שלום כולם, וברוכים הבאים ל"אלישע והזוויות", עונה ראשונה פרק 18.
אנחנו בפרקים העוסקים בנושא היחס הראוי לאנשים החווים דיספוריה מגדרית, מה שקרוי בשפה היום-יומית טרנסג'נדרים. מדובר באנשים שחווים תחושה עמוקה של אי-התאמה בין המין הביולוגי שלהם לבין המגדר שלהם. כיוון שהחברה מתייחסת אליהם בהמון רבדים על פי המין הביולוגי הזה, למתח האישי-זהותי שהם מתמודדים איתו מצטרף מתח נוסף, בין המגדר שלהם לבין היחס של החברה אליהם. אני אינני טרנסג'נדר, אבל אין לי ספק שמדובר בחווייה רגשית מורכבת וקשה, וכל חברה מוסרית חייבת להתמודד עם האתגר שהסבל של הטרנסג'נדרים והטרנסג'נדריות מציב בפניה.
בפרק הקודם ניתחנו את המשמעות של ההצהרה "נשים טרנסיות הן נשים" - #TransWomenAreWomen, מתוך מקום פילוספי-מושגי, כהצהרה על המציאות. ראינו איך הקביעה הזו, כשמבינים אותה לעומקה, משתלבת בתוך תפיסת העולם הפרוגרסיבית שבנינו לאורך העונה, תפיסה שרואה את הביולוגיה כשולית ביותר ביחס להשפעות של החברה על הזהות האישית והדינמיקה החברתית.
להצהרות על המציאות, עד כמה שהן יכולות להיות אבסטרקטיות, יש השלכות רחבות ביותר. אם אני פרוגרסיבי שמאמין ש"נשים טרנסיות הן נשים", אז כמובן שגם אתייחס אליהם כנשים בשיח בין-אישי, וגם אשמח שהחוקים והתקנות במדינה יקחו את זה בחשבון. בפרקים הבאים נראה איך התפיסה הפרוגרסיבית הזו תופסת צורה בשני המרחבים הללו, הבין-אישי והציבורי, כשהיום הדגש יהיה על הציבורי, ובהמשך נחזור לנושא הבין-אישי.
ובכן, כשבאים לדיון על המדיניות הציבורית, האם רק מתוך אמונה ש"נשים טרנסיות הן נשים" באופן אמיתי, כמו שראינו בפרק הקודם, אפשר לקדם את ההכרה החברתית בטרנסים ובצרכים שלהם? כמובן שלא. האמת היא שלעיתים נראה שאת האמירה "נשים טרנסיות הן נשים" אנחנו שומעים מפי אלו שבעיקר מעוניינים בה בתור נוסחה מעשית להפעלת מדיניות ציבורית שנועדה לעצב את היחס הראוי לאנשים טרנסג'נדרים. נניח, אפשר להציע שמדובר במשהו כזה:
"כדי לעזור לאנשים טרנסג'נדרים, יש להתייחס לנשים טרנסיות כנשים, ולגברים טרנסים כגברים, עד כמה שאפשר. כלומר, בכל מקום בחוק או ברגולציה או בנוהג הציבורי שיש בו התייחסות מפורשת ל'איש' או 'אישה', צריך לנסות ולכלול את הטרנסג'נדרים בקבוצה שאליה הם מרגישים שייכות מגדרית, ולא לפי המין הביולוגי."
לגישה הזו, שאקרא לה כאן הגישה הליברלית, יש הרבה מן המשותף עם הגישה הפרוגרסיבית. אם שמים בצד את הויכוח לגביי ביולוגיה לעומת חברה, גם ליברלים רבים יחושו שצריך לאתגר את המערכות הקיימות ולעדכן אותן כדי לעמוד באתגר של תמיכה בטרנסג'נדרים וצמצום הקשיים שלהם. הרי בכל מקום שבו נצליח למנוע את החיכוך בין הרגולציה החברתית לבין המגדר, חסכנו סבל גדול עבור האנשים הללו. וכיוון שבעבר המודעות שלנו לזהות הטרנסית היתה מועטת, בטח יש מקומות בחוק שניתן להתגמש ולהתאים את עצמנו. לדוגמה, בחיפוש באינטרנט של הביטוי בעברית, ראיתי שח"כ לשעבר איתן גינזבורג אמר את הביטוי ביום לציון הקהילה הגאה בדיוני הוועדה לזכויות האישה, והנה הציטוט:
"צריכה להיות אמירה מאוד ברורה והבנה למשרדי הממשלה השונים - נשים טרנסיות הן נשים. כך צריך להתייחס אליהן... אני פונה לכל משרדי הממשלה להבין ולהכיר שהחברה השתנתה. צריכים לתת מענים למגוון רחב יותר של סיטואציות חברתיות"
הדגש שלו כאן הוא באופן ברור פרגמטי - הדרכה רגולטורית למשרדי הממשלה שנועדה לתת מענה למצבים חדשים בחברה.
אז רגע, האם בכלל יש הבדל בשטח בין הליברל לפרוגרסיבי? אולי זה לא משנה אם אנחנו מאמצים את האמירה "נשים טרנסיות הן נשים" באופן העמוק יותר או לא, אם בסוף אפשר לשלב ידיים ולעבוד יחד לאותה מטרה בשטח?
הסיבה לכך שעדיין יהיו הבדלים בשטח נעוצה בכמה מילים שהשחלתי לתוך הניסוח הפרגמטי שהצעתי. ואני מצטט את עצמי: "יש להתייחס לנשים טרנסיות כנשים, ולגברים טרנסים כגברים, עד כמה שאפשר...". המילים הללו "עד כמה שאפשר", באים ממקום פרגמטי. פרגמטית, אולי יהיו מקומות שבהם יהיה קשה לשלב טרנסים על פי מפתח מגדרי, וכאן יהיה הפיצול בין הפרוגרסיבי לליברל: הראשון יתעקש לשלב ויהי מה, שכן זו המציאות וכל דבר מלבד שילוב מלא איננו הוגן, בעוד השני יגיד שנרצה לעשות יותר בעתיד, אבל כיוון שבכל זאת נשים טרנסיות אינן נשים ביולוגית, אפשר לעצור במקום טוב באמצע ועדיין לראות בכך הֶסְפק מרשים.
וזה יהיה הנושא שלנו היום: לנתח את הגישה הפרוגרסיבית לפִתרון האתגרים שתיארנו לעיל, תוך השוואה לגישה הליברלית, מה שיעזור לנו להבין יותר טוב את הכח שבגישה הפרוגרסיבית לצד המגבלות שלה והסיכונים שהיא מביאה איתה. מתוך ההבנה הזו, יוכל כל אחד לבחור - האם המחיר והסיכונים גבוהים מדי, או שמא הוא מוכן לשלם אותם כדי לממש את החזון שהתובנה "נשים טרנסיות הן נשים" מצווה עלינו.
לפני שנתחיל, וכדי שהדברים יהיו ברורים, אני רוצה להעיר הערה קצרה. כדי שלא להעמיס מילולית על השיח, אני לפעמים אתייחס ל"אתגר הטרנסג'נדרי" או ל"קושי הטרנסי" או דברים שכאלו. כשאני אומר משהו כזה, יש לפרש את זה כקיצור של משהו כמו "האתגר של שילוב טרנסים וטרנסיות בחברה באופן הוגן ואמפתי". אין בביטוי הזה שיפוטיות של מישהו או החוויה הפנימית שלו, כמובן.
יאללה, מתחילים.
אז, דמיינו לעצמכם שחברת כנסת רואַה איך מצטברים אצלה יותר ויותר מקרים שבהם באים אנשים טרנסים ומתלוננים שהמערכת לא מתייחסת אליהם כראוי. נניח, נשים טרנסיות רוצות להתחרות מול נשים בספורט לאומי, ולא נותנים להם. מה היא אמורה לעשות?
אם אנחנו מפעילים את הגישה הליברלית שתיארנו קודם לכן, הדרך להתמודדות עם המצב הזה היא להיכנס בעובי הקורה, ולראות איפה אפשר לשלב טרנסים לפי הזהות המגדרית שלהם. לדוגמה, אולי הח"כית שלנו תחקור ותגיע למסקנה שאפשר לחלק את ענפי הספורט לשתי קבוצות: קבוצה א' מכילה את ענפי הספורט שבהם ההפרדה מוצדקת בשל הבדלים ביולוגיים ניכרים בין המינים, בעוד קבוצה ב' מכילה את הענפים שבהם ההפרדה היא יותר משיקולים חברתיים, לתת מקום לקידום נשים. מתוך ההבנה הזו, היא יכולה לנסח חוק - מהיום והלאה בענפים של קבוצה א' תנאי הכניסה יהיו עדיין כמו פעם, על פי מפתח ביולוגי, בעוד בקבוצה ב' תנאי הכניסה יהיו על פי מפתח של זהות מגדרית. ועדות הכנסת יתכנסו וייאשרו, כללי הספורט יתעדכנו, והדברים ימשיכו משם.
אל מול הדרך הזו, מגיעה הגישה הפרוגרסיבית. הגישה הזו קובעת ש"נשים טרנסיות הן נשים" - בהגדרה, כמו שראינו בשבוע שעבר - וממילא אין צורך בשום עדכון בכללי הספורט, אלא רק במקום אחד: במקום שבו מגדירים מהי "אישה" לצורך החוק, נשנה ונאמר שמדובר בזהות מגדרית נשית, לא בזהות ביולוגית. מיד לאחר מכן, כל אחד יוכל להיכנס לספורט לפי הזהות המגדרית שלו או שלה.
באותה גישה פרוגרסיבית, שימו לב איך התרחש שינוי בתפקיד של השפה ברגע שעברנו לעולם של רגולציה וחוקים. עד לפני רגע, המילים "נשים טרנסיות הן נשים" הביעו רעיון, הצהרת אמת מסויימת על המציאות. אבל בהקשר של רגולציה, למשפט הזה יש משמעות "הגדרתית-פורמלית": שבכל מקום שבו כתוב "אישה" בחוק, צריך לפרש זאת כ"אישה ביולוגית או אישה טרנסית". תנו למשמעות של הדבר הזה לשקוע: מדובר באותם המילים, אבל עכשיו זה כאילו חיברנו אותם למקור אנרגיה, ודרכו הן מתחילות להשפיע בשטח על המציאות. כפי שגם נראה זה יחייב אותן לקבל צורה מוחשית יותר, מה שיביא איתו אוסף של אתגרים. אבל - אני מקדים את המאוחר.
עכשיו, בואו נשווה בין שתי השיטות הללו, הליברלית והפרוגרסיבית. בתור התחלה אנחנו כמובן רואים הבדל אחד ברור, והוא שבגישה הליברלית יש גבול - בקבוצה א' לא איפשרנו לטרנסים להשתתף לפי הזהות המגדרית שלהם. פה נכנס ה"עד כמה שאפשר" הזה שהכנסתי בניסוח. לעומת זאת בגישה הפרוגרסיבית המפתח המגדרי ולא המיני מוחל על כל הענפים בשווה. אבל ההבדל הזה בתוצאת החקיקה מחדש הוא רק תוצאה של הבדלים עמוקים עוד יותר, ובוא נבחן כמה מהם.
ראשית, יש הבדל במוקד השינוי שקרה. בגישה הליברלית, מושגי היסוד הביורוקרטיים שלנו נותרו על כנם: איש ואישה, אם לא נֶאמר אחרת, הם עדיין איש ואישה ביולוגיים, כמו שהיו אתמול ושלשום, ומה שהשתנה הוא מקומות ברגולציה הספורטיבית שמעתה יהיה כתוב בהם במפורש "מגדר". בגישה הפרוגרסיבית, כל הרגולציה נותרה על כנה, ולא חידשנו שום מונח מקורי או תובנה ספורטיבית, אלא פשוט שינינו את משמעות המילים "אישה" ו"איש" רטרואקטיבית, ומשם הכל מתגלגל אוטומטית.
שנית, איך התחולל לו השינוי? בגישה הליברלית, השינוי מתחולל מתוך מבט במציאות הקונקרטית והבנת הנסיבות שהובילו, במקור החקיקה, להפרדה בין נשים לגברים. יש בחינה מחדש של הצורך בהפרדה בכל ענף בנפרד, והגעה לאיזון חדש על פי המסקנות שעלו מן הבחינה הזו, בחינה שלוקחת בחשבון את המציאות המשתנה, רגישויות חדשות שיש לנו היום, וכן הלאה. לעומת זאת, בגישה הפרוגרסיבית השינוי לא דרש שום הסתכלות בענפי הספורט השונים, והוא בעצם לא קשור לספורט בכלל: השינוי התחולל במישור הבנת המציאות השורשית עצמה. באופן עקרוני, אין אפילו צורך להכיר את עולם הספורט כדי לייצר את השינוי. ברגע שהבנו שבעצם אישה טרנסית היא באמת אישה לכל דבר, מהסיבות שדיברנו עליהם שבוע שעבר, אז הפרשנות שלנו לחוקים הקיימים משתנה אוטומטית. כמו שקע לתקע, ברגע שאתה מחבר מכונת סיווג פילוסופית חדשה למערכת הביורוקרטית - כלומר, ברגע שאתה לוקח את האמירה החברתית "נשים טרנסיות הן נשים", ומתחיל לפרש כל מקום שכתוב ברגולציה "אישה" בהתאם - באותו רגע, השינויים קורים לבד.
שתי הנקודות הללו מובילות לנקודה השלישית ואולי החשובה ביותר: איזו גישה יכולה להשפיע מהר יותר על החברה כולה? התשובה היא כמובן הגישה הפרוגרסיבית. שכן, אבחנות בתחום הספורט שמגיעים אליהם בגישה הליברלית לאו דווקא יתורגמו לאבחנות בתחום אחר, נניח מדיניות שימוש בשירותים על פי מגדר. אבל אם מה שקרה הוא ששינינו את המשמעות של המילה "אישה" במקום אחד במסמכולוגיה הביורוקרטית, אז קל מאד לשאוב את ההגדרה הזו לעוד מקומות ולהפעיל אותן שם. אפשר לדמיין כבר את הח"כ או השופט אומר "בחוקים בהקשר הספורט כתוב שההגדרה של "אישה" בחוק היא…", והשלימו את החסר.
לאור כל מה שראינו, אפשר להבין מעוד זווית מדוע הפרוגרסיבים אוהבים כל כך את הגישה הזו ומעדיפים אותה על פני הליברלית. זה לא רק שהיא מתאימה למה שהם מאמינים על המציאות, אלא מעבר לכך - הקביעה "נשים טרנסיות הן נשים" זה כמו מפתח-0 שפותח את כל הדלתות באותה צורה. לא צריך לבנות "קייס" מיוחד בכל מקום, לא צריך להכיר לעומק כל תחום פעילות אנושית, אלא מספיק לגלות לַעולם שבעצם אלישבע תמיד היה אלישע, ודור תמיד היתה דריה, והמסר הזה יגיע לכל קצוות החברה, וייצר שיווין אמיתי, שיוויון בתוצאות כמו שפרוגרסיבים תמיד רצו, שבו נשים מכל הסוגים, סיס וטרנס, מקבלות יחס הוגן מטעם הרשויות בהינף קולמוס. לאור זה, נניח, לא יפתיע אתכם לשמוע שבשנה האחרונה, התחרו בתחרות מיס יוניברס שתי נשים טרנסיות. גם מיס פורטוגל וגם מיס הולנד ניצחו בתחרויות המדינתיות שלהן את שאר הנשים הביולוגיות, והלכו לייצג את המדינה שלהם בבמה הבינלאומית. שכן, זה כוחה של הגדרה רגולטורית: מאד קל לה להתפשט ממערכת אחת לשניה.
התכונה הזו של הפתרון הפרוגרסיבי גם מרמזת על הסיבה שליברלים מסויימים מסתייגים מן הפתרון הזה: אם אתה לא מאמין שבאמת, נשים טרנסיות הן נשים, ואם אתה מאמין שלביולוגיה יש משקל, אז הגישה הפרוגרסיבית פותרת את האתגר הטרנסי, אבל מייצרת גם בעיות אחרות של אי-שיוויון ביחס לנשים ביולוגיות. הליברל מודאג: האם אנחנו לא מחליפים פשוט הדרה של קבוצה אחת בהדרה של קבוצה אחרת?
כדי להמחיש את העניין, בואו נשמע את ריילי גיינס, שחיינית מקצוענית לשעבר מהשורה הראשונה בארצות הברית, כשהעידה בפני הקונגרס על החוויה שלה בהתחרות נגד ליה תומאס, לשעבר ויל תומאס, גבר ביולוגי שהיום מזדהה כטרנסג'נדרית:
"היינו צריכות לחלוק מלתחות ולהחליף בגדים בפני הגבר הביולוגי-לגמרי הזה, בגובה מטר-תשעים, שלא עבר ניתוח לשינוי מין ובעודו ערום לגמרי. אף אחד לא הזהיר אותנו על המצב הזה מראש, אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו מרגישות בסדר עם זה, ומעולם לא אישרנו שזה בסדר מבחינתנו… זה קורה בכל המדינה… גברים נכנסים לספורט נשי ומקבלים גישה למלתחות הנשים… המצב הזה לא מקבל דיווח בתקשורת מכל מני סיבות."
בקיצור - השינוי הזה איננו בא בחינם. ומה יגידו על הפגיעה הזו הפרוגרסיבים? נראה לי שהתשובה היא ברורה: שאֶלו שאינם מקבלים את המציאות שנשים טרנסיות הן באמת נשים, פשוט אינם מבינים מספיק. הפתרון לסבל שלהן, לדעת הפרוגרסיבים, הוא שיגיעו גם הם להארה, ושילמדו להסתכל על המציאות נכון, ויבינו שבעצם נשים טרנסיות הן נשים באמת, ולכן אין כל סיבה שירגישו לא בנוח בנוכחותן במלתחה. אחד הטיעונים שעולים בשיחות על הנושא, בויכוחים באינטרנט ובטורים בעיתון, זו ההשוואה להפרדה ההיסטורית בין שחורים ולבנים. כמו שבטח לבנים הרגישו לא בנוח עם שחורים במלתחות בהתחלה, ולאט לאט למדו להרגיש בסדר ביחד, כך גם יקרה כאן. גלגלי המהפכה הצודקת נעים לאט, אבל כיוון שהכל זו הבניה חברתית, אז עם קצת סבלנות בעוד כמה שנים נסתכל לאחור ונבין שפשוט היינו טרנספובים תמימים.
נושא האיזון בין זכויות טרנסים לבין זכויות של נשים ביולוגיות יחזור כאן גם בהמשך, אבל עכשיו אני רוצה לקחת אותנו לעניין אחר, והוא נושא התיוג הרשמי של מישהו כטרנס. ייתכן שחלקכם בהתחלה לא יבין למה זה נושא כל כך חשוב, אבל כפי שאנסה להראות, האתגרים של נושא התיוג הם אחד הדברים שמסכן הכי הרבה את מאמצי קידום השיוויון לטרנסים בחברה, עם השלכות גם על נשים ושאר הקבוצות.
כשאני אומר תיוג, למה אני מתכוון? אנחנו מדברים כאן על מאמצים רגולטורים לאפשר לנשים טרנסיות לקבל יחס מן הרשויות השונות כאילו היו נשים. ובביורוקרטיה כמו בביורוקרטיה, מישהו צריך למלא איזה טופס באיזה מקום שבו כתוב ש-X הוא אישה, בניגוד למה שמשתמע מהמין הביולוגי שלו. מילוי הטופס הזה הוא מצד אחד פרט שולי וטכני, אבל כמו שכל מי שאי פעם ניסה לקבל החזרים מביטוח לאומי או מס הכנסה מגלה, הטכניות הזו יכולה להפוך להיות הדבר הכי מהותי והדבר היחיד שמפריד ביניכם לבין הכסף. וגם כאן, חייבים לשאול: מי מאשר, ומה תהליך האישור, של התיוג של מישהו כטרנסג'נדרית?
אולי ניתן כאן סיפור קטן, טעימה על קצה המזלג.
ב-2018 דווח בעיתון ניו-זילנדי הסיפור הבא. אזרח קנדי בשם דיוויד - שם בדוי כמובן - גילה דבר מעניין: שנשים מקבלות הנחות של 100 דולר קנדי בביטוח הרכב. הדבר עיצבן אותו, אז הוא החליט לעשות מעשה: הוא שינה את המין שלו במשרד הפנים הקנדי, שלח את תעודת הזהות המעודכנת לחברת הביטוח, וקיבל את ההנחה. "חסכתי ככה עד היום 1100 דולר קנדי", הוא סיפר. כששאלו אותו איך הוא הצליח לשנות את מינו הרשמי, הוא אמר שזה היה קל מאד:
"פשוט ביקשתי מהרופא שלי אישור לזה, ואמרתי לו שאני מזדהה כאישה, או אולי אמרתי שאני רוצה להזדהות כאישה, והוא הכין לי את המכתב הרשמי שביקשתי… אני 100% גבר, אבל חוקית, אני אישה."
זה היופי שבמערכות ביורוקרטיות - הן לא פועלות על המציאות, אלא על האופן שבו מסמכים מדברים על המציאות, והבחור הזה הצליח להשיג מסמך שיספר את הסיפור שרצה בקלות, וכך השיג הנחה שלא בצדק.
דיוויד נזקק לאישור רופא, ובאמת היינו מצפים שהחלטה ביורוקרטית שכזו תגיע עם ביסוס רפואי או פסיכולוגי כלשהו, אז שווה שנאמר כמה מילים על מה קורה בשטח. אם מסתכלים על רגולציה ברמת המדינה, אז ישנם מדינות שבהם דורשים סף גבוה של ראייה אבחונית שמדובר באנשים שעוברים את החוויה הטרנסית לפני שהם יכולים להחליף במשרד הפנים את זהותם בתעודת הזהות: התרשמות פסיכולוגית לאורך זמן, התנהגות בפועל בחברה כמו מישהו מהמין השני כמו לדוגמה אופן הלבוש ושינוי השם, ויש מקומות שגם דורשים שיעשו שינויים ניתוחיים כתנאי סף. אם אלו היו התנאים בקנדה, אז דיוויד היה מתקשה הרבה יותר לרמות את חברת הביטוח שלו. אז למה זה היה כל כך קל?
הסיבה היא שכמו תמיד, לכל החלטה יש מחיר, וגם להחלטה להגביה את הרף הרגולטורי לשינוי מין יש מחיר עבור הטרנסים עצמם. דרישות שכאלו כופות זמן ארוך ביותר מהרגע שמישהו רוצה שיוכר כמין השני, ועד שהוא מקבל את זה. ומעבר לכך, מדובר בתהליך מאד רגיש ולפעמים משפיל, לפי עדויות שונות. דמיינו מה זה לעמוד בפני איזו וועדה של מומחים ולנסות לשכנע אותם לגביי האותנטיות של הזהות הפנימית שלכם, ולחוש שהם מחזיקים את העתיד שלכם בידיהם. לא פשוט, בלשון המעטה. הנה ציטוט מפי גו'ליה אהרט, בכירה בארגון הבין-לאומי ILGA-World לזכויות להט"בים:
"הכרה חוקית רשמית במגדר היא קריטית עבור טרנסים כדי שיוכלו לחיות בכבוד, אבל התהליכים הללו הם לרוב ארוכים וממש מבזים… המתנות ארוכות משמען שטרנסים חשופים באופן קבוע לאלימות ואפליה, ולחסימה שלהם מִגישה לזכויות בסיסיות שלהם."
ולאור מה שראינו בפרק הקודם, עולים גם טיעונים עקרוניים מפי פעילים טרנסים: הרי הזהות הפנימית שלי איננה נגישה לאף אחד מלבדי - אז מי הם הרופאים הללו שיגידו לי מה הזהות האמיתית שלי? רק אני מבין אותה לעומק. רק אני יכול לדעת איפה אני במסע הזיהוי העצמי שלי, ומה אני באמת. הנסיון של המדינה, של המערכת, לכפות עליי זהות בתעודת הלידה הרשמית שלי דרך הסתכלות בגוף הביולוגי שלי - זהו אקט של דיכוי ברור.
בשל העובדות הללו, פעילים טרנסג'נדרים דוחפים לשינוי ולהגמשת הקריטריונים, ולהורדת הסף עד לקבלת האישור לשנות רשמית את המגדר שלהם. ואכן, יש כבר מדינות רבות שבהן הלכו עד הסוף, ונהוג שם "זיהוי אישי" - Self ID - שמשמעו שאין שום צורך באישור רפואי, אלא פשוט בהגשת טופס שאת או אתה ממלאים למשרד הפנים, והופ - קיבלת. ברשימת המדינות הללו יש את אירלנד, בלגיה, ארגנטינה ועוד. אבל גם במדינות שעדיין יש להן דרישה למעורבות מקצועית-רפואית, הרבה פעמים המעורבות הזו היא יותר חותמת גומי מאשר תהליך של ביקורת. הייתי סקרן, והורדתי את המסמכים הרשמיים שצריך למלא בקנדה כדי לעשות את השינוי, וכך כתוב במסמך שהרופא צריך למלא:
"רשם האוכלוסין סומך על רופאים להפעיל את שיקול דעתם בהתאם לניסיון שלהם, המומחיות שלהם והקשר שיש להם עם מגיש הבקשה כדי להחליט האם הבקשה של המגיש לשנות את המין שלהם בתעודת הלידה שלהם הינה ראויה…"
לאור זה, אתם יכולים להבין טוב יותר איך דיוויד הצליח לקבל אישור מהרופא שלו די מהר. הכל עניין של קשר טוב עם הרופא שלך, וסיימת. אם אין תשובות לא נכונות, אז למה לא לזרום עם דיוויד?
אז ככה זה מתגלגל, וכל מי שמצליח לקדם בקצת את המערכת לכיוון של זיהוי עצמי (self ID) חושב שהוא עשה רק טוב בעולם, שכן הוא מאפשר הכרה מהירה יותר באנשים שהמערכת לא מתאימה להם. אלא שכמו שיש מחיר לרף גבוה של ראיות, יש גם מחיר לרף נמוך מדי. ושוב אני צריך להזכיר לנו את משל גלאי-העשן: כשמייצרים גלאי היפר-רגיש, אמנם לא תהיה אף שריפה שתפרוץ בבית, אבל גם נקבל מקלחת המון פעמים ביום כשהגלאי יתחיל להשפריץ מים ללא כל סיבה. וגם כאן, הורדת הסף והחלקת תהליך התיוג מובילה לבעיות - שמעו סיפור:
ישנו אירוע שנתי בשם "חגיגות גרייס הופר לנשים במיחשוב", שנוסד ב-1994 על ידי אחד מאירגוני הנשים, AnitaB, ושנועד לקדם נשים בתחומי ההייטק והטכנולוגיה. מדובר בסדרה של אירועים פומביים, בשילוב עם יריד תעסוקה שנועד לנשים בלבד. לפני כמה שנים ב-2017, כחלק מן המודעות הגוברת והולכת לזהות והצרכים הטרנסג'נדרים, הרחיבו את המטריה של האירוע וכללו בו גם אנשים א-בינארים, שזה שם כולל לטרנסג'נדרים בנוסף לעוד כל מני תתי-זהויות מגדריות על הספקטרום. הם אף קיצרו את השם של האירוע ל"חגיגות גרייס הופר" כדי להיות מכילים יותר. וכדי להכנס לאירוע, מי שנרשם פשוט צריך להצהיר על עצמו שהוא אישה, או טרנס. Self ID קלאסי.
כפי שאמרתי, חלק מן האירוע הוא יריד תעסוקה לנשים, שנועד לתת לנשים ולחברות הייטק מרחב שבו יוכלו לפגוש זה את זה, וכך לקדם את הדייוורסיטי המגדרי בתעשייה הזו, שכידוע יש בה אחוז גבוה יותר של גברים מאשר נשים, באופן ניכר. עכשיו, אני לא יודע למה זה קרה דווקא השנה - אולי זו הנפילה בהייטק שהופכת את המשרות בתחום ליותר נחשקות, ואולי זה פשוט עניין של מודעות אצל הגברים שהאירוע מתרחש - אבל שמעו מה קרה באוקטובר האחרון, 2023: בצילומי הוידאו מהאירוע רואים שהמקום מוצף בגברים, שהגיעו בהמוניהם להגיש מועמדות לתפקידים בהייטק. "היתה עלייה גדולה בגברים שהזדהו כא-בינארים", אמרו ב-AnitaB. הדבר יצר סערה גדולה בקרב פוקדות הכנס, שהרגישו שגנבו להן את המקום שלהן, והרסו את האווירה. בסרטון שעלה בטויטר, עומד לו קולֶן וַיְיט, אחד מן המארגנים של האירוע, ומטיף מוסר לציבור שיושב באודיטוריום שלפניו (איכות ההקלטה לא משהו, מוזמנים לצפות בלינק המצורף):
"זה אמור להיות אירוע חגיגי שממוקד בכן. אתמול התברר באופן ברור שיש מספר גדול של גברים סיס-ג'נדרים שהגיעו לכאן. נאמר זאת גלויות - חלקכם שיקרתם בטופס ההרשמה שלכם. וכפי שנראה מִקורות החיים שהגשתם לכמה חברות, עשיתם את זה כדי לקחת מקום ממישהו אחר כדי לקבל עבודה. אנחנו צריכים גברים שיעזרו לנשים, שיתמכו בנשים, ושיחגגו נשים… אבל יש אנשים כמוכם שברגע זה ממש לוקחים מקום ממישהי שמגיע לה. אז תנו לי לומר לכם כאן ועכשיו: תפסיקו, תפסיקו עם זה מיד"
עכשיו, אני כמובן מסכים שרמאות היא דבר פסול, ושאלו שרימו בטופס שלהם עשו דבר לא יפה. אבל בואו נהיה כנים - הגברים הללו סה"כ צעדו בגו זקוף דרך הפרצה הענקית שמארגני הכנס איפשרו להם בכך שאימצו גישה של זיהוי עצמי. אולי מארגני האירוע ישמחו לקבל ממני את הטיפ הבא: אם אתם נותנים הטבה גדולה, כמו גישה לתפקידים בהייטק, וכל מה שצריך כדי לזכות בהטבה הוא לסמן משהו בטופס, ואם אין שום דרך לזהות שהסימון הוא שקר כי הכל מבוסס על תחושה פנימית - אז אנשים יֵרָמו, והרבה.
בניסוח אחר, נניח אם הייתי רוצה להיות קצת טרול, הייתי שואל את מר קולֶן: איך אתה מעז לעמוד על הבמה ולומר באופן החלטי שאנשים מסויימים שיקרו על הזהות שלהם? איך אתה יודע שהם משקרים? אם "זיהוי עצמי" נקבע כמנגנון הסיווג שלכם, זה כנראה בגלל שאתם מאמינים שבאמת, רק הפרט יודע מה בלב שלו. אולי פשוט הגברים כאן מוכנים סוף סוף להתהלך בגלוי עם הזהות המגדרית האמיתית שלהם?
אלא שכמובן, הנאום הזה מוכיח את כשלון המנגנון, ושאין להם דרך לזהות את הרמאים, וזו בדיוק הבעיה העמוקה יותר שיש כאן: שרגולציה פורמלית שמבוססת על הצהרה אישית שכל העוגן שלה הוא זהות סובייקטיבית פנימית היא שבירה ביותר. כל עוד הביולוגיה האובייקטיבית היתה עוגן, היה אפשר לבסס עליה רגולציה אמינה לאורך זמן. אף אחד לא התבקש להוריד מכנסיים ולהוכיח את מינו, אבל העובדה שיש ראיות חותכות בפוטנציה עשתה את שלה. אלא שבעולם המושגים החדש, שהכל סובייקטיבי, אין כבר כלים טובים לסיווג וניווט של משאבים לקבוצות היעד, כי הכל פרוץ.
ומה שחשוב שנבין הוא שבין הנפגעים נמצאים גם הטרנסים עצמם. שכן, אם תחת התיוג "טרנס" יכול כל אחד להיכנס בלי שום סינון, אז בעצם התיוג הזה הינו חסר משמעות, ויפסיקו לבסס עליו מדיניות. ברגע שתיוג X מגיע עם זכויות מיוחדות, אין ברירה אלא לייצר יותר חסמים לקבלתו כדי שלא ינוצל לרעה. האם בכנס הבא אנשים א-בינריים יתקבלו שוב בזרועות פתוחות? ימים יגידו, אבל אם לא יקרה משהו שונה, אין סיבה שהתופעה שאירעה בכנס לא תחזור על עצמה, ואולי אף תתחזק ותתפשט.
אז - מה בעצם ראינו כאן? ראינו, שכשלוקחים תפיסת מציאות כמו "נשים טרנסיות הן נשים" ומנסים להטמיע אותה בחוק וברגולציה, מתעורר המתח שבין האובייקטיביות של הביורוקרטיה לבין הסובייקטיביות של הזהות, והמאמץ הרגולטורי קורס תחת העומס של המתח הזה. שכן בכל פעם שנחפש מדדים, תעלה השאלה - מי אתם שתגידו לי מה קורה בנפש שלי, ומי אתם שתשרטטו גבולות לדבר הזה הקרוי "א-בינארי" או "טרנס"?
כשהרגולציה יכולה רק להוות חותמת גומי על ההכרזה הרגשית של כל אחד, הכשלון בשטח יגיע. אולי באיחור, אבל הוא יגיע.
לסיום הפרק, שווה שניקח רגע לחדד משהו: אין בכל הפרק הזה ולו בדל של ראייה שהתיאוריה הפרוגרסיבית טועה לגביי תיאור המציאות שלה. את הויכוח שבין הביולוגיה לבין מדעי החברה שמנו בצד, ובכלל לא דיברנו עליו כאן. הרעיון המרכזי שעלה כאן בפרק הוא גרסה עמוקה יותר של הביטוי "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם". גם אם נקבל שהפרוגרסיבים צודקים לחלוטין באמירה העקרונית ש"נשים טרנסיות הן נשים", זה לא אומר שאנחנו יודעים איך לבנות חברה סביב התובנה הזו. במצב שכזה, ראוי לשים לב לשלט ה"עצור" השמרני שמורם מול עינינו, שכן כפי שראינו בפרק הזה, שינויים בתהליכים רגולטורים אינם יכולים רק להועיל, אלא גם לפגוע. שווה אולי לנוע לאט יותר במצב שכזה, ולא לזרום עם שינוי המשמעות של המילים "גבר" ו"אישה" בכל מקום.
ויודעים מה, חשבתי אולי לתת לכם הדגמה אחרונה של הסבך שבו אנו נתונים, בעזרת דוגמה שחביבה עלי במיוחד.
נניח שאתם מכירים את יוסי. יוסי הוא גבר, נשוי לאישה ואב לילדים. אתם מכירים אותו מהתיכון ותמיד יצא עם בנות, והתנהג באופן, איך נאמר, רגיל. עכשיו, הנה חידה: איך ניתן לדעת אם יוסי הוא גבר סיס-ג'נדר הטרוסקסואל, או דווקא אישה טרנס-ג'נדרית לסבית לפני ניתוח לשינוי מין, שאוהבת להתלבש בג'ינס וחולצות פלנל? שתי הדמויות הללו יהיו בעלות ביולוגיה גברית, עם משיכה לנשים וחזות גברית חיצונית… אז, איך אפשר להבחין בין השניים? אני נותן לכם דקה, נותן לכם עשר, ומחכה שתמציאו ניסוי שבו תוכלו להכריע בעניין. אבל אם לא תצליחו, אם אין דרך להבחין בין שתי זהויות שעל הנייר הן שונות לגמרי זו מזו, מה זה אומר על התשתית המושגית שלנו בעניין?
אכן, גם אם יש הבדל, המסקנה מהדוגמה הזו ברורה: אין לנו עדיין כלים מעשיים מפותחים מספיק כדי להבחין ביניהם. נראה לי, שהפרק הזה המחיש עד כמה בעייתי לבנות מגדלים ביורוקרטים על עולם מושגים שעדיין לא מסוגל לענות על שאלות שכאלו באופן ברור.
נקודה למחשבה, נכון? קחו את זה כשיעורי בית.
זהו להיום! בפעם הבאה נראה איך הקשיים הפרגמטיים ביישום התיאוריה הפרוגרסיבית מתרחבים, ושמהרגע שזהות פנימית היא מה שקובע הכל, אז מה שראינו עד כה זו רק ההתחלה… ועד אז - תפיצו את הפודקאסט, תירשמו לאתר, ותפיצו בעיקר את הרעיונות, את החשיבה. הדברים הללו רלוונטים לחיים של כולנו. אם יש משהו שאנחנו רואים שוב ושוב, הוא איך רעיונות משפיעים בפועל על המציאות. השאלות שעולות בפודקאסט כאן גם מגיעות בסופו של דבר למחוקק הישראלי, וככל שאנחנו, הציבור, נהייה מודעים לפלוסים והמינוסים של כל גישה, כך ייטב לכולנו.
אז - שיהיה לכולם יום טוב, שבוע טוב, שבת שלום, מזל טוב - מה שמתאים!
עד הפרק הבא…
Share this post