שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 22.
עד היום, כשדיברנו על הזהות הטרנסית, ההנחה הסמויה שעמדה ברקע היתה שמדובר באנשים בוגרים, שמכירים את עצמם בדיוק כמו שאתם ואני מכירים את עצמנו. היום אנחנו נשאל את השאלה - האם יש מקום שמשהו ישתנה בשיקולים שלנו ברגע שמדובר בקטין? נניח, ילד בגיל 12 שמשתף שהוא חש שהוא בת בגוף של בן, או ילדה בת 10 שמספרת שהיא חשה שהיא בן בגוף של בת - האם מחובתנו לקבל את הזהות הזו, או שמא דווקא להטיל בה ספק?
התשובה היא שתלוי את מי שואלים, והשחקנים הרגילים שלנו עומדים לבצע את התפקיד הקבוע שלהם על הבמה. התגובה השמרנית היא לאתגר את האמירה הזו. ילדים הרי אומרים כל מני דברים ומאמינים בכל מני דברים שאינם אלא פרי דימיונם, ותפקידם של המבוגרים לעזור להכווין אותם לדברים שמבוססים במציאות. לכן, נקודת המוצא צריכה להיות שאמירה דרמטית שכזו איננה שיקוף של אמת פנימית אלא דבר שיחלוף תוך כמה ימים, כמו הרבה דברים אחרים שילדים מדמיינים. ואם התופעה ממשיכה לאורך זמן, יש מקום לשקול אם מדובר בתהליכים פסיכולוגיים אחרים שמתרחשים מתחת לפני השטח, ושבאים לידי ביטוי כרגע בבלבול לגביי המגדר שלהם, אבל זה לא אומר שהתחושה הזו שלהם היא יציבה מספיק כדי להיחשב זהות. רק לאורך הרבה זמן, חודשים ואפילו שנים, אם נראה שהזהות הזו מתייצבת כזהות טרנסית, יהיה ראוי שנכיר בזהות הזו באופן מפורש כדבר אמיתי.
לעומת זאת, התגובה הליברלית, וספיציפית הפרוגרסיבית, היא להניח שמדובר בשיקוף של האמת העמוקה ביותר של הזהות של הילדים, ושחשוב דווקא לאשש ולתמוך בזהות הזו כשהיא מגיחה לאויר העולם בהתנהגות או בהצהרה, כדי שלא נפספס אותה. את הגישה השניה הזו אפשר לשמוע בהמון מקומות, כמו בהרצאת הטד הזו של אנג'לה קייד גֶאופֶרד, רופאת ילדים וטרנסית בעצמה:
"התפקיד שלנו הוא להאזין, לשאול שאלות, ואז לחכות לתשובה… וכשהם מתחילים לחשוף את עצמם, התפקיד שלנו הוא לתמוך בלי לנווט… מהנסיון שלי בתור רופאת ילדים, שמתמחה בטיפול בילדים טרנסים, למדתי שהילדים הללו לא צריכים שאעזור להם לברר מי הם, אלא פשוט להאזין, ולעזור להגביר ולהעצים את הקול הפנימי שלהם. הם לא צריכים שאאבחן אותם, אלא שאקשיב."
גם בקטע הזה וגם בכל ההרצאה, אפשר לשמוע את הקבלה-ללא-סייג של כל זהות שהילדים שבאים לקליניקה שלה מקבלים. האמירה "לתמוך בלי לנווט" היא העניין החשוב כאן. אתם זוכרים שאמרנו בתחילת הסדרה שהתפיסה הליברלית היא שהאדם נולד מושלם והחברה היא זו שמעוותת ופוצעת אותו? הדוברת בעצם אומרת כאן - הדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות כאן הוא להתערב ולאתגר. יש כאן ילד, הוא יודע כבר מה הוא בפנים, ואני צריכה רק להסיר מחסומים ממנו כדי שהוא יוכל להוציא את הפוטנציאל שלו מן הכח אל הפועל.
עוד רגע ננסה לבחון מי מבין שתי הגישות צודק - או שמא שניהם צודקים, אבל קודם אני רוצה להקדיש שתי דקות כדי לדבר על אותה הסרת מחסומים. בפרק הקודם ראינו איך מתחילים לחוקק חוקים בקנדה שתופסים צד בויכוח על הזהות הטרנסית. כמו תמיד, הדברים שאני מביא כאן הם רק דגימה קטנה ממה שקורה בשטח. בפועל, גם במערכת החינוך, וגם במערכת הרפואית - שתי המערכות מלבד ההורים עצמם שאמונים על שלום הילדים שלנו - יש כבר שנים רבות כניסה גוברת והולכת של "מדיניות מאששת מגדרית", gender confirming policy, כלומר מדיניות שהולכת בכיוון של שיחת הטֶד ששיתפתי כאן. מכיוון שכך, כשמישהו מגיע לרופא או למורה ומספר לו שהוא מרגיש שהוא טרנסג'נדר או טרנסג'נדרית, התגובה בהרבה מקומות בעולם המערבי תהיה תמיכה מיידית וללא סייג בזהות החדשה הזו, על כל המשתמע מכך.
לדוגמה, שמעו סיפור שדווח לפני כשנה בניו-יורק טיימס, עיתון ליברלי לכל הדעות. סופר שם על אמא מדרום קליפורניה, ג'סיקה בראדשו שמה, שגילתה יום אחד שהבת שלה, בת ה-15, התחילה להזדהות כבֶּן בזמן שהיא בבית הספר. כשהתחילה לברר פרטים, התברר לה שזה לא דבר שהתחיל לפני כמה ימים - כבר שישה חודשים שהבת שלה מזדהה כבן בבית הספר. כחלק מהעניין, הבת שלה ביקשה מבית הספר להיות שותף מלא בתהליך: שהמורים יקראו לה בשם ה"גברי" שאימצה, יתייחסו אליה כבן לכל דבר, וכן הלאה. לשלב הזה בתהליך הטרנסיות קוראים "social transitioning", "מעבר חברתי" ובו החברה הסובבת מאמצת את הזהות החדשה של האדם, במקום לאתגר אותה. וכמובן, הדברים הללו מגיעים ממקום חינוכי פרוגרסיבי, לפיו הילדים שחשים דיספוריה מגדרית מכירים הכי טוב מי הם עמוק בפנים, שכנראה הם הגיעו להבנה אמיתית של הזהות שלהם, ושלכן הדבר הכי בריא ומוסרי לעשות הוא לקבל זאת ולתמוך בהם.
הסיבה שהניו-יורק טיימס הקדיש כתבה לעניין לא היתה עצם ההזדהות, ואפילו לא המעורבות הבית-ספרית - אלא זווית אחרת של הסיפור: העובדה שבית הספר לא סיפר להורים על השינוי המגדרי ואישוש המעבר החברתי של הבת שלהם, לבקשת הבת. כלומר - באה נערה, קטינה בת 15, מספרת משהו מאד דרמטי לבית הספר שמשפיע באופן עמוק מאד על כל חייה - חברה, משפחה, ואולי גם עניינים רפואיים ופסיכולוגים מרכזיים - ומבקשת שבית הספר יעזור לה בשינויים הגדולים הללו בסתר - והם משתפים פעולה, ולא מספרים להורים, האפוטרופוס הטבעי והחוקי של הילדה. ולא, לא היה מדובר כאן ברשלנות מצד בית הספר, אלא להיפך - מדיניות רשמית של מדינת קליפורניה והמחוז שבו הם גרו, לתמוך אקטיבית בתהליכים כאלו בלי לספר להורים. בכתבה מובאים סיפורים נוספים באותו הסגנון, שחלקם הגיעו לבתי המשפט בתביעה של ההורים נגד בית הספר. באחת התביעות הציגו תמונה של פוסטר מבית הספר, עם דגל הגאווה ועליו הכתובית "אם האמא שלך אינה מקבלת את הזהות שלך, אז אני האמא שלך עכשיו". במילים אחרות, המסר כאן ברור: מדיניות בתי הספר היא שלפעמים צריך להגן על ילדים מפני ההורים שלהם, גם כשההורים פשוט רואים אחרת את עניין הטרנסיות. מבחינת בית הספר והרגולציה המדינתית, ההורים עצמם יכולים להיות "חסם" בפני הזהות האמיתית של הילד, ולכן בראייה פרוגרסיבית - טובת הילד היא להסתיר את המידע הזה מההורים.
בואו נחזור לדילמה שלנו, של איך להתייחס לאמירה של ילדים שאומרים "אני טרנסג'נדר". אנחנו חייבים להרחיב את מבטנו כדי להבין שלא מדובר רק בעניין של קבלה או איתגור למטרות חינוכיות בלבד של עיצוב זהות. שהרי, אחרי המעבר החברתי ישנם שלבים מתקדמים נוספים: התערבות רפואית בגופם של טרנסים. ההתערבות הזו מגיעה בגדול בשתי צורות - נטילת הורמונים שנועדו לעכב את השינויים הפיזיולוגים שבאים בגיל ההתבגרות ושמפתחים כל מין באופן שונה מהשני, וניתוחים פלסטיים להסרת איברים ועיצוב אברים אחרים כדי לדמות לגוף מראה מהמין ההפוך למין הביולוגי.
מהזווית השמרנית, התהליך הזה הוא דבר שחייבים להימלט ממנו כל עוד הוא לא מוצדק במאה ועשר אחוזים. מדובר באירוע מתמשך ומורכב ביותר, כזה שמותיר את אותותיו לכל החיים באופן שאין ממנו חזרה. יכול להיות שתשמעו שיש תרופות מסויימות שאפשר להתאושש מהן, אבל אצל חלק גדול מהן ההתאוששות אפשרית רק באופן חלקי, או רק אם מפסיקים לקחת אותם תוך כמה חודשים. חלק מן התרופות גורמות לסירוס כימי של הילד, שלא יוכל להכניס או להיכנס להריון בעתיד. חלק מן הניתוחים גם מותירים את הגוף מצולק ובמצב שדורש לקיחת כדורים לכל החיים כדי למנוע התפתחות של סיבוכים בגוף בשל הניתוח. במילים אחרות - זה לא דבר שעושים אותו בהינף יד, והחשש שמעבר חברתי יהיה צעד בכיוון של מדרון חלקלק מסוכן הוא מובן ביותר.
אל מול החשש הזה, מגיעה טענת הנגד הפרוגרסיבית, שגם היא כבדת משקל. קודם כל, אם מישהו מבין כבר בתקופת הילדות שהוא טרנס, הרי שיש לו הזדמנות מדהימה: למנוע מהגוף לאמץ את המבנה של ה"מגדר הלא-נכון" בשלבים מאד מוקדמים של חייו. צריך לנצל, לתפיסתם, את העובדה שתפסנו את הבעיה מוקדם, כמו בבעיות התפתחותיות רבות אחרות אצל ילדים, ולטפל בה כדי למנוע סבל מיותר בהמשך. זה יעזור לילדים הטרנסים להשתלב באופן טבעי יותר בחברת קבוצת המגדר הנכונה, כי כלפי חוץ הם ייראו כמוה. וזה גם ישליך באותו האופן לכל שאר החיים, ויעזור לטרנסים להרגיש בבית בגוף שלהם. וקחו בחשבון שלילדים טרנסים יש אחוזי דיכאון גבוהים ביותר, ופתאום נראה שאולי שווה ללכת בכיוון הזה ולהמעיט עד כמה שניתן את הסבל שלהם.
במילים אחרות, מדובר כאן במצב שבו הסיכויים והסיכונים שניהם משמעותיים בכל צד. אלא שבשיח הציבורי לרוב הממסדים הרפואיים בוחרים בצד אחד, בצד הפרוגרסיבי, כפי שתראו בהמשך. מבחינתם, צריך לקבל את הזהות הפנימית של הילד כאמת, שהרי למה שהוא ימציא משהו כזה אם זה לא היה נכון, כשיש כל כך הרבה סטיגמות סביב הזהות הזו? אנחנו חייבים לתת לו להגיד לנו מה הוא באמת ולאן הוא צריך ללכת. מבחינתם, החשש השמרני שאולי התחושה הזאת היא בת-חלוף - החשש הזה הינו במקרה הטוב סתם ריפלקס שמרני שלא אוהב לשרטט מחוץ לקווים, ובמקרה הרע - טרנספוביות עמוקה שתמחק את זהותו של הילד ושרק תזיק לו.
אבל האם זו באמת אזעקת שווא שמרנית? מה יש לידע המדעי לספר לנו על ילדים שחווים דיספוריה מגדרית?
ובכן, לצערי אני חושב שיש לשמרנים כאן סיבות טובות לדאוג. אני אומר לצערי כי היה באמת מדהים אם יכולנו לסמוך על דבריו של הילד ולדעת שהם האמת לאמיתה - אבל זה לא תמיד המצב. בואו נסקור כמה דוגמאות לעניין.
מקום טוב להתחיל בו הוא מחקר ידוע לגביי נערים ונערות שחשו כטרנסים בילדות. לפני שהגישה המאששת הפרוגרסיבית היתה מקובלת, המגמה הרפואית היתה שונה - לתמוך בילדים הללו בתמיכה פסיכולוגית קלאסית בגיל ההתבגרות, ורק אם התחושה הטרנסית מתמידה כשהם בוגרים - לעזור להם לעשות את המעבר המגדרי המלא. האם מסקרן אתכם לדעת מה היו תוצאות המדיניות הזו? ובכן, התשובה היא ש-80% מהם, כשהגיעו לבגרות, הפסיקו להזדהות כטרנס ובמקום זה הזדהו כלסביות וגיי. כלומר, במבט של כמה שנים לאחור התברר שהתחושה שהם הרגישו בצעירותם לא היתה דיספוריה מגדרית עמוקה, אלא משהו אחר, אי נוחות כללית כזו עם הזהות המינית שלהם והמשיכה מינית שחשו, ולקח זמן - שנים! - עד שהם הבינו מהו הדבר הזה. עכשיו, בואו נחשוב - מה היה קורה לאותם 80% אם היו בגיל ההתבגרות היום? הם היו מקבלים עידוד מהמערכת הרפואית והחינוכית להתחיל לעשות מעבר חברתי, לשנות את שמם, ובהמשך לקבל הורמונים ואולי אף לבצע ניתוחים בגופם, כדי שהגוף והמראה החיצוני שלהם יתאים לזהות הפנימית שהרגישו בילדותם. רק לאחר כמה שנים הם היו מבינים שכל זה היה ללא צורך - הם בן בגוף של בן, או בת בגוף של בת, אבל הם פשוט גיי, ועכשיו לכל החיים שלהם הם יסתובבו בגוף שנראה כמו המין שהם כבר לא מזדהים איתו. בעצם, אפשר לומר שעבור אותם ילדים, יש כאן הסללה של הקהילה ההומולסבית להפוך לטרנסג'נדרים. כפי שכותב ד"ר רוי אפאן, רופא אנדרוקרונולוג והומוסקסואל, בטור שפירסם ב-WSJ בדצמבר האחרון:
"כשמסתכלים על זה ככה, טיפול מאשש-מגדרית נראה דומה מאד לטיפולי המרה. בעבר, טיפולי המרה נעשו על ידי חישמול, סירוס כימי ואפילו כריתה של אונות מהמוח. היום, טיפולי ההמרה החדשים עושים זאת על ידי סטריליזציה ופגיעה בתפקוד המיני של הילדים לכל חייהם… בדיוק כמו טיפולי ההמרה, רופאים אומרים להומואים ולסביות שיש משהו לא בסדר איתם…".
ובואו לא נעצור כאן. יגיע היום והנערים והנערות הללו, שעברו את השינוי המגדרי הרפואי ואז גילו שכל זה היה שלא לצורך, יבואו חשבון עם אלו שלא הגנו עליהם מפני הטעויות הללו, ושאף עודדו ודחפו אותם לכיוון הזה. לתופעה הזו, שהרבה אנשים לא מכירים, קוראים "מתחרטי מגדר", או "חרטה מגדרית", ובאנגלית - Detransitioners. בואו ותקשיבו לעדויות של שתיים מהן, אחת בכתב ואחת בקולה, ועל הדרך תקבלו טעימה גם ממה שקורה בצד הרפואי בקליניקות ובתי החולים בחו"ל בעניין. קודם, זו שבכתב, מאת כותבת בשם לורה. אני מצנזר חלק מן התיאורים - אתם מוזמנים להסתכל בלינקים המצורפים לקבל את הקטע המלא.
"הסיפור שלי דומה להרבה מתחרטי מעבר מגדרי, שמשתפים בסיבות שבגללן הם הרגישו שהם צריכים לעבור מעבר חוזר. גדלתי על הספקטרום האוטיסטי, חוויתי התעללות מילולית, רגשית ופסיכו-סוציאלית מהמשפחה שגרמה לפוסט טראומה, דיכאון וחרדה. סבלתי מדיכאון חמור כתוצאה מבעיות תלות וחוסר ויסות הורמונלי בגלל שחלות פוליציסטיות, הרגשתי שונה באופן כרוני, הן כנערה, כאישה צעירה ואדם. סבלתי מקשיים ביחסים רומנטיים, יחסי מין וחברויות עקב טראומה לא מאובחנת. נאחזתי בדיספוריה המגדרית כגורם לרוב הקשיים שלי.
חיפשתי טיפול למצוקה הקשורה למגדר ולמדתי באינטרנט שהפתרון היחיד הוא לקבל את היותי טרנסג’נדר… במהלך התהליך הזה ראיתי רופאים רבים, פסיכיאטר ומטפלים, שאף אחד מהם לא הטיל ספק בזהותי או בטראומות שלי ולא סיפק עזרה לבעיות הנפשיות המורכבות שלי. בדיוק מלאו לי 20, הייתי בוגרת טרייה של מחלקה פסיכיאטרית, שם אושפזתי בעקבות מחשבות אובדניות, ובייאושי קבעתי לי תור כדי לנסות ולרפא את הדיכאון באמצעות שינוי הגוף שלי בניתוח.
אין צורך בהסבר נוסף. הייתי בת 20, לא בוגרת מבחינה התפתחותית, חולה נפשית, אובדנית, פוסט טראומטית, ולא במצב הכרה רציונלי. ובכל זאת, מערכת בריאות הנפש לא הצליחה לספק את השירות הראוי. הרופא שלי ומנתחים קוסמטיים אחרים, קפצו ברעב על ההזדמנות להרוויח מניתוח בשר טרי בשוק המערב הפרוע הבלתי מבוקר הזה שנקרא “רפואה מגדרית”.
מעבר לחרטה של לורה, מה שאתם שומעים כאן הוא עוד דבר: שכשהיא הגיעה לרופאים שלה, היו לה הרבה תסמינים, וכל אחד מהם יכול היה להיות הגורם העמוק ביותר לתחושת הדיספוריה שלה. נניח, אולי לא הדיספוריה היא מה שעמד כאן בשורש החוויה שלה, אלא דווקא האוטיזם, ואם היו לוקחים את הזמן לברר את העניין, היו מבינים זאת ובוחרים במסלול טיפולי אחר. אבל לפחות ממה שהיא מספרת - אף אחד לא לקח את הזמן לשאול את השאלות הללו. נראה, שהאידיאולוגיה והרגולציה שבעקבותיה צובעות הכל באותו צבע, ובמקום להגיע לסיפור ממקום של סקרנות ומחקר, הרופאים פשוט תפסו עמדה מראש, והשאר היסטוריה.
והנה גם דבריה של קלואי קול (Chloe Cole), מתחרטת מגדרית שהתפרסמה בשנה האחרונה לאחר שנתנה כמה ראיונות לגביי החוויה שלה, ושיתפה את הדברים הבאים בפני הקונגרס האמריקאי. אני אקריא ואשמיע רק כמה קטעים שערכתי של דבריה - אבל הסרטון כולו הוא 5 דקות אז אתם יכולים בקלות לצפות בכולו בנפרד, ובראיונות הרבים שהיא נתנה ושמצויים ביוטוב על החוויה שלה באריכות. שימו רק לב שיש בסרטונים עצמם גם תיאורים גרפיים של הניתוחים שעברה, שאולי לא יהיה קל להאזין להם.
שמי קלואי קול, ואני מתחרטת מגדרית. דרך אחרת לומר זאת היא שפעם האמנתי שנולדתי בגוף הלא נכון, והמבוגרים שבחיי, שבהם בטחתי, איששו את האמונה הזו שלי, והעובדה הזו גרמה לי נזק בלתי הפיך שיימשך כל חיי…
בגיל 12 התחלתי לחוש את מה שמומחי רפואה יגדירו בהמשך כ"דיספוריה מגדרית". הייתי מתבגרת מוקדמת, והרגשתי לא בנוח עם השינויים שהגוף שלי עבר. תשומת הלב שהתחלתי לקבל מבנים הציקה לי, וכשאמרתי להורים שלי שאני מרגישה שאני בעצם בן, מה שהבנתי למפרע שבאמת היה כאן היה שסבלתי מתקופת ההתבגרות המינית שלי ורציתי שהיחס החדש שקיבלתי מהבנים שסביבי יפסיק…
מומחה המגדר שהוריי התייעצו איתו אמר להם שהם חייבים להתחיל טיפולים הורמונליים מונעי-התבגרות ומיד, ושאל אותם שאלה פשוטה [שרמזה לכך שאולי אתאבד אם לא אקבל טיפול מאשש]: "האם תעדיפו שתהיה לכם בת מתה, או בן טרנסג'נדר חי?" האמירה הזו היא מה שגרם להוריי להפסיק לאתגר את המערכת, ובראייה לאחור אני לא יכולה להאשים אותם. זה היה הרגע שבו כולנו נהיינו קורבנות של טיפול מאשש-מגדרי…
מיד התחילו איתי טיפולים הורמונליים… בגיל 13 התחלתי לקבל טסטוסטורון, שהתחיל להשפיע על הגוף שלי באופן בלתי-הפיך… עדיין לא ידוע אם אוכל להוליד ילדים בעתיד… אני מסתכלת במראה לפעמים ומרגישה כמו מפלצת…
אחרי הניתוחים, הציונים שלי צנחו, והטיפולים לא עזרו בטיפול בעניינים הפסיכולוגיים העמוקים שהתמודדתי איתם. הרופאים שלי עם התיאוריות שלהם על מגדר חשבו שכל הבעיות שלי יעלמו ברגע שיישנו את הגוף שלי בעזרת ניתוחים למשהו שנראה באופן מקורב כמו גוף של בן. אבל התיאוריות שלהם כשלו. התרופות והניתוחים שינוי את הגוף שלי, אבל לא שינו את המציאות, ומעולם לא יכלו לשנות את המציאות הפשוטה, שאני הייתי ולעולם אהיה נקבה… כשהתחלתי את התהליך לא הייתי אובדנית, אבל לאחר הניתוחים שעברתי בגיל 16 כמעט התאבדתי. הרופאים יצרו במו ידיהם את הבעיה שהם טענו שיעזרו למנוע.
מהו המסר שאני רוצה להביא בפניכם היום? שלא היה צריך לשקר לי. הייתי צריכה אמפתיה, הייתי צריכה פסיכותרפיה, זמן להבין מה עובר עליי, ולא הבטחה שאם אני אהפוך להיות בן זה יפתור את כל הבעיות שלי. אנחנו צריכים להפסיק לומר לילדים בגיל 12 שהם נולדו לא נכון, שהם צודקים בכך שהם דוחים את הגוף שלהם ולא מרגישים טוב בתוך עורם. אנחנו צריכים להפסיק לומר לילדים שאפשר לבחור לא לעבור את גיל ההתבגרות, שהם יכולים לבחור איזה גיל התבגרות לעבור כמו שהם בוחרים איזה בגדים ללבוש או איזה מוסיקה להאזין לה. התבגרות היא תהליך שחייבים לעבור, ולא מחלה שיש לטפל בה.
אוקיי. דברים שלא קל להאזין להם או לקרוא אותם. וחשוב לומר - יש גם סיפורים קשים של נערים ונערות טרנסיות שחשו כלואים בגופם וטיפולים מאששי מגדר עזרו להם. המטרה איננה לעשות כאן תחרות סבל ואמפתיה בין שני המחנות, אלא להבהיר נקודה אחת בלבד - החשש של השמרנים מפני קבלה מיידית של הצהרות זהות של הילדים שלהם אינו נטול ביסוס. זה משהו אחד להתמודד בגבורה עם הסיכונים שבשני סוגי הטיפול, המאשש-מגדרית, וזה שמעדיף לחכות ולנהל את הרגשות המורכבים בפסיכותרפיה סטנדרטית. זה משהו אחר לגמרי לומר שיש רק יתרונות לאישוש מגדרי, ושאלו שמציעים אלטנרנטיבות מגיעים ממקום של טרנספוביה וניסיון למחוק את הזהות הטרנסית.
בואו נבחן את מה שראינו כאן מעוד זווית. אפשר להסתכל על השמרנים והפרוגרסיבים כמתמודדים עם אתגר לא פשוט של כיול החיישן שלהם לזיהוי אנשים עם דיספוריה מגדרית. הפרוגרסיבים רוצים להשיג מה שקוראים בעגה המקצועית "recall" גבוה - לא לפספס אף אדם טרנסי, גם במחיר של זיהוי מוטעה של אנשים סיס-ג'נדר כטרנס. ולעומת זאת, השמרנים פועלים בכיוון ההפוך, ומתעדפים דיוק, מה שקוראים "precision", כלומר לוודא שהזיהוי יהיה אמין. הם מעדיפים לפספס הרבה טרנסים ובלבד שלא לסמן אנשים כטרנס שאינם כאלה.
במצב רגיל, שני הקולות היו נשמעים, היו דיונים פתוחים, והורים וקטינים היו מקבלים הסברים על סיכונים וסיכויים של כל כיוון מאת המומחים שהיו מדברים איתם. אבל אם יש משהו שאני מקווה שאתם מבינים מתוך המהלך שהתווינו עד כאן בנושא הטרנס, הוא שלא מדובר בויכוח רפואי נטו, אלא לויכוח הזה יש שורשים פילוסופיים עמוקים על מהותה של זהות, על איפה הזהות הזו מעוגנת, וממילא לשיקולים הרפואיים משתחלים גם מוטיבציה אידיאולוגית. הרי, אם הפרוגרסיבים יודו כשקטין ממין זכר אומר שהוא מזדהה כבת, אנחנו צריכים להתחשב במין הביולוגי ואולי לסייג במשהו את ההסתמכות על הזהות רגשית, תהיה בכך הודאה שלביולוגיה יש משקל מכריע בסיפור הזה. אפילו להם יהיה קשה לקנות, ולא כל שכן למכור, את הטיעון ש"הביולוגיה כן חשובה כשאתה צעיר, ורק בגיל 18 או 20 זה מפסיק להיות חלק מהזהות שלך". ולכן, יש כאן מוטיבציה אידיאולוגית חזקה לסרב להקשיב לשמרנים שמתריעים בשער שאולי הקטין מבולבל. וכיוון שהרגולציה, כפי שראינו, תופסת צד יותר ויותר לטובת התפיסה הפרוגרסיבית, מה שאנחנו מקבלים הינו עולם רפואה מוטה, והתוצאות בשטח ניכרות.
כך לדוגמה, שווה להזכיר את הסגירה לפני כשנה וחצי של המרכז הלאומי טביסטוק שבלונדון לטיפול בדיספוריה מגדרית. הסגירה קרתה לאחר בדיקה מקדמית שנעשתה על ידי ד"ר הילארי כאס, שגילתה מגוון בעיות בממסד, כמו לדוגמה חוסר היכולת לעמוד בעומסים הגדלים והולכים של נערים ונערות שמבקשים שירות. בתוך מכלול הבעיות הללו גם עלה שאפילו שאין קונצנזוס מדעי לגביי הטיפול הנכון לדיספוריה מגדרית, זה לא הפריע לקבוע את הגישה המאששת כסטדנדרט היחיד שם - ואני מצטט מתוך הדו"ח עצמו:
"עובדי הרפואה במקום דיווחו שהם חשים תחת לחץ לאמץ גישה מאששת מגדרית ושלא לאתגר את הזהות המגדרית המוצהרת, וזאת אף שנוהל שכזה מנוגד לתהליכים הסטנדרטים של אבחון קליני שהם אמורים לאמץ בכל פעילות קלינית אחרת."
בנוסף לכך, נכון לעכשיו מתארגנת תביעה ייצוגית נגד הממסד, בטענה שהוא הסליל פציינטים לבצע ניתוחים ושינויים הורמונליים ללא הביקורת והזהירות הראויה וללא שהיה בכך צורך אמיתי. מארגני התביעה סבורים שהם ייצגו בסביבות 1000 פציינטים - אלף קטינים שמתחרטים על התהליך שהומלץ להם על ידי הממסד. הדברים עדיין בתהליכים, אז כמובן אין לדעת מה יהיה הסוף של הסיפור. אבל אני מביא את העניין לידיעתכם כדי שתבינו עד כמה זה נפוץ.
והנה עוד טעימה מאיך זה מרגיש לעבוד במקום כזה, ולחוש שהמערכת מצפה ממך להתיישר אידיאולוגית באופן מסויים. אני רוצה לשתף איתכם קטע קצר מהחווייה של תמרה פיצקה, פסיכותרפיסטית שעזבה לאחרונה את המכון הטיפולי בו עבדה. בתחילת הראיון שהיא עשתה לאחרונה בפודקאסט בשם "Transparency Podcast" היא משתפת קצת על תחילת התחושה שלה שמשהו אינו כשורה במכון. זה התחיל בסמינר חובה בנושא טיפול מאשש מגדרית. כשהגיעה לסמינר היא שאלה שאלות מאתגרות את מעביר הסמינר, אבל הושתקה גם תוך כדי הסמינר וגם לאחריו. באחד מסבבי השאלות הללו אמרו לה - "אין לך מושג על מה את מדברת, את צריכה לקחת זמן ולזהות את הדעות הקדומות שיש לך לגביי טרנסים". לאחר ההקדמה הזו, היא מספרת את הסיפור הבא:
"לאחר כמה חודשים היה לי פציינט בגיל 13, בת ביולוגית שמזדהה כבן. האבא שלה ביקש לקבל מכתב שצריך להתחיל להזריק לילדה טסטוסטורון. אבל אני אמרתי - אי אפשר. לילדה היה רקע נרחב של טראומה, ובנוסף גם אבחון של אוטיזם. במפגשים איתה כל מה שהיא עשתה היה לגלול בטלפון שלה ולהראות לי סרטי אנימה עם אלימות גרפית מאד, והיתה מתנודדת קדימה ואחורה באינטנסיביות ולא הייתי מסוגלת לתקשר איתה באופן נורמלי או לנהל שיחה עמוקה איתה, ולכן לא היה נראה לי שמדובר במועמד מתאים לקבלת טסטוסטורון.
אז שאלתי את מעביר הסמינר ואת הבוס שלי מה לעשות, ואמרתי שאני לא מרגישה בנוח לתת מרשם לילדה הזו. בתגובה הם אמרו שאין שום סיבה שהטראומה של הילדה או האוטיזם שלה ימנעו ממנה לקבל מרשם לטסטוסטורון או טיפולים הורמונלים.
לאחר השיחה הזו המקרה דווח ליחידת ניהול הסיכונים במכון, אז אמרתי יופי, אני אגיע לשם ואחלוק איתם את החששות שלי, ואראה להם שהמדיניות הבינלאומית תומכת בחששות שלי. אבל כשהגעתי לפגישה התברר שמבחינתם, אני הייתי הסיכון הגדול לילדה הזו, והעבירו אותי מהתיק שלה. ואז ידעתי שאני צריכה לעזוב את המכון הזה."
כפי שאתם רואים, המערכות הללו דורשות אחידות דעים, ונסיון כמו זה של תמרה להטיל ספק באידיאולוגיה הרפואית השלטת נתקל לא רק בהתעלמות, אלא בעויינות.
מה שכן, חשוב גם להכיר שמתחילים להיות שינויים, ובמדינות מסויימות באירופה המטוטלת מתחילה לנוע חזרה לאמצע. במדינות שנהגו לקחת צעדים מאששי מגדר בעבר, כמו סקנדינביה, שבדיה, צרפת ופינלנד, החלו לאחרונה לאמץ גישה זהירה יותר לפני שמתחילים טיפולים רפואיים. אבל בארצות הברית ובכלל בארצות הדוברות אנגלית, המאבק בנושא עדיין בשיאו. נצטרך להמתין ולראות לאן הדברים ילכו, ובעיקר - איך זה משפיע עלינו כאן בישראל. אבל על הנושא הזה נדבר בפרק אחר.
אז זהו להיום! פרק לא קל, אני יודע, אבל זו המציאות.
בזאת גם סיימנו לדבר על נושא הטרנסים לעונה הזו. יש עוד המון מה לומר עליו, אבל אני חושב שאת העקרונות הבנו, כמו גם איך זה נהיה כזה עניין גדול עבור הפרוגרסיבים ואלו שמתנגדים להם.
אז לאן ממשיכים מכאן? בפרקים שנותרו בעונה הזו, אני רוצה להתחיל לסגור פינות, ולכן את הפרק הבא נקדיש לסקירת הסדקים שמתהווים לאחרונה בברית המדוכאים שהפרוגרסיביות מנסה לתחזק, ולהבין לעומק מה משמעותם. בפרקים שלאחר מכן אני רוצה לחזור אלינו הביתה, לזווית היהודית והישראלית, ולשאול - איך הפרוגרסיביות משפיעה עלינו? זה קשור כמובן לשאלות של אנטישמיות וכו', וגם לשאלות עמוקות יותר על איך המדינה שלנו פועלת והאתגרים שעומדים לפתחנו.
אז זה מה שמצפה לנו! ועד הפעם הבאה…
להתראות,
ביי…
Share this post