שלום לכולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות.
בפרק הקודם סרטטנו את הקווים המרכזיים של הליברליות לעומת השמרנות, והיום אנחנו נתחיל לבחון את האופן שבו שני הטיפוסים מנסים לפעול בעולם, כלומר איך הם ממירים את התיאוריה למעשה. בהמשך הסדרה נתמקד יותר בצד הליברלי והפרוגרסיבי של המפה, אבל הרבה פעמים זה עוזר להבין תפיסה אחת כשמבינים מה האלטרנטיבות שעומדות מולה.
אז יאללה, בואו נתחיל!
כששמרן מתעורר בבוקר, הוא בגדול חושב על איך לשמר את המצב הקיים. הוא רוצה שאותו מצב, מה שזה לא יהיה, יהיה כאן גם בעוד שעה, יום, שנה, עשור - אולי אפילו מאה שנה. עכשיו, יכול להיות שאתם אומרים לעצמכם - נשמע פשוט! אבל האמת שזה הפוך לגמרי מפשוט. המציאות מסביב משתנה כל הזמן, הלא-צפוי קורה כל יום, ומֶרְפִי, כן ההוא מהחוק, למרפי הזה יש כרטיס חופשי-חודשי והוא לא מהסס לבקר. ממילא, לשמרן יש הרבה עבודה.
כדי להמחיש את זה, בואו ניקח דוגמה לשמרן טיפולוגי, סליחה, שמרנית: אוצרת במוזיאון שאחראית על עשרות יצירות של פיקאסו שמוצגים בגלריה. כל חייה של האישה הזו מוקדשים למשהו אחד, לשמור על האוצר ההיסטורי הזה. כדי להמחיש את האופן שבו שמרנית שכמוה חושבת, אני אמציא לכם סיפור קצר שימחיש את אופן הפעולה.
הסיפור שלנו מתחיל בכך שהיא פותחת את הדלת של המוזיאון שלה לציבור. בסדרי הזמן הקצרים של שעה, יום וכו', הסכנות ליצירות הללו נכנסים למוזיאון כל יום בצורה של בני אדם. זה מתחיל בילדים שרק רוצים לגעת בתמונה לשניה ולראות איך זה מרגיש, ממשיך בגנבים מתוחכמים שראו כל מני סרטים בהוליווד וחולמים להרוויח מיליונים באיזו תרמית, וכלה בתופעה שהחלה לאחרונה, של מפגינים נגד משבר האקלים שרוצים לקבל תשומת לב על ידי השחתת יצירות אמנות מפורסמות (כן כן, אם לא שמעתם על המפגינים שזרקו צבע על יצירה של מונֶה, הנה הלינק. וזה לא המקרה היחיד).
עובר שבוע, עובר חודש, ואז מתחילים כאבי ראש בסדרי זמן קצת יותר ארוכים. היא מגלה שחלק מהמִתְלים והמסמרים שעליהם תלויים היצירות לא מתוחזקות היטב, וזה כמובן דורש ממנה כל כמה זמן להוריד את יצירות ממקומן ולוודא שהכל תקין שם מאחור. שנה או חמש אחרי, ככל שהזמן מתארך, גם האתגרים נהיים מורכבים יותר: תמונות מתחילות לדהות, והיא צריכה לחדש אותן או לשים אותן מאחורי זכוכית או להתקין מערכות שליטה אקלימית במוזיאון כדי שלא יהרסו מאבק, אוויר ולחות. אילו כמובן תהליכים שזקוקים לזמן ארוך מצד עצמם, ודורשים מיני-הפרעות למצב הקיים - היא פתאום מבינה שכדי לשמר את הקיים, היא תצטרך באופן זמני לבטל את הקיים, לסגור אולם או אולי את כל המוזיאון, לכסות את היצירות או להזיז אותן לכספת, ולשפץ באופן עמוק לפני שיוכלו לחזור לתצוגה.
וזה עוד לא הכל! כל מה שתיארתי זה רק החלקים הטכניים שקורים במוזיאון, אבל במקביל ואולי לפני הכל היא מגלה שכדי שהמוזיאון ישאר פתוח צריך כסף. אם לא יכנס כסף, כל העבודה המשמרת שלה תרד לטמיון. אז היא מתחילה ליצור קשר עם פוליטיקאים מקומיים, ומרחיבה לאט לאט את מעגל התורמים שלה. גם מבקרים יכולים לשלם חלק מהסכום, והיא משקיעה בפרסום. יום אחד פונים אליה ממוזיאון אחר במדינה אחרת ומציעים לעשות חילופי-תצוגות. ואמנם, כל מה שהאוצרת שלנו רוצה זה להציג את פיקאסו, באמת, אין לה שום שאיפה אחרת, אבל היא מבינה שזו השקעה טובה בקשרים, ושיותר מבקרים יגיעו ותורמים יתעניינו, אז היא אומרת בסדר, כדי שפיקאסו ימשיך להיות מוצג במוזיאון שלי, כנראה שהוא צריך לצאת לביקור בגלריה אחרת לכמה שבועות.
ולסיום, יום אחד פורצת מגיפה עולמית ואנשים לא יוצאים מהבתים והיא צריכה לחשוב איך לעבור את התקופה הזו. וכן הלאה וכן הלאה.
מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה? די הרבה, ואני אתן כאן כמה נקודות.
ראשית, עד כמה שהשמרן אולי היה רוצה שהמציאות תדרוך במקום והכל ישאר יציב, זו לא אופציה. העולם סביבנו בתנועה מתמדת ושינויים קטנים וגדולים קורים כל הזמן, וממילא אין ברירה לשמרן, והוא חייב להיות גם כן בתנועה. הדבר מזכיר לי את הקטע מתוך "עליזה בארץ המראות", ספר ההמשך ל"עליזה בארץ הפלאות". ברגע מסויים המלכה האדומה מתחילה לרוץ ועליזה רצה איתה, ואז הן עוצרות ועליזה רואה שהן לא זזו ממקומן על אף ריצת האמוק. ואני מצטט:
"ובכן, במדינה שלנו" אמרה עליזה, עדיין מתנשפת, "לרוב היית מגיעה למקום אחר, אם היית רצה הרבה זמן כמו שעשינו עכשיו"
"איזו מדינה איטית יש לך", אמרה המלכה. "שימי לב, כאן את חייבת לרוץ בשיא הכח רק כדי להשאר במקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את חייבת לרוץ לפחות פי שתיים יותר מהר"
שנית, השמרן מנסה כמה שהוא יכול להתמקד בכאן ובעכשיו, אבל לאט לאט הוא מבין שהוא חייב להרחיב את המעגלים שהוא מתקשר איתם. לכל אורך הדרך, האוצרת שלנו חושבת רק על פיקאסו היקר שלה, וכלל לא מעניינים אותה פוליטיקה ושאר מרעין בישין. היא גולשת למרחבים הללו ככל שהיא מבינה שבעצם, בכל מקום שהיא מציבה גבול לכאוס, הוא פשוט מחכה שם צעד אחד מחוץ לגדר שהיא שמה לו. כדי להגן על העיקר, היא מרחיבה את פעילותה הרבה מעבר לאותו עיקר.
הנקודה השלישית והכי חשובה היא לשים לב שבכל שלב נדרשת האוצרת שלנו לשאלה של בירור פנימי: מה הדבר שהיא מנסה לשמר, בדיוק? הרי לפעמים פיקאסו לא יוצג לפני כולם, נניח בזמן השיפוצים של המוזיאון. ההחלטה לעשות את השיפוץ היא נקודה בזמן שהיא צריכה להבין שהיעד הוא לא "פיקאסו מוצג בלי הפסקה", אלא "פיקאסו מוצג, אולי עם הפסקות, אבל ליותר שנים". או כל דבר אחר. הנקודה היא שאפילו היא לא יודעת מראש מה בדיוק הדבר שהיא מנסה לשמר, וזה עובר בירור פנימי עמוק יותר. תחשבו שיום אחד יציעו לה לקנות את המוזיאון שלה ושיובטח לה שהבעלים החדש ידאג שהיצירות יוצגו ברחבי העולם. בשלב הזה היא צריכה לחשוב מה היא בדיוק משמרת - את הקשר שלה עם פיקאסו? את החשיפה של העולם לפיקאסו? עד שההצעה הזו תגיע לפתחה היא אולי לא חשבה על השאלה הזו. השינויים בעולם, גם כאן, מובילים אותה בהכרח לאבולוציה בהבנתה את מה שהיא מנסה לשמר.
יפה. היה מעניין, נכון? אני תמיד נדהם מהעובדה שדברים שנראים כה פשוטים מתבררים כמורכבים באופן אינסופי כשמתחילים לצלול לתוכם. ולכן, אני מקווה שיש לכם הערכה גדולה יותר לשמרן. הרבה פעמים הוא פחות מעניין, פחות "סקסי" מהליברל, שעוד נדבר אליו. השמרן לרוב לא נדרש מראש לתאר חזון גדול. הוא סה"כ רוצה משהו שנראה פשוט וקטן בתור התחלה. בית. משפחה. להיות אוצרת של מוזיאון. אבל גם דברים קטנים, מסתבר, דורשים מאמץ גדול, והשמרן מוצא את עצמו בהגשמת הדברים הללו.
עכשיו, שנתנו לשמרן את דקות התהילה שלו, נעבור לידידו שבצד השני, הליברל, וכמובן גם האולטרה-ליברל הפרוגרסיבי.
הליברל מסתכל סביבו, ורואה את כל הסבל שסביבו ורוצה לתקן אותו, למנוע את הסבל. וכאן כבר אנחנו רואים את אחד ההבדלים החשובים בין השמרן לליברל: בעוד השמרן בגדול יודע במה הוא רוצה להתמקד, הליברל מגיע לעולם עם שאלה, עם אתגר, אבל הוא זקוק לנסח תשובה, או מה שאנחנו נקרא לו - חזון. שמרן, כפי שראינו, לא חייב חזון. מה שהוא רוצה לשמר כבר קיים, בגדול, והרבה מההתפתחות שלו תגיע מתוך צמיחה של מערכות השימור שלו. אבל הליברל צריך לנסח חזון אלנטרנטיבי לעולם שקיים, וחזונות יש אינסוף.
בנוסף לכך, בהשוואה לשמרן, ששמח לחזק בעיקר את הזהויות הקרובות אליו שלו - משפחה מדינה ולאום, ששונות ממקום למקום - הליברל מתמקד בכאב ושיוויון, שאלו דברים אוניברסלים. אמנם, ברור שכל אחד דואג באופן אינסטיקטיבי לאלו שקרובים אליו, אבל מבחינה אידיאולוגית, הוא אומר, "הכאב של מישהו מעבר לים צריך להפריע לי כמו הכאב של השכן שלי, ורק בגלל שאני לא רואה אותו או מכיר אותו לא אמור לשנות". סוף ציטוט. להבנתו, ככל שנרחיב את נקודת המבט שלנו כך ייטב. ואכן, מחקרים שנעשו לגביי דפוסי ההתנדבות והתרומה לארגוני צדקה מראים ששמרנים נוטים לתרום הרבה יותר לקהילה הקרובה שלהם, בעוד ליברלים שמחים לתרום יותר למאמצים שחוצים-קהילות ומדינות, כמו כשיש צונאמי בארץ אחרת. עוצמת הכאב, כמות האנשים שסובלים - אלו הדברים שחשובים לליברל יותר מאשר הקירבה האתנית והלאומית לסובלים.
אפשר לחשוב על זה גם ככה, מעוד זווית: בעוד השמרן נע מבפנים החוצה, מתחיל מהמקומי ומתרחב לפי הצורך, הליברל ינוע דווקא מבחוץ פנימה. כלומר, האינסטינקט הליברלי הוא למנוע סבל ולהשיג שוויון בכל מקום באשר הוא. בכל העולם, ורק מחוסר כח או יכולת הוא יגביל את עצמו, אבל ההגבלה הזו תציק לו. הוא תמיד ישאף להתרחב עד קצה גבול היכולת.
אם אוצרת המוזיאון היתה השמרנית התורנית שלנו, הרי יזמת הסטרטאפ הטיפוסית היא הליברלית. אני מגיע מעולם ההייטק, אז אלו שמגיעים משם כמוני בוודאי מהנהנים לעצמם עכשיו. היזמת שלנו מספרת לכולם שהיא, בראשות הסטרטאפ שלה, עומדת לעשות מהפכה בעולם, Disruption, לפתור בעיה רפואית או לוגיסטית או סביבתית שתמיד רצינו לפתור אבל אף אחד לא העיז, אף אחד לא חלם מספיק גדול כדי לפתור. וכמובן, יש אנשים שהסיפור הזה הוא מן השפה ולחוץ, אבל היזמת שלנו היא ליברלית אמיתית. בוער בה לפתור את בעיית הרעב בעולם, נניח, והיא תסתובב בין קרנות-הון-סיכון ותשכנע אותן בלהט ובכשרון רטורי שזה אפשרי לעשות את זה וגם, בו זמנית, להרוויח המון כסף. Win-Win.
אחת הבעיות הידועות אצל סטרטאפים הוא היעדר מיקוד, וזה לא סתם. קודם כל, ברמה הטכנית לגמרי, החזון תמיד בהתהוות. הוא מתחיל גדול ורחב ומקבל צורה לאט לאט, על ידי שיחות עם משקיעים ועם לקוחות ולימוד השוק והרגולציה וכו'. החזון מנסה להתרחב הכי רחוק שאפשר, והעולם שבחוץ נותן קונטרה ומגביל את החזון למשהו יותר מציאותי. התהליך הזה הוא תהליך למידה מאד כאוטי, כראוי לליברל שלא ממש אכפת לו לשבור כמה ביצים, מסורות וקונבנציות בדרך להצלחה, ויורה להמון כיוונים עד שמשהו פוגע.
התיאבון של הליברל למהפכות טובות לרוב לא יודע שובע. יזמים מצליחים הם לרוב יזמים סדרתיים, שרוצים להשפיע עוד ועוד על העולם. קשה להם שיש גבול לדברים שהם מצליחים להשיג. אם הצליחו לשנות משהו במדינה אחרת, הם יאמרו - אז זה צריך לעבוד בכל העולם! אם הצלחנו לשפר את איכות החיים בעשר אחוז, אז חמישים אחוז הוא בטח בהישג יד. לזה התכוונתי שהם בעצם מתחילים מאמירה גדולה, ורק מגבלות הזמן ותשומת הלב ובכלל, המציאות שסביב, מכריחים אותם לתת צורה מוגבלת לחזון שלהם.
זוית אחרת על אותה נטיה היא האופן שבו ליברלים מסרבים להסתפק באירוע נקודתי, אלא הם מהר מאד פורשים כנפיים ומסתכלים מערכתית. נניח שאת מסתובבת ברחוב ורואה מישהו מקבץ נדבות. אולי התגובה הטבעית שלך תהיה לתת לו כסף, אבל הליברלית הטיפוסית גם תשאל את עצמה - האם לתת לו כסף יעזור באמת? העזרה האמיתית היא לתקן את המערכת שהובילה לכך שהאדם המסכן הזה מושלך ברחוב. אולי זו מערכת הרווחה, או שמא הבנקים, ועוד ועוד. הליברלית תחפש את האָשַם במערכת ואולי גם את התיקון, וככל שהמערכת שבה יתבצע התיקון נמצאת למעלה יותר בהירארכיה, כך ייטב. הרי, אם אני יכול לטפל בחוק שמשפיע על עניים בכל המדינה, זה עדיף מאשר להשפיע רק בחוק-עזר עירוני שיעזור לפחות אנשים. ואם אני יכול לבנות אפליקציה שתחצה מדינות, זה בכלל יהיה מדהים. זו הדרך למקסם השפעה.
לסיום, אני רוצה לדייק ולחדד כמה עניינים.
ראשית, בפעם שעברה סיימתי בהצהרה שחשוב שבכל חברה אנושית יהיו אנשים משני הסוגים, שמרנים וליברלים. נראה לי שלאור ההרחבה שעשינו היום, זה עוד יותר מובן מדוע. סטרטאפים, לדוגמה, לרוב מיוסדים על ידי ליברלים, אבל הרבה פעמים הם לא מצליחים להתרומם מעבר לגודל מסויים בלי להביא שמרנים שיעזרו להם. סטרטאפ שכולו מורכב מליברלים יהיה כאוטי, וכל כמה ימים או שבועות הפוקוס ישתנה והמוצר יראה בהתאם, שלא לדבר על זה שלא תהיה תקשורת מסודרת בין הצוותים והכל יפול בבלאגן גדול. חברות סטרטאפ מצליחות חייבות להביא גם שמרנים שייצרו להם מבנה וסדר, צינורות ברזל שדרכן יכולים החזון והיצירתיות הליברלית לזרום.
ובאופן דומה, שמרנים לפעמים רואים רק מה שממש מולם, ולא מסוגלים לחשוב "מחוץ לקופסה" ולהבין את הפוטנציאל הטמון במשהו חדש. אוצרת המוזיאון שלנו אולי תבין מאוחר מדי שהיא צריכה תמיכה פוליטית במוזיאון. היא לא תבין, אולי, שאין לה באמת יכולת להיות מוזיאון קטן, אלא זה או לגדול או לחדול. השמרן מגיב למציאות, אבל לפעמים באיחור, כי באופן אינסטיקטיבי הוא נאחז בקיים עד שמאוחר מדי לעשות שינויי כיוון. שותף ליברלי למוזיאון יוודא שהמוזיאון יהיה מוכן לתרחישים לא צפויים, כי הליברל מסוגל לראות מעבר לאופק.
שנית, כמו תמיד, דיברנו כאן על דמויות "גולמיות", אבל ברור שאנשים אינם טיפוסים טהורים, שמרן או ליברל. יש כאלו שנמצאים בקצוות של ההתפלגות, ויש כאלו שבמרכז. וכמובן, המציאות גם אומרת את דברה: חזון יכול לקרוס לנוכח המציאות, כמו שגם שאיפות לשמר משהו, ואז צריכים לוותר. כולנו שמרנים כשזה מגיע להשרדות שלנו, כולנו ליברלים ביום אחרי אסון כשצריך להמציא את עצמנו מחדש.
אוקיי, אז מה הצעד הבא?
מהפרק הבא, אנחנו נעזוב את השמרן, ונתמקד בליברל, וספיציפית בליברל שחושב איך הוא רוצה לבנות ולתקן את החברה האנושית. אנחנו נרצה להבין - איך הליברל המערבי מנווט את בניית החזון שלו? איך הוא מחליט במה להתמקד? מהפרק הבא, נתחיל לעסוק יותר בנושאים סוציאלים כמו שיוויון זכויות, גזענות, ועוד ועוד.
אבל רגע לפני סיום הסקירה שעשינו עד כה, חשבתי להביא עוד נקודה שחשוב שניקח איתנו הלאה לחיים בכלל.
אנחנו ישראלים, וישראלים אוהבים להתווכח על פוליטיקה. אבל שמתם לב שבהרבה ויכוחים, אף אחד לא משתכנע? כל אחד עסוק רק בלצעוק את הצד שלו.
ולכאורה, אם הדעות שלנו הן נובעות מהשכל, אז למה לא, בעצם? חלק מזה בוודאי קשור בכך שאנשים לא אוהבים להודות שהם טעו, אבל האם זה כל הסיפור?
לאור מה שראינו עד כה, ג'ונתן היידט מסביר שליברלים ושמרנים פשוט לא מדברים באותה שפה. הם פוחדים מדברים שונים, ומרגישים שהצד השני לא נותן לחששות שלהם מקום. נניח, בשנות ה-90, הימין הרגיש שהשמאל לא נותן משקל גדול מספיק לסכנות שבהסכם עם ערפאת, והשמאל הרגיש שהימין לא נותן מספיק משקל למחיר של שלטון על עם אחר.
אני אפילו אגיד יותר מזה: מסתבר שהבעיה הזו היא בעיית עומק. מחקרים שנעשו על תאומים לאחר שהתבגרו מגלים שנטיות שמרנות וליברליות הן נטיות שבחלק גדול מולדות ממש, כלומר, אנשים נולדים עם נטייה לאחד הצדדים. ותחשבו מה זה אומר בהקשר הפוליטי: כיוון ששמרנים נוטים להצביע ימין, וליברלים לשמאל, זה אומר שיש מרכיב גנטי לויכוח הפוליטי. זה גם מוכיח שלשני הצדדים יש חשיבות השרדותית, כי האבולוציה כבר אמרה את דברה: אתם זקוקים אחד לשני כדי לשרוד.
אז מה אני מנסה לומר?
בפעם הבאה שאתם מתווכחים עם מישהו, ואתם יודעים באיזה צד של המפה אתם נמצאים, סביר להניח שהוא או היא נמצאים בצד השני, ותנסו לדבר בשפה שלהם. תגידו "אני מבין שאתה חושש מ-X, מהסיבה הזו והזו. אבל גם לשיטתך, אתה חייב להבין את החשש שלי מ-Y". אם תהיו מוכנים לשים את עצמכם בצד השני של הויכוח לרגע, תקבלו פרספקטיבה חדשה על המציאות, וגם תוכלו באופן אפקטיבי יותר להעביר אנשים לצד שלכם.
עד הפעם הבאה…
