג'ורדן פיטרסון עצמו. רק תעוזה מרשימה מצידה של שפארד יובילו לכך שבסופו של יום, האמת תצא לאור והיא תזוכה מכל אשמה, והאוניברסיטה שלה תיאלץ להתנצל. חוץ מזה, גם היא וגם פרופסור פיטרסון יגישו כל אחד תביעת נזיקין נגד האוניברסיטה, שלפי מה שהצלחתי לגלות עדיין נמצאות בתהליכים. טחנות הצדק טוחנות לאט.
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 21. הפרק הזה, כפי שאתם אולי מבינים, הוא פרק קצת שונה. אני עומד לספר לכם כאן סיפור, סיפור שישלב המון מרכיבים מהדברים שראינו עד היום בעונה. סיפור שימחיש חלק מהסכנות המוחשיות-מאד שעומדות לפתחם של אזרחים פרטיים במדינות המערב הנאורות כיום, כשמגמות ה"מוגנות" מתפשטות ומגיעות לחקיקה ראשית במדינה, ומה יכול לקרות כתוצאה מכך בממסדים כמו האוניברסיטאות, שהופכות מממסדים של חיפוש אחר האמת, לממסדים שהאמת, החיפוש אחריה והחשיפה אליה הם ערכים משניים בלבד.
אז בואו נתחיל מחדש, עם פרופסור פיטרסון, ואני משער שהייתם רוצים להבין על מה בדיוק קמה כל המהומה. אנחנו מיד נגיע לזה, אבל בהתחשב באנרגיות העצומות שהופנו בתחילת הדרך ובעצם לכל אורך השנים הללו כדי ללחוץ עליו לשתוק, אני רוצה לפתוח דווקא בסרטון קצר שבו הוא מסביר, ממרחק של כמה שנים, למה הוא עשה את מה שעשה. מה היה המקום הנפשי שבו הוא היה אז, ולָמַה הוא התעקש לדבר כשהיה לו כל כך הרבה מה להפסיד מלהקים עליו את כל הממסד - הממשל הקנדי, מוסדות האוניברסיטה שבה לימד, וכל הרשת המקצועית העניפה שבנה עד לאותה תקופה? וכך הוא אומר:
"יש פסוק שאומר ש”ראשית חכמה יראת ה’”. ואני חושב שזה העניין כאן - זה לא שאני אמיץ, אלא שפשוט אני פוחד מהדברים הנכונים. אז, כשעשיתי את הסרטונים שלי זה לא שלא חששתי - אבל חששתי עוד יותר מללכת לישון ולא לומר את מה שהיה לי לומר. כי אני ידעתי כבר אז לאן התהליך הפוליטי שראיתי יוביל בהמשך הדרך, וידעתי שאני לא רוצה להגיע לשם. אז זה לא היה אומץ לב - זו פשוט עובדה שזה פחות מסוכן לומר משהו מאשר לשתוק, כשאתה יודע שיש לך משהו חשוב לומר. הרבה פעמים בחיים זה המצב - אין מסלול שאין בו סיכון, אלא אתה יכול לבחור עם איזה סיכון להתמודד, ואני חושב שבחרתי בסיכון הקטן יותר. אז אולי אפשר לומר שזה דבר נבון לעשות, אבל אני לא חושב שיש כאן אומץ לב מיוחד."
מה שהביא את פיטרסון לפרסם את חששותיו היה חוק C16 שעבר באותה תקופה בקנדה, ושנגע בהרחבת ההגנה על אנשים טרנסים וא-בינאריים. בערך משנת 2012 החלו להרחיב בקנדה כל מני רגולציות וחוקים שנועדו להגן באופן אקטיבי יותר על אנשים מפני אפליה על בסיס זהות מגדרית. לא מין, ולא משיכה מינית - זהות מגדרית וייצוג מגדרי. ככל שהמודעות גברה לקשיים ולסטיגמות שטרנסים ואנשים שמזדהים א-בינארית חווים, כך הרגישו מחוקקים מסויימים שצריך להרחיב את העונשים למי שיפלה נגדם בעבודה, בראיונות עבודה, ובאופן כללי בחברה. חוק C16 נועד להמשיך את המגמה הזו, ולקבע גם ברמה הפדרלית כל מני נוהגים שכבר צמחו ברמת המדינה הפנים-קנדית.
מה נכלל בחוק הזה? ובכן, חלק מן הדברים היו ראויים לכל הדעות: נניח, באופן רשמי, קריאה להשמדת כל הטרנסים כקבוצה מובחנת היתה יכולה להיחשב כפשע שנאה כמו שקריאה להשמדת גזע תיחשב דבר כזה. אבל לצד זה גם הוכנסו לשם הרחבות נוספות. מה שאיפיין את ההרחבות הללו הוא שהן לקוחות כולן מתפיסת המציאות הפרוגרסיבית ביחס למין ומגדר, שראינו את כולם לאורך הפרקים האחרונים. כדי שלא נשקיע את הפרק כולו בסקירת האלמנט החוקי, אביא לכם רק כמה אלמנטים מייצגים.
בחוק נכתב ש"זהותו המגדרית של אדם שונה ובלתי תלויה במין הביולוגי שלו". כלומר שבחוק כתוב שאין תלות בין שני הפרמטרים הללו, משמע - הזהות המגדרית היא תוצר חברתי נטו, ואין לה קשר לממד הביולוגי.
שנית, בהגדרה בחוק של מהי "זהות מגדרית", נאמר כך: "זהות מגדרית הינה התפיסה הפנימית האישית שכל אחד תופס את עצמו. זוהי החוויה הפנימית שאותו אדם מרגיש שהוא אישה, גבר, שניהם, אף אחד מהם, או כל נקודה בספקטרום המגדרי".
ושלישית, בהתייחסות החוק לרעיון של "ביטוי מגדרי", כלומר לאופנים החיצוניים שבהם המגדר מתבטא, נאמר ש"ביטוי מגדרי יכול לכלול התנהגות ומראה חיצוני, כמו לבוש, שער, איפור, שפת גוף וקול. השם של מישהו וכינויי הגוף שלו הם גם דרכים לביטוי מגדרי". כלומר, כינויי הגוף שייכים לאדם הטרנס, ולא לאלו שמדברים אליו ומשתמשים בכינויים הללו.
פיטרסון קרא והבין לאן הדברים הולכים. החוק הזה קבע, באופן מוצהר, שהתפיסה הפרוגרסיבית היא הנכונה. מזה נבע גם שזכותו החוקית של כל אזרח להגדיר את הזהות המגדרית שלו, ולחייב את כל אלו שפונים אליו או אליה להתייחס אליו או אליה לפי אותה זהות. במילים אחרות, אם ניקח את הסיפור של בן שפירו מהפרק שעבר, אז אם הוא היה גר בקנדה לאחר ש-C16 עבר והוא היה קורא לזואי טור "אדוני" במקום "גברתי" בשידור, הרי שניתן היה לתבוע אותו לדין, והוא היה חייב לשלם קנס גבוה במקרה הטוב, ובמקרה הרע אולי אפשר היה אפילו לתבוע אותו לדין פלילי.
יכול להיות שלפני כמה שבועות, אם הייתם שומעים את החוק הזה, הייתם אומרים - מה הבעיה? דווקא נראה לנו דבר טוב: כמה חוקים קטנים כאלו שיכריחו את כולנו להיות מכבדים יותר זה כלפי זה, לא יזיק. אבל לאור מה שדיברנו עליו בפרקים האחרונים, אני חושב שהסכנה כאן ברורה. יש כאן חוק שמטמיע אידיאולוגיה מסויימת בלשון החוק עצמו, ובכך מונע יכולת לנהל שיח על נושא שיש בו מחלוקת גדולה וחשובה, כי צד אחד בשיח מוגדר מחוץ לחוק.
והנה דברים שאמר ג'ורדן פיטרסון עצמו על הנושא, בדיבייט בנושא באוניברסיטת טורונטו בימים לאחר שפרסם את הסרטון שלו:
"תנו לי לספר לכם קצת ממה שהחוק הזה עושה: הוא מקודד את התפיסה של "הבניה חברתית" לתוך מארג החוקים שלנו. אתם צריכים להבין מה זה אומר. יש ויכוח גדול לגביי איך זהות אנושית נוצרת ונבנית. תומכי הגישה של הבניה חברתית טוענים שזהות אנושית היא מובנית חברתית באופן מוחלט, וזה בהתאם לתשתית הפילוסופית שלהם, שמורכבת בחלקה מיסודות מרקסיסטים ובחלקה מיסודות פוסט-מודרנים. ולזה אני מתנגד בחוק C16, כי זה הופך את העמדה הזו לקביעה חוקית רשמית, שזהות מינית, משיכה מינית, זהות מגדרית וביטוי מגדרי, הינם בלתי-תלויים זה בזה - וזו לא האמת!... לרוב מוחלט של האנשים - כ-98% מהאוכלוסיה - יש הלימה של זהות מינית, מגדרית וביטוי מגדרי, ורובם הטרוסקסואלים, ולכן הקביעה שאין תלות בין הגורמים הללו הינה אבסורדית - אבל זה עכשיו כתוב בחוק!
ויש לזה השלכות נוראיות. אתם צריכים להבין - אני בכלל לא בטוח אם הדיונים שמתרחשים כיום באוניברסיטאות לגביי ההבדלים הביולוגים בין גברים ונשים אינם עבירה על החוק החדש…
פיטרסון, שחקר במשך שנים רבות את הפסיכולוגיה של אנשים שצמחו במשטרים טוטאליטריים, ראה בחוק C16 סכנה גדולה של טוטאליטריות חשיבתית שמגובה על ידי מערכת החוקים של המדינה. ואם הפרשנות שלו לחוק היא נכונה, הרי שמה שהיה כאן היה לא אחרת מאשר קפיצת מדרגה גדולה מעולם האוניברסיטאות למדינה בכללה. כלומר, תיעדוף ה"מוגנות" על פני ה"חירות", שראינו בפרקים הראשונים בסדרה, לקח פה צעד ענק מחוץ לקמפוסים והתחיל להשפיע גם על החברה הקנדית כולה. עכשיו לא רק בקמפוסים יהיה אסור לומר מילים מסויימות שאולי יעשו "טריגר" למישהו - עכשיו בכל המדינה זה יהיה אסור, לפחות בכל הקשור לכינויי גוף מגדריים.
שווה להעיר, רק לשם הדיוק, שבכל הקשור לטרנס נושא כינויי הגוף איננו רק שאדם רשאי לקבוע אם יקראו לו בלשון זכר או נקבה, אלא הרבה מעבר לכך. אדם שמגדיר את הזהות שלו כ"גם גבר וגם אישה" או אפילו יותר מכך "אף אחד מהם", לא יסתפק ב"he" או "she". ואכן, בקהילה הא-בינארית התפתחו מה שקוראים כינויי גוף ניטרליים - "ze"' "zir" , "per" ועוד ועוד. כלומר, החוק הזה בעצם קבע שעקרונית, זכותו של מישהו להמציא לעצמו כינויי גוף לפי מצב רוחו, ולחייב שכך יקראו לו, ומי שיסרב יסתכן בתביעה משפטית.
כשפיטרסון ראה שבעצם מה שעומד לקרות הוא שבשם החוק אנשים לא יוכלו לדבר ולהתווכח על נושאים קריטיים בחברה האנושית, כמו ההבדלים בין המינים, הוא החליט שאין לו ברירה: הוא פרסם את הסרטונים שלו, שבהם הצהיר באופן חד משמעי שהוא לא יכנע לתכתיבים החוקיים הללו, ואני מצטט:
"בגלל החקיקה הזו, נראה לי שהביקורת שאני מעביר אפילו בסרטון הזה יכולה להיחשב עבירה על החוק, ואולי אפילו פשע שנאה. ובכן, אם זה המצב, [הפסקה ארוכה] ובכן, זה מסוג הדברים שאני עומד להמשיך להטיל ספק בהם, ואם מישהו צריך ללכת לכלא, אז אולי יצטרכו לשים אותי בכלא, כי אני אמשיך להטיל בזה ספק.
אני חושב שהדברים הללו חסרי משמעות, אני חושב שהניסוח אבסורדי, אני חושב שאין לזה שום ביסוס מדעי, אני חושב שהחוק מגיע ממקום אידיאולוגי, אני חושב שזה מפלג, אני חושב שזה מסוכן, זה גורם לכאוס, מבלבל אנשים, ואין בזה שום דבר טוב, ועל כל אחד שהחקיקה תעזור לו, זה יבלבל באופן נוראי מאה אחרים."
אם תקשיבו לו אומר את הדברים בקולו, אתם תוכלו לשמוע הפסקה ארוכה באמצע רגע לפני שהוא מכריז שהוא מוכן להיכנס לכלא, כי זה לא משחק ילדים. הוא ידע שהוא לוקח סיכון עצום - קשה אפילו לדמיין עד כמה. לצאת באופן פומבי עם עמדה לא פופולרית, ולעשות את זה בהתרסה מול חוק המדינה, ובסרטון פומבי כשאולי הסרטון הזה עצמו יכול להיתפס כעובר על החוק - זהו סיכון אדיר מבחינה מקצועית, כלכלית, אישית - כל מה שתרצו.
בתגובה לדברים של פיטרסון קמה הצעקה הצפויה. הן ברשתות החברתיות, והן בקמפוס של אוניברסיטת טורונטו, היו הפגנות של סטודנטים וביקורת של מרצים וכן הלאה. הדברים שלו עלו לכותרות העיתונים, והוא הוזמן מהר מאד לכמה תכניות להציג את עמדתו ולהתעמת עם בעלי עמדות אחרות. הטענות נגדו היו מגוונות, אבל אם נשים בצד את תיאוריות הקונספירציה סביבו, היו שתי טענות: היו פרופסורים למדעי החברה שטענו שמה שהוא קורא לו "אידיאולוגיה" זה בעצם המדע הכי עדכני, ולכן זה בסדר גמור לקודד את זה בחוק; ופרופסורים למשפטים שטענו שפרשנותו לחוק היא מרחיבה מדי ושלכן הוא עושה רעש ומהומה מכלום, ואף אחד לא יירדף בגלל שימוש אקראי ולא מכוון בכינוי גוף לא נכון. רק שימוש שנועד לפגוע בטרנסים ייענש על פי חוק. על הטענה הראשונה לא נרחיב היום - בשביל זה עשינו את הפרקים הראשונים בחלק הזה של העונה - ולגביי הטענה השניה, אני אתן לכם להחליט מי צדק לפי מה שאספר לכם בהמשך הפרק.
ב-27 לאוקטובר 2017, חודש לאחר שהוציא את הסרטון הראשון שלו, עלה ליוטוב סרטון מתכנית טלויזיה של ערוץ TVO, טלויזיה ציבורית באונטריו, אחד המחוזות בקנדה. הסרטון אירח דיבייט בנושא החוק החדש, שכלל חמישה אנשים ולטעמי נוהל על ידי מנחה נייטרלי באופן מרשים. פיטרסון היה אחד מן המשתתפים, והאחרים היו פרופסור לענייני מגדר, שני פעילות טרנסיות - אחת מהן תומכת בפיטרסון, השניה מתנגדת - ועוד פרופסור למשפטים. המנחה עשה עבודה יפה בניהול השיח, שארך כשעה, ונתן לכולם את זכות הדיבור.
מי שנתקלה בסרטון הזה היתה לא אחרת מאשר לינדסי שפארד, הסטודנטית לתואר שני שהזכרתי בתחילת הפרק. לינדסי היתה באמצע הדרכה של הקורס שלה ב"תקשורת קנדית והֶקְשֶריה" לתואר ראשון, והגיעה לשלב בקורס שהיא צריכה ללמד דקדוק בסיסי באנגלית, וספיציפית את נושא כינויי הגוף והאופן הנכון לשימוש בהם מבחינה דקדוקית - יחיד ורבים, הטיות זמנים וכן הלאה. הנושא הזה הוא, איך נאמר, קצת יבש, והסרטון הזה נתן לה רעיון. בראשון לנובמבר 2017 היא נכנסה לכיתה וצפתה, יחד עם תלמידי הקורס, בכמה דקות מן הסרטון, בחלק שהתמקד בשאלה מה האופן התקין להשתמש בכינויי גוף מבחינה לשונית. היא דאגה ששני הצדדים יישמעו - היא הסריטה קטע אחד מדבריו של פיטרסון, וקטע שני של הפרופסור לענייני מגדר, ואז פתחה את הנושא לדיון בכיתה. היא לא תפסה צד, אלא פשוט ניהלה את הדיון, שבו היו דעות לכאן ולכאן. לפי עדותה בכתבות שנעשו מאז היא אמרה שבאופן אישי, בזמן שהסיפור הזה קרה, היא דווקא לא הסכימה עם פיטרסון, אבל חשבה שזה חשוב לחשוף תלמידים לדברים שקורים בעולם, בטח אם הם נושאים שנתונים במחלוקת ורלוונטים לחיים שלהם.
עד כאן הכל נשמע תמים, נכון? מה כבר יכול לקרות? דמיינו לרגע שהייתם בתואר ראשון, ובקורס מסויים עוזר ההוראה שלכם היה מביא סרטון לשעת התרגול שמציג שתי דעות בנושא שנוי במחלוקת ושקשור לנושא השיעור, כששני הדעות מקבלות זמן שווה ויחס הוגן. מרגיש למישהו בעייתי? לי, אישית, זה נשמע אחלה. "שיעור חופשי!"
אבל זה לא מה שקרה ללינדסי. ב-7 לנובמבר היא קיבלה זימון מאת הפרופסור של הקורס, רמבוקאנה, להגיע לשימוע איתו, עם ראש החוג שלה ועם נציג של יחידת הדיוורסיטי של האוניברסיטה. בשימוע הזה הם תקפו את לינדסי על ששיתפה את הסרטון, ואמרו שהגיעו תלונות עליה מצד חלק מהכיתה על האירוע, שיצר לטענת המתלוננים אווירה "חומצתית" בכיתה. לינדסי הגנה על הבאת הסרטון בטענה שהוא היה מאוזן, ושתפקידה בתור מרצה בקורס - מרצה כעוזרת מחקר - הוא גם לחשוף את התלמידים לדברים שקורים בחיים האמיתיים. בתגובה, אמרו לה נציגי הממסד שזה לא מקובל מה שהיא עשתה. ספיציפית, שעצם זה שהיא הביאה את שני הצדדים בויכוח הזה ממקום נייטרלי, זו הבעיה: היה עליה להקדים ולומר שפיטרסון טועה, שהוא מסונף לימין הקיצוני ושאין לקחת את הדברים שלו ברצינות, ושזה כמו להביא סרטון של היטלר - כן, היטלר! - בלי לתת לזה קונטקסט.
הדברים היו אף יותר הזויים מזה. במהלך השימוע, לינדסי שאלה מי התלונן, ומה בדיוק היתה התלונה. המתחקרים שלה אמרו לה שהם לא יכולים לומר מי התלונן בגלל שזה חסוי. גם התלונה עצמה חסויה, ואפילו - תקשיבו טוב - מספר המתלוננים הוא חסוי. במרחק של זמן מן האירוע, אפשר גם להבין יותר למה הם נמנעו באותה שיחה מלחשוף פרטים: מסתבר, שכלל לא היתה תלונה רשמית של אף סטודנט מן הכיתה. שמעתם נכון. מה שקרה הוא שלאחר אותה הרצאה סיפר אחד הסטודנטים על האירוע לארגון להטב"י בקמפוס, והביע מורת רוח על האירוע. הארגון - ולא הסטודנט - התלונן לאוניברסיטה על מה שלינדסי עשתה. אבל ללינדסי הם לא סיפרו את זה - הם שיקרו, ואמרו שזה "חסוי".
עכשיו, אני רוצה לקוות שכיוון שאנחנו בפרק ה-21, אתם יודעים שאני אדם אמין שמנסה לשתף איתכם רק דברים שאני בטוח שקרו, עד כמה שניתן להיות בטוח. ועדיין, אני מקווה עוד יותר שלמדתם כמוני לחשוד בכל מני נרטיבים שאנשים מפיצים. ממילא, אני מדמיין לעצמי בסיפוק את הפרצוף שלכם מתעקם קצת כשאני מספר את הסיפור הזה של השימוע ותוהים לעצמכם - "איך אתה יודע שזה מה שקרה? זה נשמע כל כך מוזר, שאולי זו פשוט רק הגרסה של לינדסי לסיפור, ויש צד שני?"
ובכן, אני שמח ששאלתם! אני לא אופתע אם שימועים דומים למה שתיארתי קרו וקורים באוניברסיטאות אחרות, ואנחנו לא שומעים עליהם. אם לינדסי היתה יוצאת ומספרת את זה לתקשורת, אולי היו מאמינים לה, אבל רוב הסיכויים שזה היה המילה שלה לעומת המילה של האוניברסיטה, ואנחנו יכולים לדמיין מי יצא אמין יותר, וכנראה שבגלל זה גם היא היתה נמנעת מלשתף. אבל במקרה הזה זכינו כולנו - ואני מתכוון לאלו שהאמת חשובה להם, האמת והצדק - שלינדסי הינה נערה אמיצה ובעלת תושייה. קצת אחרי שהשימוע התחיל, היא הפעילה את מכשיר ההקלטה על הפלאפון שלה, והקליטה אותו. בסופו של דבר ההקלטה עלתה ליוטוב, ובזכות זה אנחנו יכולים היום לחוות, יחד איתה, איך זה מרגיש לשבת במשך 42 דקות ו-48 שניות תחת לחץ של "משטרת מחשבות אוניברסיטאית".
42 דקות זה הרבה זמן - יותר זמן מאשר אפילו פרק שלם של הפודקאסט - אבל בואו ואשמיע לכם כמה קטעים מייצגים, כדי שתבינו מה הלך שם. יש הרבה דברים מעבר למה שאני מציג כאן, כולל נסיון לחינוך מחדש של לינדסי עצמה כדי שתגיד שהיא מתנערת מפיטרסון, ואני ממליץ לכם לקחת את הזמן ולשמוע. אני אישית ממש מרגיש בחילה כשאני שומע איך שלושת הנציגים הללו עשו עליהום על נערה צעירה רק בגלל שהיא סטתה מהקו האידיאולוגי שהם מאמינים בו.
ראשית, הפרופסור שלה טוען שמאז שעבר חוק C16, הדברים של פיטרסון הינם בניגוד לחוק
ראמבוקנה: פיטרסון מרצה באופן שמבקר את הפמיניזם, וזכויות טרנסיות…
לינדסי: אני יודעת. אני עוקבת אחריו. אבל האם אפשר להגן על אנשים מפני הרעיונות הללו? האם אני צריכה להרגיע אותם ולוודא שהתלמידים מבודדים מפני הרעיונות הללו? כלומר, מה בעצם המטרה כאן? עבורי, זה מרגיש כמו דבר שמנוגד לגמרי לכל המהות של מה זו אוניברסיטה. אני לא תפסתי צד. אני הצגתי את שתי העמדות.
ראמבוקנה: אז הקטע הוא, אם את מציגה דברים כאלו, את חייבת לחשוב מהי האווירה הכיתתית שאת מייצרת. וזה, הטיעונים של פיטרסון מנוגדים למגילת זכויות האדם הקנדית. מאז שעבר חוק C16, זה בניגוד לחוק לטרגט מישהו בשל הזהות המגדרית שלהם או הביטוי המגדרי.
שנית, הם מסרבים לומר מה תוכן התלונה:
פרופסור רמבוקאנה: אני מבין את העמדה שלך, אבל זה יצר אוירה חומצתית עבור חלק מהסטודנטים
לינדסי: מי? כמה? אחד? אין לי מושג כמה סטודנטים התלוננו או מה הם אמרו. לא הראיתם לי את התלונה!
פרופסור רמבוקאנה: כן, אני מבין שזה מתסכל, אבל יש כאן עניינים של חסיון…
לינדסי: מספר האנשים הוא עניין חסוי?
פרופסור רמבוקאנה: כן.
עוד קטע שבו הם אומרים שתלמידי תואר ראשון לא מסוגלים להתמודד עם רעיונות מורכבים:
פרופסור רמבוקאנה: אולי את יכולה להציג דברים מורכבים יותר לסטודנטים מבוגרים יותר, שנחשפו ליותר דברים. אלו סטודנטים צעירים יותר. דברים מהסוג הזה לא מתאימים להם בגיל הזה…
לינדסי: בגיל הזה? 18?
פרופסור רמבוקאנה: כן.
לינדסי: אבל הם בוגרים!
פרופסור רמבוקאנה: כן, אבל הם בוגרים מאד צעירים. אין להם את סט הכלים הביקורתי להבין דברים כאלו.
וקטע אחרון, שבו פיטרסון מושווה להיטלר:
נציגת ה-DEI: תחת המדיניות של האוניברסיטה, ומגילת זכויות הקנדית, אסור לטרגט אנשים לפי הזהות המגדרית שלהם… אסור לעודד טרנספוביה.
לינדסי: הבעיה שלי היא - אני לא טירגטתי אף אחד. איך טירגטתי אותם?
נציגת ה-DEI: טרנסים.
לינדסי: איך? בזה שאמרתי שיש דעות כאלו בחוץ? בזה שאמרתי שזה קיים?
פרופסור רמבוקאנה: זה לא בכך ששיתפת, אלא בזה שאמרת שיש מקום לדעות כאלו, כאילו לדעות הללו יש מקום ולידי…
לינדסי: באוניברסיטה, כל הדעות ולידיות!
פרופסור רמבוקאנה: זה לא ממש נכון… פיטרסון עשה דברים מאד לא מקובלים והתנהג באופן לא מכבד לאנשים, והסטודנטים יודעים את זה, ולכן זה כאילו - לא שאני אוהב להביא לכאן את היטלר - אבל זה כמו שהיית מביאה הקלטה של היטלר בלי לתת קונטקסט.
כמו שאתם רואים, פיטרסון צדק, ומאד מהר צדק, לגביי העובדה שהחוק החדש יהווה כלי בידי אלו שרוצים להשתיק דעות שהם לא אוהבים. תזכרו שהיא הציגה לתלמידים קטע מתוך משהו ששודר חודש לפני זה בערוץ ציבורי - לא איזה סרט בפינה חשוכה באינטרנט. ועדיין, בתוך האוניברסיטה, מבחינת הפרופסורים, יש נערים שבגיל 18 לא מסוגלים להכיל דיון, או דיבייט, בנושא החם של השיח הציבורי. עבור אוניברסיטת טורונטו, חשיפת תלמידים לדעות שלא נעימות להן אינה דבר טוב ובונה, ואפילו לא אירוע מצער, אלא שכן של פשע שנאה וממש עבירה על החוק.
חוק C16 חי וקיים בקנדה, וכל כמה זמן עולה סיפור שמראה איך הוא משתיק קולות במדינה היפהפיה הזו, ונביא כאן רק אחד לדוגמה. בחודש מרץ 2021, נשלח אדם למאסר בקנדה. על מה? ובכן, האדם, ששמו נאסר לפרסום, הינו אביה של ילדה בת 14 שחוותה דיספוריה מגדרית וחשה שהיא נער, לא נערה. האבא והאמא היו גרושים, ובעוד האמא תמכה בכך שהבת שלה תקבל יחס כבן ותעבור טיפולים הורמונליים לשינוי מין, האבא התנגד. בית המשפט צידד באמא, וקבע שהאבא חייב - חייב, בצו בית משפט - לאשש את התפיסה המגדרית של הבת שלו. בין השאר נאמר בצו בית המשפט ש-
אסור לאבא (1) לנסות לשכנע את ביתו להפסיק טיפולים כחלק מן המעבר לזהות גברית, (2) להתייחס לביתו בשם שקיבלה בילדותה, ו-(3) להתייחס לביתו עם כינויי גוף נשיים, בין אם זה כשהוא מדבר איתה ישירות, ובין אם כשהוא מדבר עליה עם אנשים אחרים שלא בנוכחותה.
ממש כך - אפילו שלא בנוכחות הבת שלו, נאסר עליו לומר את שהוא מאמין: שהבת שלו היא בת, לא בן.
ממילא, מה שקרה אחר כך די צפוי: כשהאבא יצא לתקשורת ודיבר על הנושא, הוא קיבל עונש מאסר בשל ביזוי בית המשפט, בין השאר גם בגלל שהמשיך להשתמש בשפה שהוא האמין שהיא האמת: שהבת שלו עדיין בת.
מעבר למה שהסיפור הזה ממחיש לנו ביחס לכח שניתן כאן למערכות המדינה בכפיית השיח, עולה כאן עוד נושא - הנושא הכי רגיש בעניין היחס של החברה לטרנסים, יותר מאשר גברים ביולוגים שנכנסים למלתחות נשים או משתתפים בספורט נשים, וגם הנושא האחרון שאנחנו ניגע בו בכל הקשור לזהות הטרנסית, מן הפרק הבא: מה עושים עם ילדים שחווים דיספוריה מגדרית ורוצים לקבל הכרה וטיפולים בעודם קטינים. השארתי את הנושא הזה לסוף, גם כי הוא באמת מאד מורכב ודורש המון זהירות ודיוק כשמנסים להבין אותו, וגם כי שם נפתחה החזית הכי אינטנסיבית בתקופה האחרונה במלחמת התרבות סביב הזהות הטרנסית.
ועד אז - מקווה שהפרק סיפק לכם קצת פרספקטיבה על הנושאים הללו. מה שאני לוקח מכאן הוא בעיקר כמה חשוב שלא ננסה לפתור סכסוכים אותנטיים על ידי חקיקה שהופכת דעה אחת לבלתי-חוקית. אם מפלגה מסויימת מקבלת את השלטון, אני חושב שמתוקף תפקידה היא חייבת לנסות ולממש את הדברים שבשמה היא נבחרה, גם אם הדברים הללו מאד מפריעים לצד השני שהפסיד בבחירות. אבל בו זמנית, חשוב שלא תנסה לחסום את עצם היכולת לדבר על הנושאים שנתונים במחלוקת. כשמנסים להשתיק דעות ואת הזכות לבטא אותן, זה המקום שבו עוברים קו מסויים, קו שמבחין בין חברה שוחרת חופש לחברה טוטאליטרית.
זהו להיום - שיהיה לכם שבוע מצויין,
להתראות,
ביי…
Share this post