שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות עונה ראשונה פרק 25!
כפי שאתם יודעים, את שני הפרקים האחרונים הקדשנו לזיקוק של שתי נקודות תורפה של הפרוגרסיביות, לפחות לטעמי. הראשונה היא התפיסה של כל מערכות היחסים האנושיים כמושתתים בעיקר על בסיס של דיכוי, והשניה היא הניטרול המוחלט של רעיון הבחירה החופשית האנושית, והמסקנה המתבקשת שלפרט אין יכולת להשפיע על חייו מלבד בכך שישעבד את עצמו לחזון הפרוגרסיבי המלא. היום אנחנו נדבר על נקודות תורפה שלישית ואחרונה לעונה הזו. כפי שתראו, בניגוד לשתי הנקודות שסקרנו עד כה, שנובעים באופן ייחודי מתוך החזון עצמו, הנקודה שנעמיק בה היום היא תופעה שגם תנועות אחרות יכולות ללקות בה, ולקו בה בעבר. אבל היום תורה של הפרוגרסיביות להיות זו שסובלת ממנה, עם כל ההשלכות ותופעות הלוואי שלה.
זה הזמן גם לומר שחוץ מאשר הפרק הנוכחי, נותרו לנו עוד שני פרקים עד סיום העונה! זה לא שאין עוד אזורים הקשורים לתפיסה ולתנועה הפרוגרסיבית שאפשר וכדאי לבחון אותם, אלא שגם טוב לדעת איפה לשים נקודה ולקחת זמן לעכל. ובכלל, יש עוד הרבה נושאים מעניינים שם בחוץ שכדאי שנדבר עליהם, נכון? אז אנחנו ניקח הפסקה ולפי איך שדברים יתגלגלו נחזור לנושא העסיסי הזה בעתיד.
בינתיים, רק אתן לכם פרומו קצר לגביי מה שמצפה לכם בשני הפרקים שנותרו אחרי הנוכחי: את הפרק הבא אקדיש לביטויים פרוגרסיביים בישראל שלנו, וגם להבדלים שיש בהקשר הישראלי בכל הקשור להשפעת החזון הזה כאן. את הפרק האחרון נקדיש לסיכום העונה וגם להסתכלות במבט-על על השמרנות והליברליות אל מול הפרוגרסיביות, כסוג של בחינה מחדש של הדברים שאמרנו אי שם בפרק השני של העונה.
ומה הלאה, לגביי עונה שניה? חכו, חכו, בואו לא נקדים את המאוחר. תשאלו אותי שוב בעוד שני פרקים.
ובינתיים, לא אמרתי את זה כבר הרבה זמן - אם מישהו מכם רוצה לשאול שאלה או להציע נושא לדיון, מוזמנים לכתוב לי כאן. כל דרך שאני יכול לעזור לייצר שיח בונה סביב נושאים מורכבים כאלו - אני אשמח.
ובכן, לענייננו. נקודת התורפה השלישית שאני רוצה שנתמקד בה כיום היא השכנוע העצמי העמוק של התנועה הפרוגרסיבית בכך, שלא רק שהיא זיהתה באופן מדוייק את בעיות היסוד בחברה שלנו, אלא שהיא גם מסוגלת בוודאות למצוא פתרונות טובים לבעיות הללו, כאן ועכשיו. המחשבה, שרק בגלל שאתה יודע להצביע על בעיות זה אומר שאתה יודע ומוכשר גם לפתור אותן - המחשבה הזו יכולה להיות הרסנית במיוחד בידיים הלא נכונות. ובואו נפתח את הרעיון הזה.
ביקורת החברה על פי התפיסה הפרוגרסיבית מכיל תובנות חשובות גם למי שאינו מזדהה כפרוגרסיבי. אין ספק שמערכות היחסים בין הקבוצות השונות בחברה גם מכילות אלמנטים של מאבקי כח. אין ספק שלאנשים שונים יש אינטרסים שונים, שנמצאים בהלימה כללית לזהויות השונות שלהם, מה שיכול להסביר כל מני דינמיקות רוחביות בציבור. הם גם צודקים בכך שחלק מהדברים השליליים שאנו עושים כיום בחברה נובעים מהסללה חברתית, מסורות מהדור הקודם שאנו נעביר לדור הבא אם לא נשים לב אליהן ונעשה משהו בנדון. העלאת פיסות מן התת-מודע הקולקטיבי הזה לרמה המודעת יכולה לעיתים להיות שירות גדול לחברה, שתוכל לאמץ מדיניות מתקנת שתאזן את ההטיות הללו.
אבל כפי שכל מי שאי פעם צפה בסרט, קרא ספר או הביט בציור של אומן מוכשר יודע - לבקר מה שמישהו אחר עשה זה קל - לעשות בעצמך זה סיפור אחר לגמרי. מבקרי ספרות יכולים להשמיד ספר בלשונם החדה ולהצביע באופן ברור על הליקויים שלו, אבל אינם לרוב סופרים מוצלחים במיוחד בעצמם. מבקרי אומנות אינם מוכרים את ציוריהם במליונים, ועיתונאים, אקדמאים ורבנים שעושים מעבר לפוליטיקה אינם תמיד פוליטיקאים מוצלחים. ולמה? כי להצביע על מה חסר מתוך מבט אידיאליסטי מהצד זה משהו שהרבה יותר קל מאשר לבנות משהו חלופי שעובד טוב ומתחשב בכל המציאות המסובכת. האמת, עכשיו שאני חושב על זה, נראה לי שהרחקתי לדוגמאות מורכבות מדי: הילד בן 10 שלי שיראה משאית עם פנצ'ר בגלגל יֶדע להצביע ולומר שמשהו שבור שם - אבל בבקשה אל תסמכו עליו להחליף את הגלגל הזה בעצמו. האמירה הידועה ש"זיהוי הבעיה הוא חצי מהפתרון" היא אופטימית מדי בסדרי גודל. זיהוי הבעיה הוא תנאי הכרחי לפתרונה, אבל רוב הבעיות הגדולות ידרשו הרבה זמן ומחקר אחרי שזיהינו אותן לפני שבכלל יהיה לנו קצה חוט לפתרון, ולו חלקי.
אפילו שרובנו מכירים בעובדה הזו, אנחנו נוטים לשכוח אותה כל הזמן בהתנהלות שלנו בעולם. טוויטר מלא בפוסטים שמציעים פתרון פשוט, שאפשר לנסח בכמה מאות תווים, לבעיות חברתיות משמעותיות. הכותבים משוכנעים שהפתרון שלהם אלגנטי ומושלם, ושהסיבה היחידה שאנשים לא ממשים אותו הוא מסיבות לא ענייניות - במקרה הטוב טיפשות או חוסר הבנה, ובמקרה הרע כוונות זדון. ואמנם, יש בעולם הרבה טיפשות והרבה כוונות זדון, אבל יש גם הרבה אתגרים מורכבים באמת, ורוב הזמן גם אדם גאון וצדיק לא יצליח לפתור אותם מהר ובאלגנטיות, בלי להידרש לפשרות כואבות. פתרונות אלגנטיים שמצליחים רק לשפר את המציאות ולא לגרור איתן השלכות שליליות הינם נדירים ביותר.
את התובנה הבסיסית ביותר הזאת, נראה שהפרוגרסיבים מעדיפים להדחיק. הם משוכנעים כל כך שתיאור הבעיה שלהם מקיף את כל הבעיה, ושהפתרונות שיש להם בראש לחוליי החברה הם הפתרונות בהא הידיעה, עד כדי כך שהם דוחפים את הפתרונות שלהם בכל הכח לתוך הרגולציה בכל המישורים שיש להם בהם השפעה. והם עושים זאת מתוך זלזול במבקריהם, מתוך מחשבה שאם אתה מבקר אותם - אתה האוייב. והסגירה הזאת של מנגנוני משוב מונעת מהם לשים לב לכך שלא רק שהפתרונות שלהם לא עובדים כמו שחשבו, אלא שהם מביאים איתם גם תוצרי לוואי קשים ביותר שהם לא לקחו בחשבון.
כך לדוגמה הזכרנו את האזור בסיאטל שפונה מנוכחות משטרתית, כחלק מחזון אוטופי של חברה ללא משטרה, שקרס לאחר שאדם או שניים נרצחו שם. דיברנו על הדחיפה לקבל את הזדהותו האישית של כל אדם ולתת לה קושפנקא רשמית בלי סינון - וראינו איך זה גם פתח פתח ענק לגברים סיס-ג'נדרים שיזדהו כנשים וישתלטו על כנס לקידום נשים בהיי-טק. סקרנו את כללי השיח שאמור למנוע מיקרו-אגרסיות בקמפוסים, ואיך שזה הוביל לקיטלוג אנשים על הספקטרום האוטיסטי כאשמים באגרסיה מעצם האיבחון שלהם. וראינו גם איך הדאגה לקבלתם של ילדים מבולבלים מגדרית כמות שהם יכול להוביל לביצוע פעולות רפואיות פולשניות בגופם של קטינים, שלא יוכלו להחזיר את הגלגל אחורה אם ירגישו אחרת כשיתבגרו. בכל המקרים הללו היה מדובר במדיניות שהלכה רחוק מדי, שהתבססה על תחושת וודאות בהבנתה את המציאות ושראתה לנגד עיניה רק את היתרונות שיבואו עם המדיניות החדשה, בלי לתת משקל למחירים שנשלם אם היא לא מושלמת.
במילים אחרות, הפרוגרסיביות מבצעת כיום המון ניסויים, מה שהייתי קורא להם ניסויים חברתיים באש חיה, בעיצוב מחדש של החברה. כל הפוקוס שלה הוא על המדדים שמעניינים אותה, והיא מסרבת להכיר בכך שהניסויים הללו פוגעים באנשים אמיתיים, בשר ודם, וללא היתכנות ארוכת טווח לרעיונות שהם דוחפים. הדבקות האידיאולוגית שלהם, בשילוב עם סירוב לשמוע משוב וביקורת מאלו שלא מסכימים איתם - התהליך הזה מוביל אותם להרוס את מוסדות החברה הקיימים בלי לבנות אלטרנטיבה ראוייה.
בואו אשמיע לכם את הביקורת הזו בדיוק בקולה של אנה קספאריאן, דמות שהתחלתי להתעניין בה בשנה האחרונה, ושווה שניקח כמה רגעים לדבר עליה. אנה קספאריאן היא שדרנית באתר TYT, ראשי תיבות של "הטורקים הצעירים". מדובר באתר חדשות ופרשנות פרוגרסיבי שנוסד לפני כעשרים שנה, וקאספאריאן היא אחת הדמויות הבולטות שם בשנים האחרונות. במשך שנים, כשהייתי רואה סרטונים שלה פה ושם, היא אמרה בדיוק מה שהייתם מצפים לשמוע מפי שדרנית באתר שצבוע באופן בולט כפרוגרסיבי. אלא שלפני כשנה בערך, לאחר כמה אירועים שחוותה כשדרנית וגם כאזרחית מן השורה, היא החלה להטיל ספק בנרטיב הפרוגרסיבי. כיום, בראיון שעשו איתה, היא אמרה, ואני מצטט, "אני עדיין בשמאל, אבל אני לא מזדהה כשמאלנית יותר". במילים אחרות, היא מחפשת את הזהות הפוליטית המדוייקת שלה, בעיקר כחלק מן ההכרה שמשהו שבור בפרוגרסיביות.
ממילא, אני חושב שמעניין לשמוע דברים מפי מישהי שעדיין נמצאת בתהליך שכזה, שעדיין משדרת באותו ערוץ ועדיין מאמינה בגדול באותם דברים, אבל רוצה שיהיה בהם עומק ושלא יישארו בגדר סיסמאות. בשיחה שעשתה עם שני מראיינות, ליברליות שאינן פרוגרסיביות, היא אמרה ככה:
הבעיה שלי עם הימין היא שנראה שהם מעוניינים להשתמש בעלייה בפשיעה בערים הגדולות כדי לצבור נקודות פוליטיות בציבור. אבל בשמאל מסרבים בעקשנות להודות שיש בכלל בעיה. וכשמציגים בפניהם סטטיסטיקות והם חייבים להודות שיש ערים עם עלייה בפשיעה, הם מסרבים לקבל אחריות על הרפורמות שהם הובילו שם שתרמו לעליה… יש כאן חוסר מוכנות להודות שהם טעו. יש אומץ באמירה ש"כן, זה לא עבד אבל בואו ננסה כמה שינויים"... יש הרבה מה להעריך בגישה איטרטיבית כזו, אבל אנחנו לא רואים את זה אצלם.
ובואו ניקח עוד דוגמה לאזור שבו הפרוגרסיבים מספרים לעצמם ולעולם שיש להם פתרון לבעיה ענקית, כשבעצם אין להם דבר כזה בכלל. אחד הנושאים שלא דיברתי עליהם עד היום הוא הנושא האקולוגי, ואיך התפיסה הפרוגרסיבית באה לידי ביטוי בפעילות בהקשר של שינוי האקלים. בגדול, הפרוגרסיבים הם אלו שדוחפים למהפכות ירוקות במדינות המערב, לצמצום שריפת דלק ושחרור גזי חממה לתוך האטמוספירה, ורגולציה כבדה על כל תהליכי ייצור האנרגיה, והכל בשם הצלת כדור הארץ מקטסטרופה אקולוגית. ישנם תנועות פרוגרסיביות כמו Extinction Rebellion שפועלים באופן רדיקלי להעלאת מודעות לעניינים הללו, או דמויות מפורסמות כמו גרטה תורנברג שבוודאי שמעתם עליהם. המודל שם זהה למה שכבר ראינו בתחומים אחרים של הפרוגרסיביות: תיאור המציאות כנשלטת על ידי גורמים לא ענייניים שסוחטים את משאבי העולם לטובת שימור כוחם; תביעה בלתי מתפשרת מכל מי שמקשיב להם לעשות מהפכה בכל המערכת התעשייתית, בהרגלי הצריכה, ובסדרי העדיפויות שלהם; והתרעה שגורל העולם כולו בסכנה אם לא יקשיבו להם - ומיד.
אנחנו נקדיש אולי בעתיד עונה לנושא הזה, שדורש העמקה וסבלנות משל עצמם. בכל אופן, יש כאן שאלה מדעית ששווה להתמודד איתה באופן מדעי לפני שמערבים פוליטיקה. בהקשר שלנו אני רק רוצה לשים את האצבע על הכשל שדיברנו עליו כאן. בואו נניח שהם צודקים לגביי התחזיות. בואו נניח שהם אפילו צודקים לגביי זה שאם כל העולם היה עובר לאנרגיות ירוקות, זה הדבר היחיד שיעזור להאט את ההתחממות הגלובלית. האם זה אומר שהם יודעים איך לעשות את המעבר הזה? וכשאני אומר "איך לעשות את זה", אני מתכוון - איך לעשות את זה בלי לגרום לרעב נוראי בכל העולם, לקריסת הכלכלות של המדינות המפותחות וגם המתפתחות? איך להביא לשינוי פוליטי בכל המדינות בעולם כדי שיתמכו בזה?
בהקשר הזה, הנה הדברים שאמר קונסטנטין קיסין בדיבייט באוקספורד לפני כשנה. אני ממליץ לכולם להאזין לכל המונולוג שלו - הוא פחות מ-10 דקות - אבל כרגע אני אחתוך קטעים נבחרים מתוכו כדי שתשמעו את הטיעון:
בואו נניח שאנו עומדים בפני אסון אקולוגי… מה עלינו לעשות בעניין האסון האקולוגי הנורא שעומד לפתחנו? מה על בריטניה לעשות? יש רק דבר אחד שאנחנו יכולים לעשות, ואתם יודעים למה? כי בריטניה אחראית ל-2% מגזי החממה בעולם, לא יותר. בריטניה יכולה לשקוע לתוך מצולות הים מחר וזה לא ישפיע בכלום על גורל האקלים.
גורל האקלים יוכרע לא כאן, אלא באסיה ודרום אמריקה, על ידי אנשים עניים, שלא אכפת להם מהצלת העולם. אתם יודעים למה לא אכפת להם? כי הם עניים!... ל-20% מהאנשים ברוסיה אין שירותים אישיים, אלא שירותים בסגנון בול-פגיעה, חדרונים מעץ עם חור בריצפה שצוברים את משקעי עשרת-אלפים הביקורים הקודמים. כמה מכם ילכו היום הביתה, יעקרו את השירותים שלהם ויקימו מחראה בחצר האחורית שלהם? ואם אתם לא תעשו זאת, למה שהם יסכימו לחיות כך? 120 מיליון אנשים בסין סובלים מתת-תזונה… שליש מכל הילדים בעולם שנחשבים עניים גרים בהודו… אתם לא תצליחו לגרום לכל האנשים הללו להסכים להישאר עניים!
ולכן, אני אומר לכם שיש רק משהו אחד שאנחנו יכולים לעשות כאן במדינה שלנו, בריטניה, כדי להילחם בהתחממות הגלובלית, וזה להשקיע בפיתוח טכנולוגיות אנרגטיות חדישות וירוקות שיהיו גם זולות. אבל הפרוגרסיביות אומרת לכם שאתם קורבנות, שאין לכם כח להשפיע, ושכל שעליכם לעשות הוא להתלונן ולהפגין… אבל אנחנו, בצד הזה של הדיבייט, יודעים שהדרך לשפר את העולם היא לעבוד, לייצר, לבנות. הבעיה בתרבות הפרוגרסיביות היא שהיא גרמה ליותר מדי מכם לשכוח זאת.
אתם מבינים את גודל הבעיה? מסתובבים להם אנשים במערב ומשוכנעים שאם רק יקשיבו להם הבעיות יפתרו. ומה זה אומר להקשיב להם? לצרוך פחות. לצמוח פחות. אבל הבעיה שלהם היא שגם אם כל הרעיונות שלהם נכונים ממש, בסין וברוסיה ובהודו לא יקשיבו להם. כדי להצליח בגישה שלהם, של צמצום פליטות פחמן וכו' באופן מסיבי, צריך קודם כל להשתלט על כל העולם, וזה כמובן לא יקרה. לפוטין ושי ג'ייפינג יש סדר עדיפות אחר, בא נאמר. אז, האם הם מעדכנים את התכנית? האם הם אומרים, "לא, זה לא יעבוד, במקום זה כדאי שנשקיע בפיתוח של פתרונות, ודווקא להאיץ את הפעילות התעשייתית והמחקרית שלנו?" לא. הם מתקשים להחליף דיסקט. הם לא מצליחים להפריד בין החזון לבין המימוש, לא מוכנים להודות שהפתרונות שלהם חסרי סיכוי בשטח גם אם בתיאוריה הם מצויינים. ובינתיים, המדיניות שהם מקדמים גורמת לפגיעה באנשים בשר ודם, שכן היא גורמת לסגירת עסקים, לעלייה במחירי האנרגיה שמגיעים לכיס של כולנו, להעצמה גיאו-פוליטית של מדינות כמו רוסיה וסין, וכן הלאה.
וכמובן, זה לא אומר שלא צריך לדאוג מגורל הסביבה ולעשות משהו בעניין. הדבקות באוסף הפתרונות הספיציפי שלהם הוא הבעיה, לא הרצון לעשות משהו בעניין.
והנה עוד דוגמה: ב-1972 הועבר חוק בארצות הברית שידוע בתור TITLE IX, שקובע שמוסדות חינוכיים שמקבלים תקצוב פדרלי בארצות הברית אינם יכולים להפלות בתכנים ובמדיניות שלהם על בסיס מין דווקא. על פניו, מדובר בהחלט בתיקון חשוב, שלפי מה שאני יודע בהחלט עזר לפתוח הרבה דלתות בפני נשים במוסדות ציבוריים, בין השאר האוניברסיטאות, שנשענות באופן קבוע על תקצוב פדרלי. אלא שאז מתחילה לעלות השאלה - איך אפשר לזהות אפליה כדי שנמנע אותה? ובואו נאזין לדבריה של אחת האורחות הקבועות שלנו כאן בפודקאסט, קריסטינה הוף סאמרס, בסרטון שהעלתה בעבר בנושא שבו היא דיברה על האופן שבו החוק הזה השפיע ועדיין משפיע על התנהלות המוסדות בתחום ענפי הספורט שהם מציעים לסטודנטים שלהם:
משהו השתבש במימוש של החוק. בשל לחצים מארגונים פמיניסטיים אקטיביסטיים, החוק הזה התפתח והביא למדיניות של קביעת מכסות לפי מין בענפי הספורט באוניברסיטאות, כאילו שהוא בעצם מחייב שיוויון מוחלט בין המינים לא מבחינת ההזדמנויות, אלא מבחינת ההשתתפות בפועל, בלי קשר לרמת העניין מצד הסטודנטים… בתי ספר מקצצים בקבוצות ספורט לגברים ופותחים ענפים חדשים לנשים, לא בגלל ביקוש אלא בגלל שהם חוששים מחקירה פדרלית נגדם בגין אפליה.
לדוגמה, באוניברסיטת הווארד יש 67% נשים, אבל רק 44% מהספורטאיות באוניברסיטה הן נשים. ולכן, ב-2007, הוציאה "העמותה לספורט נשי" דו"ח שנתן ציון "נכשל" לממסד, בשל הפער היחסי של 23%. עד שהדו"ח יצא, אוניברסיטת הווארד כבר חתכה את תכנית הבייסבול וההיאבקות לגברים, ופתחו מסלול לבאולינג לנשים, אבל זה לא היה מספיק. רק על ידי צמצום כמות הספורטאים הגברים שלהם ב-50% נוספים הם היו מסוגלים להגיע לאחוזים השיוויוניים שציפתה העמותה מהם, ועד שהם יעשו את זה הם נמצאים בסיכון שאולי תיפתח נגדם חקירה פדרלית.
מאמן ההיאבקות של הווארד, וייד היוז, סיכם את הבעיה כך: "האפקט של TITLE IX הוא נוראי, שכן הרבה יותר גברים מנשים מעוניינים להשתתף בספורט"... הקבוצות הפמיניסטיות טוענות שאין זה כך, ושכנעו את בתי המשפט שכל סטייה סטטיסטית נובעת מאפליה. אבל יש אוסף רחב של מחקרים שמראה אחרת… מחקר מ-2012, לדוגמה, הראה שכשמסתכלים על אחוזי ההשתתפות בספורט תחרותי חובבני, כלומר פעילות ספורטיבית תחרותית שאנשים מתקבצים עצמאית כדי לעשות אותה, רק אחד מכל ארבעה הינה אישה… אני אינני מודעת לאף לא מחקר אחד שמראה שיוויון בין נשים לגברים בהתעניינות בספורט תחרותי… החוק הזה בפועל משמיד ענפי ספורט שלמים בכל ארצות הברית."
הוף סאמרס גם מסיימת באתגר לאותם אירגונים פמיניסטיים, אתגר שגם אנחנו דיברנו עליו כשניתחנו את נושא השיוויון בפרק התשיעי: אם אתם חושבים שפער באחוזים מורה על אפלייה, אז למה לא מטריד אתכן שבארצות הברית כולה, 58% מן התלמידים בקולג'ים הם נשים, אפילו שהן רק 50% מהאוכלוסיה? למה אתן לא מחפשות שם את כוחות האפליה הנסתרת? אבל היא כמובן יודעת את התשובה. הפרט והכאב שלו אינם חשובים כל כך כשהוא שייך לקבוצה הלא נכונה בפירמידת הדיכוי הפרוגרסיבית.
הסיפור הזה ממחיש שוב את אותה הבעיה. באים הפרוגרסיבים ומזהים שיש בעיה - הם מחפשים שיוויון בתוצאות, ואת זה הם רואים שאין לפי הניתוח הסטטיסטי. אבל אז הם עושים שתי טעויות חמורות. הטעות הראשונה היא שהם חושבים שאי שיוויון בתוצאות הוא סימן לאפליה, כשיכול להיות שבכלל מדובר באי שיוויון בבחירות של אנשים. על העניין הזה דיברנו בפרק הקודם, שבו ראינו למה הפרוגרסיביות מייחסת לחופש הבחירה פחות משקל מאשר הליברל הקלאסי. אבל הטעות השניה היא שהם חושבים שהם יודעים איך להשיג שיוויון בתוצאות בלי לגרום נזק על הדרך.
אבל נזק נגרם, ועוד איך נגרם. הסיפור הזה גרוע יותר מאשר, נניח, אפלייה מתקנת בקבלה לאוניברסיטאות. שם אמנם הנער הלבן שלא נכנס למרות הציונים הטובים שלו סובל מזה, אבל בגלל שיש כאן משחק סכום-אפס, לפחות הנערה השחורה הרוויחה משהו ונכנסה במקומו לממסד. אבל במקרה שלנו, כל מה שקורה כאן הוא שמונעים הזדמנויות מגברים, בלי שזה עוזר במשהו למצבם של הנשים. הגרפים בדוח של אותו ארגון פמיניסטי נראים יותר יפה עכשיו - אבל האם המציאות טובה יותר בגלל ההתעקשות שלהם לייפות אותם בכל מחיר? מסופקני.
ולסיום, בואו נבחן נושא אחרון נוסף דרך אותה עדשה: הנסיון הפרוגרסיבי להשתלט על השיח, ולמנוע את מה שהם קוראים לו "שיח שנאה" במרחב הציבורי וברשתות החברתיות.
האם ישנו דבר כזה שיח שנאה? בוודאי. נניח, שיח אנטישמי הוא שיח שנאה, נכון? וזו רק דוגמה אחת, ובכלל - מי מאיתנו לא היה רוצה שבחברה שלנו לא יהיה שיח שנאה, נכון? זה נראה כה פשוט וברור שצריך לאסור דברים כאלו, אמירות אנטישמיות, גזעניות, הומופוביות, מיזוגניות, טרנספוביות וכן הלאה. למה שלא פשוט ננקה את השיח מהדברים הנוראיים הללו? למה שמישהו יתנגד לחקיקה שתנסה לייצר הגבלות על הבעת דעות נוטפות רוע?
אלא שכאשר מגיעים לשלב המימוש עולה השאלה - האם אנחנו יודעים, כחברה, איך לפתור את הבעיה של שיח שנאה בלי להפוך לעריצות טוטאליטארית שמפעילה משטרת מחשבות? בטח, מקרי הקצה יהיו כנראה ברורים לכולנו, אבל זהו ממש מדרון חלקלק. שהרי איך מגדירים "שנאה"? השאלה הזו תקבל תשובה שונה כששואלים אנשים שונים. יש אנשים שלדעתם הקביעה שכל הפלסטינים בעזה נושאים באחריות לשביעי לאוקטובר זו אמירת אמת וגם עמדה מוסרית לגיטימית, ויש אנשים שיחשבו שזו עמדה גזענית מסוכנת. ולכן, כיוון שיש דעות שונות בהגדרת שנאה, שאלת ההגדרה הופכת מהר מאד לשאלת הסמכות - "מי יהיה זה שיכול להגדיר מה זה שיח שנאה". ובואו לא נעצור באמצע. שהרי ההגדרה של שיח שנאה אינה נשאלת כאן בחלל הריק - אנחנו שואלים את השאלה כי אנחנו רוצים לאסור על שיח שנאה, נכון? אז בעצם, השאלה שאנחנו שואלים היא: "מי בחברה שלנו יהיה זה שיחליט מה מותר ומה אסור לי ולכם לומר, ואיך הבנאדם או הגוף הזה ייבחר ועל ידי מי?".
עכשיו, אני לא יודע מה איתכם - אבל מבחינתי הרעיון שיש מישהו, בן אנוש כמוני, שתהיה לו הזכות לומר לי שאסור לי להביע דעה, אסור לי לשתף מחשבה, כי לדעתו המחשבה הזו מונעת משנאה - הרעיון הזה די מפחיד אותי, ובכלל לא משנה לי מי זה יהיה. רגולציה ללא גבולות ברורים מאד היא פשוט כלי בידי גורמי עניין להחדיר את האידיאולוגיה שלהם לתוך לשון החוק. גם האדם הכי מוסרי והכי חכם שאני מכיר לא יצליח לרבע את המעגל בהגדרה של מהי שנאה באופן אובייקטיבי, ולא יצליח להתנתק מההטיות האישיות שלו. גם לא וועדה של פרופסורים ושופטים בדימוס. אני לא מדבר על מצב שבו מישהו חוצה את הגבול בין הבעת דעה לבין קריאה למעשים - כל קריאה לאלימות או להפרת חוק צריכה להיענות בתגובה חזקה מצד המדינה. אבל כל עוד זה נשאר ברמת הבעת הדעה, אני מעדיף שיהיה מותר לאנטישמיים נאצים לומר את אשר על ליבם ושכולנו נוקיע אותם על כך, מאשר שאנשים נורמטיביים יצטרכו לחשוש שבגלל שהם פרסמו טוויטים עם מילים לא יפות הם יקבלו ביקור מהמשטרה. ואל תחשבו שזה דיבור באוויר - זה מה שקורה כיום בבריטניה, כבר כמה שנים.
במאמר מוסגר אשתף שבכל מערכת בחירות אני מתוסכל מהסמכות שיש לוועדת הבחירות ולבג"ץ אחריה לפסול מפלגות ואישים מלרוץ לכנסת, ומהטקס הקבוע שבו מנסים להפעיל את הסמכות הזו. הרעיון שפוליטיקאים ושופטי עליון יחד יכולים להחליט אם לי ולכם תהיה הזכות לבחור במישהו, רק על סמך דעותיו - לא בגלל שעבר על איזה חוק, אלא פשוט כי לדעתם הדעות שלו מסוכנות - לדעתי זו סתימת פיות מסוכנת שרק פוגעת בדמוקרטיה, מאותה סיבה בדיוק שאני נגד משטרת השפה הפרוגרסיבית. אני אומר - תנו להם לרוץ, כדי שהעם יאמר את דברו, ויביא למפלתם בבחירות. זו דמוקרטיה.
והנה דבריו של ברנדן או'ניל, כותב טור בעיתון השמאל SPIKED בסימפוזיון שהשתתף בו, בנושא זה בדיוק:
אני רוצה להגן על חשיבות חופש הביטוי עבור נאצים. שכן, כשיש חופש ביטוי לכולם חוץ מלנאצים אז אינו לאף אחד ביטוי חופשי אלא רק ביטוי מורשה, שצריך עבורו רישיון… וזה חשוב משתי סיבות. קודם כל, אם אתה מאפשר שליטה ממשלתית על השיח, הרעיון שהשליטה הזו תופנה רק כנגד אנשים שאת או אתה לא אוהבים הינו מנותק מהמציאות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שזה לא עובד ככה. בבריטניה בשנות ה-30 קידמו מהצד השמאלי חקיקה שאיפשרה לממשלה לאסור של פאשיסטים ימניים, אבל באופן קבוע החקיקה הזו הופעלה נגד השמאל והקומוניסטים. והסיבה השניה היא שהדרך היחידה להתמודד באמת עם דעות קדומות היא לשמוע את הדעות הללו ולהתמודד איתן בעימות פומבי…
אבל הפרוגרסיביות לא נשמעת לאזהרות הללו, לאזהרות העבר ממדינות קומוניסטיות וטוטאליטריות ששלטו ביד רמה על כל תחומי השיח, ועושים זאת גם כיום במקומות כמו סין ורוסיה. היא משוכנעת שחייבים לייצר מרחב ללא טריגרים, ללא מיקרו-אגרסיות, ללא לחצים רגשיים על אנשים שרוצים להזדהות בכינויי גוף א-מגדריים - ומחליטה שצריך לחוקק חוקים שיבטיחו את המוגנות של כולם. הם מתחפרים עמוק יותר ועמוק יותר לתוך האידיאולוגיה, ותובעים לעצמם עוד ועוד כח פוליטי כדי להשליט את המגבלות החברתיות שהם חושבים שחייבים אותם כדי להביא אותנו לאוטופיה הפרוגרסיבית. אבל תזכרו: בסופו של דבר, הדרך הכי מהירה למנוע שיח שינאה הוא פשוט לאסור כל שיח פוליטי, בדיוק כמו שהדרך הכי מהירה להשיג שיוויון כלכלי הוא להשתלט על כל מערכות הייצור באופן ממשלתי, לקחת לכולם את הכסף ולמנות וועדות מומחים שיתנו לכל אחד מה שנראה להם שמגיע לו. הדרך הקלה להשגת שיוויון השתתפות בספורט היא לקבוע שאסור שיהיו יותר ספורטאים מאשר ספורטאיות באיזה ענף. קל מאד להשיג שיוויון על ידי זה שאתה משתיק ומצנזר ומונע ואוסר.
יש ביטוי שכזה, שטבע דוסטוייבסקי בסיפרו "האחים קראמזוב" ושהוא שם בפיו של האח איוון, שמתורגם כך: "ככל שאני אוהב את האנושות יותר, כך אינני מסוגל לסבול את האדם הפרטי", ויש להבנתי יותר ממשהו מהרעיון הזה אצל הגישה הפרוגרסיבית, שמתעניינת בכאב מופשט של קבוצות, בפתרון של בעיות כפי שהן מדווחות במאמרים אקדמאיים, אבל מסרבת להסתכל החוצה ממגדל השן שלה ולהכיר בכאב המוחשי של הפרטים עצמם כשהכאב הזה נגרם ממדיניות שהיא מפעילה, ובטח כשהפרט הזה הוא מה"קבוצה הלא נכונה", שהשיח שלו הוא "שיח שנאה" ואיכות חייו היא רק "פריווילגיה" שלא מגיעה לו. אבל זה מה שקורה כשאתה משוכנע מראש שאתה צודק ויודע את הדרך לפתרון. אתה משכנע את עצמך שאין מחירים כבדים לרעיונות שלך, או שלפחות דורות עתידיים יודו לך על מה שעשית. הסבל של היום איננו משוב, אלא רק כאבים של תהליך ההתבגרות, והסובלים הם סה"כ "קורבנות המהפכה" שאין ברירה אלא להקריב בדרך לאוטופיה. אין ברירה, זאת אומרת, כל עוד את, כל עוד אתה, לא הקורבן.
וזהו להיום! בזאת סיימתי את המהלך בשלושת הפרקים האחרונים, של מבט מלמעלה על העקרונות המנחים והבעייתייים של הפרוגרסיביות. וכפי שאמרתי לפני שני פרקים - גם אם אתם פרוגרסיבים בנטייתכם, אני חושב שאתם יכולים לקחת משהו מכאן. בסוף אתם לא חייבים להסכים עם כל דבר שאני אומר, אבל לשים לב לחסרונות שבשיטה כפי שהיא מוצגת היום. כל שהייתי רוצה הוא לאזן אותה. שכן, יש חשיבות גדולה לתנועה ששמה את הדגש על החלש ועל מניעת סבל. המודעות הזו חשובה לכולנו, ובעיקר חשוב שמישהו יזכיר לשמרנים כל הזמן שהמערכת שהם בנו איננה מושלמת. אבל כדי שהתזכורת הזו תעבוד, צריכה להיות תקשורת בין הצדדים השונים - שיח. החשדנות כלפי שיח ומשוב, המשולבת בבטחון עצמי מופרז של צד אחד כאילו כל האמת אצלו, איננה עוזרת לאף אחד.
אז, עד הפרק הבא!
Share this post