שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה, פרק 19!
בשלב הזה בעונה אנחנו עסוקים בַּסוגיה של מעמד הטרנסג'נדרים בחברה, ובפרק הקודם דיברנו על הקשיים שמתעוררים כאשר מנסים לקחת את התפיסה של הפרוגרסיבים ש"נשים טרנסיות הן נשים", ולשלב אותה בתוך מערכת ביורוקרטית שבה למילים "אישה" ו"גבר" יש משמעויות פורמליות. בייחוד, הצבעתי על נקודה אחת חשובה: שככל שמנסים לכלול באופן רשמי יותר אנשים בקטגוריה של טרנסג'נדרים על ידי הסרת מחסומים ביורוקרטים, גם פותחים על הדרך המון חורים בחוק שְקַל מאד לנצל לרעה. על דברים שכאלו נאמר ש"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" - שתוצאות גרועות בשטח אינן עדות לכוונות רעות, אלא הן יכולות להגיע מתוך חוסר פרגמטיות במימוש אידיאלים של אמפתיה ורצון להתחשב בכולם.
היום אני רוצה להראות לכם עוד צדדים של המהלך "נשים טרנסיות הן נשים", אבל דווקא לא במסלול הטרנסג'נדר אלא ברחובות צדדיים ומקבילים אליו. כדי להבין לְמה אני מתכוון, בואו נזכיר לעצמנו את השורש של העמדה הפרוגרסיבית: שמה שהופך מישהי לאישה איננו הביולוגיה שלה, אלא החוויה הפנימית האותנטית והחִיבְרות החיצוני המדכא. למי שרוצה לרענן את העניין, מוזמן לחזור שני פרקים אחורה, לפרק 17. הפרוגרסיביות קובעת: כשיש מתח בין "מציאות חווייתית" לבין "מציאות טכנית" שמתהדרת באובייקטיביות מזוייפת, יש להעדיף את המציאות החווייתית על פני המציאות הטכנית.
כשמסתכלים על התובנה באופן הזה, מבינים שהמקרה הטרנסג'נדרי הוא אמנם עולם ומלואו, אבל הוא עדיין רק תחום זהות בודד. חוץ מן הזהות המגדרית, יש בתוכנו עוד ממדים של זהות פנימית. ולכן מעניין לבדוק - האם גם ביחס לזהויות הללו, הפרוגרסיבים סבורים שצריך לתעדף את החווייה והעולם הפנימי על פני הטכני והחיצוני?
אתם יכולים לנחש, כמובן, שהתשובה היא שיש כאלו שאומרים שכן - אחרת, על מה היה הפרק? ולכן, בפרק הזה אספר לכם על עוד שני תחומי זהות שבהם הרעיון הזה עולה לדיון, עם סיפורים מעניינים ביותר. לאחר מכן, בחלק השני של הפרק, אנחנו נתחיל לשנות כיוון כהכנה לפרק הבא, ונעבור מלהתמקד באלמנטים הפורמלים והרגולטורים, לאלמנטים הבין-אישיים של התביעה להכרה בזהות הטרנסג'נדרית.
נתחיל? נתחיל!
יש סיפורים שאפשר לחזות מראש שיקרו, ויש שאתה צריך לבדוק את עצמך פעמיים כשאתה שומע אותם כדי לוודא שאתה לא מדמיין. אחד הסיפורים מהסוג השני הוא הסיפור של רייצ'ל דולְזַאל. רייצ'ל נולדה בנובמבר 1977 במדינת מונטנה שבצפון ארצות הברית. היא סיימה תואר ראשון באומניות, ועבדה פה ושם בכל מני תחומים, במקביל לפעילות חברתית. ב-2014 היא נבחרה להנהיג בעיר ספוקאן את הענף המקומי של ה-NAACP - הארגון לקידום אנשים צִבעיים, שהיסטורית התמקד בזכויותיהם של הקהילה האפרו-אמריקאית. בתמונה של רייצ'ל מאותה התקופה, אפשר לראות אישה עם עור חום בהיר, ושער שחור מתולתל ואוורירי בסגנון אפרו-אמריקאי שכיח, שמגיע עד לכתפיה.
אלא שהחיים הנורמליים הללו התפרקו לה שנה אחר כך ב-2015, כשברשתות החברתיות התפשטה האמת המפתיעה, שבניגוד לכל מה שחשבו בסביבתה הקרובה, היא בעצם אישה לבנה. שני ההורים שלה, רות-אן ולורנס דולְזַאל, לבנים שניהם, שיתפו תמונות ילדות שלה ואת תעודת הלידה שלה, וחלקו עם התקשורת שהם אינם מבינים בעצמם מדוע היא מתכחשת למקורות האתניים שלה. כתוצאה מן החשיפה הזו, הרבה בקהילה האפרו-אמריקאית ובאירגון לקידום זכויותיהם הרגישו שהיא צריכה להתפטר, ואכן כך קרה.
מה שמקשר את הסיפור הזה לענייננו הוא הדברים שהיא אמרה בכמה ראיונות לכתבים, שבאו לשאול אותה למה היא העמידה פני שחורה כשהיא לבנה. בואו נאזין לדבריה בראיון ל-NBC:
מראיינת: האם אי פעם שיקרת לגביי הגזע שלך?
רייצ'ל: לא… גזע הוא מבנה חברתי נזיל, אז… לא.
מראיינת: אבל את יודעת למה מתכוונים אלו ששואלים אותך…
רייצ'ל: כשמישהו שואל אותי, אני אומרת שכן, אני שחורה.
מראיינת: האם את מבינה מדוע הרבה אנשים חושבים שזו תשובה שמוליכה שולל, בהתחשב בהורים שלך וברקע שלך?
רייצ'ל: אני מבינה, אבל עד היום, אני יודעת מי גידל אותי, אבל לא עשיתי בדיקת די אן איי. אני לא באמת יודעת שהם ההורים שלי.
מראיינת: יש את תעודת הלידה שלך עם השמות שלך ושל ההורים שלך…
רייצ'ל: אני לא אומרת שהם לא ההורים שלי, אבל אני גם לא יודעת שכן. את התעודה הוציאו חודש אחרי שנולדתי, ואני לא מכירה עדים רפואיים שהיו שם כשנולדתי…
מראיינת: זה משהו אחד לומר זאת כדיון תיאוריטי, אבל יש גם את העניין של להיות שקוף וכנה לגביי מי שאת.
רייצ'ל: טוב, אני בטוח לא לבנה, אין שום דבר לבן בי, אז מה קוראים לדבר הזה שבאמצע? הדבר הכי קרוב לאמת שאני יכולה לומר הוא שאני שחורה!
אז זה הסיפור. הוא גם לא הסיפור היחיד מהסוג הזה. נניח, במרץ האחרון קרה דבר דומה, כשהתגלה שמישהי בשם ראקל אויטה סרסוואטי, שעמדה בראש מחלקת הדייוורסיטי באירגון פרוגרסיבי ידוע, איננה ממוצא משולב לטיני-דרום אסייתי וערבי, אלא דווקא ממוצא בריטי-גרמני-איטלקי, ושמה בילדות היה בכלל רייצ'ל אליזבת' סיידל.
בתגובה לאירועים הללו, התפתח דיון בקהילה השחורה ובכלל בציבור: אנחנו מכירים דבר כזה כמו "טרנס-ג'נדר", מישהו שיש מתח בין המין הביולוגי לבין המגדר שלו. אז, האם רייצ'ל דולְזַאל היא טרנס-גזעית, והאם יש לקבל אותה כשחורה לכל דבר, כיוון שהיא מזדהה ככזו? הדברים עוד יותר מעניינים כיוון שבשטח, גוון העור של רייצ'ל הופך אותה למישהי שיכולה להיתפס כשחורה, אם כי על הצד הבהיר של הספקטרום. אז בשילוב ההזדהות האישית שלה עם הקהילה השחורה, המעורבות ההתנדבותית שלה שם, יחד עם זה שאולי היא גם חווה חלק מן האפלייה של שחורים - אולי היא באמת שחורה? "שחורים טרנס-גזעיים הם שחורים?"
בואו נחשוב יחד על השאלה הזו.
מצד אחד, נראה שיש חפיפה כמעט מוחלטת עם המודל הטרנסג'נדרי הפרוגרסיבי. יש לנו שני מאפיינים חווייתיים, פנימי-נפשי וחיצוני-חברתי, שמתנגשים עם העובדות הטכניות של זהות ההורים שלה בעבר. מכיוון שכך, נראה שאם נאמץ גם כאן את המודל הפרוגרסיבי הכללי, יש לקבל את הזהות השחורה הטרנס-גזעית של רייצ'ל שלנו. שלא לדבר על כך שמי בכלל קבע שהיא לבנה? אז מה אם שני אנשים לבנים טוענים שהיא הבת שלהם - אולי הם טועים, או אולי יש לה איזה אב קדמון כמה דורות אחורה שהגיע מיבשת אפריקה?
מצד שני, אפשר להציע סיבות טובות להבדיל בין הסיפורים. אולי זו העובדה שטרנס-ג'נדריות היא תופעה פסיכולוגית נוכחת מספיק בעולם כדי להיכנס למדריך ה-DSM, התנ"ך של הפסיכולוגים, בעוד טרנס-גזעיות עדיין לא. ובנוסף, כפי שראינו בפרקים הקודמים, אפשר להזכיר שיש בסיס ביולוגי גם לממד המגדר באופי שלנו, שמושפע מכמות הטסטוסטורון והאסטרוג'ן בגוף, מה שמחזק את התחושה שכשמישהו חווה מתח בין המין לבין המגדר שלו, אולי יש לזה גם עוגן שניתן למדוד ולאבחן. וכל זאת, בניגוד לתופעה החדשה שראינו כאן, של הזדהות כגזע אחר, שאין לו אף אחד מן הדברים הללו.
אישית, נראה לי שהמשקל בצד השני די מכריע את הכף, ושלכן אי אפשר להשליך מיידית מאחד לשני. אבל אם האוזן שלכם כבר רגישה מספיק, אם המבנה החשיבתי של הפרוגרסיבים כבר יושב לכם טוב בראש, אתם אמורים להבין שכל הטיעונים שהבאתי באותו "צד שני" הם טיעונים שקשה לפרוגרסיביות לקבל. טיעון אחד מסתמך על המדע הפסיכולוגי העדכני, אבל הרי ידוע לכולנו שיש דברים שהפטריארכיה הלבנה השתיקה לאורך השנים, אז למה שנסמוך עליה עכשיו בדיון הזה? ולגביי הבסיס הביולוגי לזהות מגדרית - זה, כפי שאמרנו, ממש לא מקובל.
ממילא, אני מקווה שלא תופתעו מדי ממה שכתבה קמיל גריר, פרופסורית לסוציולוגיה, בטור שלה ב-CNN ב-2015 על הסיפור של רייצ'ל:
"כשזה מגיע לזֶהות, אמריקה צועדת צעד קדימה ושתיים אחורה… הסערה התקשורתית שקמה בעקבות החשיפה לגביי רייצ'ל היא אירונית כשמשווים אותה לחיבוק לו זכתה הספורטאית קייטלין ג'אנר, לשעבר ברוס ג'אנר, כשיצאה מהארון כטרנסית… מהסיפור של ג'אנר היה נראה לרגע שהזהות החברתית של מישהו יכולה לעבור מהפכה אם זה לא בהלימה לְמַה שמתחולל בליבם… עלינו להכיר שאנו בתקופה חדשה, תקופה שבה אנשים חשים שיש להם את הזכות והכבוד לאמץ לעצמם זהות לפי בחירתם"
כלומר, מבחינתה ברור שטרנס גזעיות היא דבר לגיטימי בדיוק כמו טרנסג'נדריות. בהמשך הטור שלה, קמיל מרחיבה על הרקע של רייצ'ל ואיך, להבנתה, היא הפנימה את הזהות האפרו-אמריקאית באופן עמוק וכנה. והיא מסיימת במילים הברורות הבאות:
"אל לנו להיות עבדים להגדרות ביולוגיות של זהות, ואל לנו להשתמש בזהויות הגזעניות או המגדריות שלנו ככלי נשק בכדי להעניש זה את זה".
ולסיום הדוגמה הזו, אולי יש מכם שחושבים: "בסדר, מה זה משנה - שכל אחד יזדהה גזעית איך שהוא או היא רוצה. למה צריך להתקטנן ולהיכנס לראש של כל אחד". ואכן - אני מסכים לגמרי עם האמירה הזו. אלא שהבעיות מתחילות בעיקר כשהזהויות הללו לא נותרות ברמת התחושה הפנימית או השיח הבין-אישי, אלא הן פורצות גם לתוך הרגולציה והתקנונים של ארגונים ואירועים.
לדוגמה, בהרבה קולג'ים ואוניברסיטאות יש אפלייה מתקנת לטובת בני מיעוטים, בצורה של מלגות או תנאי כניסה נוחים יותר, וספיציפית התוכניות הללו הינן בדחיפה ועידוד משמעותיים של ארגונים פרוגרסיבים. עכשיו, תוסיפו לזה את הפרט הבא: לפי מחקר שנעשה ב-2021, ההערכה היא שכשליש מן הלבנים שמגישים מועמדות לאוניברסיטה בארצות הברית, משקרים בטופס הבקשה וטוענים שיש להם מוצא אתני "מיעוטי". המוטיבציה לכך ברורה כמובן - הייחוס הזה בטופס משפר את סיכויי הכניסה שלהם, כי הם זוכים לאפליה מתקנת. לאור זאת, שוב אנחנו צריכים לשאול את השאלה משבוע שעבר: כשמעבירים את המשקל ממשהו טכני אובייקטיבי למשהו פנימי סובייקטיבי, האם ניתן להמשיך ולנטר את העניין באופן אפקטיבי בעולם האמיתי? אם הזדהות אישית היא הכל, אז האם הפרוגרסיבים יהיו מרוצים אם אוסף של אנשים לבנים שמזדהים כשחורים יקבלו מלגות שנתרמו עבור הקהילה האפרו-אמריקאית? על פניו, נראה שדרך כזו מפנצ'רת את הגלגלים של הרכב הפרוגרסיבי עוד לפני שהוא התחיל לנסוע.
אוקיי. היה כיף עם רייצ'ל - בואו ניקח עוד סיפור, בתחום אחר מגזע. איזה מרכיב זהות בא לכם לדבר אליו? גיל? אין בעיה, אתם בחרתם. שמעו סיפור!
ב-2015, גבר הולנדי בשם Emile Ratelband, הגיש תביעה נגד המדינה בדרישה מקורית: הוא ביקש לשנות את הגיל שלו, או ליתר דיוק, לעדכן את תאריך הלידה שלו כפי שכתוב בתעודת הזהות שלו. ולא, הוא לא טען שנפלה טעות של איזה פקיד, וגם לא היה מדובר באיזה הפרש קטן של כמה ימים: הגבר בן ה-69 דרש לאחר את תאריך הלידה שלו ב-20 שנה (!!). שמעתם נכון – מבחינתו, ראוי שהמערכת תמחק עשרים שנה מחייו בתיעוד הרשמי שלה.
אתם בטח תוהים מדוע – אבל התשובה ברורה כמובן: מי מאיתנו לא רוצה להיות צעיר יותר? אֶמִיל טען שמבחינה בריאותית, הרופא שלו קבע שהוא במצב מצויין, אפילו טוב יותר מאשר אנשים צעירים ממנו בשני עשורים, ולכן המספר הזה - 69 - הוא סוג של שקר. ומעבר לכך, הוא מאפשר אפלייה חברתית בהמון תחומים, החל מהזדמנויות תעסוקה וכלה בדייטים באפליקציות, שמתשמשות בגיל כדי להתאים בין אנשים. לכן, הוא ביקש סעד מבית המשפט: להורות למדינה לאפשר לו לאחר את תאריך הלידה שלו בעשרים שנה. הוא אפילו אמר שהוא מוכן לספוג בכך את ההשלכות הכלכליות שינבעו מן השינוי, ולדחות בהרבה שנים את תחילת קבלת הפנסיה שלו.
אם הוא רק היה טוען את הטענות הללו, אולי לא היינו מזכירים אותו כאן. אלא שאתם כבר מבינים לאן זה הולך: אחד הטיעונים של אמיל בבית המשפט היה שגיל הוא חלק מהזהות שלנו, וכמו שניתן לשנות כיום בהולנד, מבחינה חוקית, את המגדר, הרי שגם צריך להיות ניתן לשנות את הגיל שלנו, שיתאים לזֶהות הפנימית שלנו.
לפי הראיונות שראיתי בהם את אֶמִיל מדבר, ההערכה שלי היא שהוא כנראה באמת אדם צעיר ברוחו, אבל שהוא בעיקר בא כדי לייצר כותרות. מדובר באדם שבין השאר הינו דמות טלוויזיונית ססגונית, גורו של אנרגיה חיובית, והדברים כאן כנראה השתלבו טוב במסרים שהוא אוהב להעביר בקורסים שלו. אבל בית המשפט לקח את התביעה ברצינות, ולכן אולי כדאי שגם אנחנו: מה באמת טיעון הנגד להשוואה שלו לטרנסים, שיבחין בין זהות מינית לבין זהות גילאית, כך שאת הראשון אנחנו נהיה מוכנים להגדיר על פי מפתח סובייקטיבי ואת השני לא?
תנו לי רגע להיות כאן "פרקליט השטן", או יותר נכון, פרקליטו של אמיל, ולהציג את הדרישה שלו באופן הכי חזק שאפשר. קודם כל, ראוי להאזין לו בשם ערך השיוויון: למה שמישהו צעיר בגופו ובנפשו יצטרך לספוג את הסטיגמות שאנחנו מייחסים לגילאים מתקדמים? האם לא ניטיב איתם ועם החברה כולה אם נאפשר לאנשים להזדהות לפי הגיל ה"מהותי" שלהם, ולהימדד לפי יכולות בלי לעבור דרך פילטר של דעות קדומות?
וגם ברמת האותנטיות של הזהות הפנימית, במידה מסויימת יש הצדקה גדולה יותר לאפשר "טרנס-גילאות" מאשר "טרנס-ג'נדריות", לפחות למי שרוצה להזדהות כצעיר יותר מגילו הביולוגי. ולמה? שכן אישה טרנסית לעולם לא תחווה באמת מה שאישה ביולוגית חווה בזמן מחזור או לידה, אבל כל אחד מאיתנו בלי יוצא מן הכלל יודע איך זה הרגיש להיות צעיר יותר, ולכן יש לנו יותר בסיס לקביעה שאנחנו עדיין מרגישים אותו הדבר כמו פעם - הלא כן? ואם רופא מוכן לכתוב מכתב שקובע שהגיל הרפואי שלנו צעיר יותר, אז עוד יותר!
על אף הטענות הללו, עברו שלוש שנים עד שב-2018 בית המשפט חזר עם תשובה שלילית. כפי שאתם מכירים אותי, אני אוהב להביא ציטוטים ממקור ראשון ולא רק מן העיתונות, אז השקעתי לא מעט זמן בגוגל כדי למצוא את הכרעת הדין ונימוקי השופטים - בּדֶנִית! - תרגמתי אותם וקראתי אותם. היה אפשר לעשות פרק שלם רק על ניתוח המסמך הזה, אבל אני אבחר נקודה אחת או שתיים שהכי מעניינות אותנו כאן. אז, הנה הציטוט שתרגמתי מִדֶנִית לאנגלית לעברית:
"בית המשפט מכיר בכך שגיל, הנגזר מתאריך לידתו של אדם, הינו אכן חלק מן הזֶהות של אדם. אבל בְגיל יש יותר מרק זהות. לְגיל יש גם זכויות וחובות שתלויות בו, כמו לדוגמה… הזכות להצביע, הזכות להתחתן, הזכות לשתות אלכוהול והזכות לנהוג בְּרכב. יתרה מכך, ישנם גם חובות שקשורות לגיל, כמו חוק חינוך חובה… מגבלות הגיל הללו נכללים בַּחוקים השונים מסיבה מסויימת. הסיבות הללו לעיתים קרובות קשורות לשאלה האם למישהו יש כבר - או עדיין - מסוגלות מנטלית או פיזית לבצע פעולות מסוימות (להצביע, לנהוג ברכב, לשתות אלכוהול). אם נאפשר תאריך לידה פיקטיבי, הגבולות הללו יאבדו את משמעותם. "
ובכן, מה נאמר על הדברים הללו? כשאני קורא את הדברים, התגובה הראשונה שלי היא להנהן בהסכמה, שכן דברי בית המשפט מהדהדים את מה שאמרנו בפרק שעבר, ביישום לגביי גיל: שאם נתחיל להשתמש בגיל סובייקטיבי ברגולציה שלנו, לא נמצא את הידיים והרגליים שלנו ביישום בשטח.
אבל אנחנו עדיין צריכים תשובה לשאלה - מה ההבדל בין טרנסג'נדריות לטרנס-גילאות? והנה מה שבית המשפט הדֶני אומר בעניין:
אלה אינם רק השלכות מעשיות, כפי ש[המבקש] מכנה אותם, אלא גם השלכות חברתיות ומשפטיות... הַקֶשֶר שבין גיל לבין זכויות וחובות אינו קיים באותו אופן במקרה של שינוי שם ומגדר, ולכן בית המשפט לא יכול פשוט לבנות על התקדים של התקנות הקיימות לשינוי שם ומגדר… יתר על כן, מכיוון שיש כל כך הרבה זכויות וחובות צמודות לגיל, בית המשפט סבור ששינוי הגיל הוא יותר דרמטי משינוי שם או מגדר. זה אומר שיש לטפל בזה בזהירות רבה יותר."
הלכתי ובדקתי, ומחיפוש באינטרנט וצ'אט ג'יפיטי, הולנד היא באמת מדינה מאד שיוויונית שבה אין כמעט אבחנות חוקיות בין גברים לנשים - נניח, גיל הפנסיה שווה לשני המינים שם - ולכן אפשר להבין איך בעיני השופטים מדובר בדברים שונים מבחינת ההשלכות הפרקטיות. אבל משתמע מדבריהם הוא שברמת העיקרון, הם דווקא מסכימים עם טיעונו העקרוני של אמיל! כלומר לדעתם, יש שקילות בין התביעה להכרה בזהות הטרנס-ג'נדרית לזהות הטרנס-גילאית שלו. זו זהות, וזו זהות. ההבדל היחיד הוא פרקטי: גיל הוא מושג שמסובך בביורוקרטיה, בעוד שמין ומגדר הן רק עניין הצהרתי, ולכן תמרור ה"עצור" שלהם מורם רק בנושאי גיל. אבל ממילא נראה שאם היינו מנסים לבנות רגולציה סביב מגדר גם בהולנד - נניח, בכל הקשור לספורט - השופטים מרמזים שגם שם היינו חייבים להשען על מין ביולוגי, ולא לאפשר החלפת דיסקט לזהות מגדרית.
מעבר לקוריוז שבסיפור הזה, אני מביא אותו כדי להדגים שוב איך רעיונות מתפשטים. איך ברגע שעקרון מסויים מתחדש בתחום החוק, הוא מתחיל לדלג לו לאזורים אחרים בחוק, ורק נעצר כשהוא נפגש בטיעון מסודר, פורמלי, שיכול לשרטט גבולות גזרה ברורים לְמָה כן ומה לא עושים. וזו הסיבה שחשוב להגדיר טוב-טוב על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מנסים לשנות מושגי יסוד בחוק וברגולציה - שלא נגלה שבטעות מה שחשבנו שהוא עניין מקומי לנושא מסויים, פוגש אותנו בסיבוב במקום שבכלל לא התכוונו אליו.
בזאת סיימנו לדבר על ענייני הרגולציה. בחלק האחרון של הפרק, אני רוצה שנעבור לעולם המקביל לרגולציה - עולם השיח הבין-אישי, ונראה איך גם שם, החוסר בגבולות מוביל לתופעות לא צפויות. קחו דקה או שתיים, תכבו את המערכות הלוגיות שלכם שהתמקדו באיך שפה עובדת בחוק, ותפעילו סט אחר של מערכות אנושיות: שיח, אמפתיה, פתיחות לאחר, טקט וכן הלאה. אנחנו נדבר באופן מסודר יותר על איך ראוי ואיך בפועל מתרחשים מפגשים שבין פרוגרסיבים לאילו שאינם פרוגרסיבים בשיח הבינאישי בפרק הבא. בינתיים, לפרק הזה, אני רוצה שנראה אספקט אחרון של הנזילות של הזהות הפנימית הזו.
אני משער שכולנו מכירים את ראשי התיבות "להטב", שמרמזים על ארבעת הקבוצות בתוך הקהילה הזו - לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים ובי-סקסואלים, כלומר אנשים שנמשכים לשתי הקבוצות. המקבילה האנגלית של הקיצור הזה היא LGBT. מה שאולי אתם אינכם יודעים הוא שבשנים האחרונות, ראשי התיבות הללו התרחבו. היום יש כאלו שלא מדברים על "להטב", אלא על "להטבפא״ק". האותיות החדשות מתייחסות לזהויות חדשות - פאן-סקסואלים, א-מיניים ו-קווירים. ההתרחבות הזו קיימת גם באנגלית, שם מדברים על "LGBTQAI2S+", כאשר הסיומת "פלוס" באה לומר שיש עוד הרבה יותר זהויות מאשר ראשי התיבות מסוגלות להביע.
מהן הזהויות הללו, אתם בוודאי תוהים. ובכן, האינטרנט הביא עימו המון חידושים, וברשתות החברתיות - בעיקר טאמבלר, לפי מה שיצא לי לשמוע, אבל בטח גם בעוד מקומות - התהוו להן לאורך זמן המון תתי-זהויות מגדריות, שאינן פשוט משהו על הציר של גבר ואישה כמו הזהות הטרנסית הקלאסית. הפעילים הללו מדברים לפעמים על "גלקסיה" של זהויות, ואפקטיבית, הרשימה הזו איננה סגורה אלא מתפתחת כל הזמן באופן חברתי, ובניגוד לזהות הטרנסית ה"קלאסית", המונחים ברשימה הזו אינם פירותיו של מחקר רפואי או פסיכולוגי.
העניין הזה תפס חזק ברשת. נניח, לפני כמה שנים, פייסבוק פרסמה רשימה של עשרות מגדרים שאפשר לבחור להזדהות בהן באתר שלהם. או לדוגמה, בעיקר לאלו מכם שעושים שיחות זום עם אנשים בחו"ל, אתם תראו שהרבה אנשים היום מציגים את עצמם באופן הבא: "שלום, אני יוסי, המגדר שלי הוא X וכינויי הגוף שלי הם Y". על כינויי הגוף נדבר בפעם הבאה, אבל בינתיים, בואו ואתן לכם כמה דוגמאות מהמגדרים היותר צבעוניים שיש שם בחוץ. כל הדברים שאני מביא היום הם מאתר MedicineNet, שבאחד הדפים שלו מספק רשימה של 72 מגדרים עם הגדרות מפורטות במה מדובר, אבל יש המון רשימות כאלו ברשת.
אז, הנה חמישה שבחרתי באופן אקראי, ואני מבטיח שאני מתרגם באופן מדוייק - מוזמנים לבדוק אותי.
א. Genderfluid - אנשים שאינם מרגישים קשורים לאף מגדר מסויים קבוע, אלא החוויה המגדרית שלהם כל הזמן בתנועה
ב. Collgender - זהות מגדרית שבה זהויות מגדריות מרובות נחוות בו זמנית
ג. Aerogender - זהות מגדרית שמשתנה לפי תנאי הסביבה
ד. Astral gender - זהות מגדרית שמתייחסת במהותה לחלל החיצון
ה. Esspigender - אנשים שמייחסים את הזהות המגדרית שלהם למישור הנשמות
עכשיו, התנועה הנפשית האנושית היא באמת חסרת גבולות, ואני חושב שזה כלל לא מפתיע שלאנשים יש המְשַגָה פנימית עשירה לאיך הם מרגישים. אבל הייחוס של כל הדברים הללו ל"מגדר", כלומר הרכיבה על המונח הזה, מעוררת שאלה. האם כשמישהו מזדהה כאחד מ-72 המגדרים הללו, חובה על הסביבה לקבל זאת כאמת? נאמר זאת אחרת - אם אני אומר לכם ש"המגדר שלי קשור לחלל החיצון", מה זה אומר לדרוש ממכם "לקבל" אותי ככזה, אם אפילו התיאור איננו מוגדר היטב?
כשאנחנו מגיעים לרמות רזולוציה שכאלו, הרצון לבוא לקראת אנשים, ולהכיר בזהות הפנימית שלהם, יכול גם להוביל לסוג של מס-שפתיים חסר משמעות, כלומר, יש לו משמעות, אבל משמעות כמעט הפוכה ממה שמבקשים אלו בעלי הזהות הייחודית הנ"ל. הם מבקשים שאם הם אומרים לך "אני מזדהה כ-X", שאת או אתה תאמינו להם, ותקבלו אותם כמות שהם. אבל הרבה יותר קל, עם הזמן, לא לקבל אנשים באמת, אלא בעיקר לומר לעצמנו, "מה זה משנה מה האמת, מה שמשנה הוא לא להפריע אחד לשני, לדברים שאנחנו רוצים להאמין. אני אגיד שאני מקבל את האמת שלו, הוא יגיד שהוא מקבל את האמת שלי, וזה יעשה לכולנו נעים בבטן. גם אם הדברים שכל אחד מאיתנו אומרים לא ממש מבוססים מספיק כדי להיות "אמת", יהיה נחמד יותר ככה". חברה כזו, שהאמת איננה חשובה כבר ובמקומה מגיעה סוג של אמפתיה שטחית, היא חברה שמאבדת את היכולת לשיח עמוק וכנה.
אם היה מקום שבו היינו רוצים למנוע היווצרות של אוירה שכזו, זה היה באוניברסיטאות, המוסד שמתיימר לעודד תלמידים לחפש אחר האמת. אבל לפני כמה שנים ראיתי סרטון מצחיק וחביב שהדגים את המצב ההפוך מהרצוי במוסדות הללו, ושאני אשתף כאן. בסרטון הזה מסתובב בחור לבן בגובה בינוני בקמפוס עם מיקרופון ביד ושואל סטודנטים שאלות בסגנון של: אם הייתי אומר לך שאני אישה, היית מקבל את זה? אם הייתי אומר לך שאני סיני, היית מקבל את זה? וכן הלאה. הסטודנטים שמופיעים בסרטון חושבים לרגע ורובם עונים - "כן, אם זה מה שגורם לך להרגיש טוב, מי אני שאטיל בזה ספק". יש כמה סטודנטים ש"נשברים" בשלב מסויים, נניח כשהוא אומר "תאמינו לי שאני בגובה שתי מטר". מתחת לפני השטח, מה שאני חש שקורה שם הוא שהם מרגישים שיש כאן מתח בין אמירת אמת לבין אמפתיה ורצון להימנע מויכוח, רצון לקבל את כולם בלי שום סינון, ולכן הם מתחילים מאמפתיה - אבל מתישהו האמת תובעת את חלקה. מוזמנים לצפות:
הבאתי את הסרטון הזה כדי להדגיש נקודה אחת: כשמישהו בא ואומר "תאמין לי שאני טרנס ותקבל אותי כמו שאני", מה שהוא מבקש הוא קבלה אמיתית. אבל כשכל טיעון זהותי מתקבל בלי שום סינון, כמו אצל הסטודנטים הללו, זה אומר שלא מתרחשת כאן קבלה, אלא בדיוק הפוך: התעלמות. התעלמות מן הפרט, כי הפרט לא משנה, רק הבון-טון התרבותי שאומר - קבל את כולם בלי לשאול שאלות. אתה יכול לומר מה שאתה רוצה, ואני אזרום. האם לשטחיות בין-אישית שכזו אנחנו שואפים? נראה לי שהתשובה לכך שלילית. לפחות, אני רוצה להאמין שכך.
אז זהו להיום. הסיומת של הפרק הזה מובילה אותנו ישר לפרק הבא, שבו אנחנו עוברים לנורמות של השיח הבין-אישי. וספיציפית, מה קורה לאנשים שלא מוכנים לזרום עם התביעה הפרוגרסיבית להכרה בזהות המוצהרת הטרנסית, ואיך זה מחלחל לא רק לשיח הציבורי המותר, אלא אפילו לחוקים ותקנות עם עונשים בצידם?
על זאת ועוד, בפרקים הבאים!
Share this post