שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 20!
לפני שאנחנו ניגשים לפרק שלנו, רציתי לקחת דקה ולשתף אתכם בכך שהשבוע קיבלתי מייל ממאזינה, עם שאלה לגביי הפרק על פרדוקס השיוויון המגדרי. השאלה שלה גרמה לי לצלול קצת יותר לעומק בנושא, ומצאתי מחקר שמעיר שיש כמה מדינות שבהן לא רואים את הפרדוקס, שבו ככל שהמדינה שיוויונית יותר כך גם פערי העניין בין המינים מודגשים יותר, באותה עוצמה. ספיציפית, אחת המדינות הללו היא ישראל! אז, חשבתי שזה יעניין אתכם, ואני אצרף לפרק הנוכחי את הלינק למאמר. ועל הדרך רציתי גם להודות למאזינה, מיכל, ששאלה את השאלה, ולעודד את שאר המאזינים גם לפנות אלי במייל עם שאלות, הצעות לנושאים שאולי ירצו שאגע בהם, ועוד ועוד. הדלת פתוחה, ואתם מוזמנים להיכנס.
ועכשיו - לפרק.
ב-28 לאוקטובר 1949, נולד לו תינוק בשם ברוס ג'אנר במדינת ניו יורק. ברוס גדל והיה לספורטאי מוכשר, ולאחר פציעה בברך עבר הסבה מפוטבול לקרב-10, מקצוע אולימפי שמכיל עשר אתגרים אתלטיים שכוללים הדיפת כדור ברזל, ריצת מאה מטרים ועוד. שיא הקריירה שלו היה באולימפיידת מונטריאל ב-1976, כשהוא זכה במדליית הזהב בקרב-10 וגם שבר כמה שיאים אישיים ושיאי עולם. הוא פרש מיד לאחר מכן מהספורט, והמשיך לקריירה מגוונת שמינפה את מעמד הסלבריטי החדש שלו. ואז, ב-2015, ברוס יצא מהארון והודיע פומבית שהוא טרנסג'נדר, ובגיל 66 שינה את הלבוש שלו והחל להזדהות בשם קייטלין ג'אנר, אישה טרנסית. אתם יכולים לנחש כמה רעש תקשורתי המהלך הזה עשה. כל מני עיתונים צירפו אותה לרשימת "אנשי השנה" שלהם, והגדילו לעשות במגזין "גלאמור" כשהוסיפו אותה לרשימת 25 הנשים המשפיעות של השנה. עם כל תשומת הלב הזו, זה לא מפתיע שארגון ספורט אחד, ESPY, החליט להעניק באותה שנה, 2015, את "פרס הגבורה" שעל שם אַרתור אַש לקייטלין, על המהלך הזה של היציאה הפומבית מהארון.
כחלק מתשומת הלב התקשורתית לסיפורה של קייטלין, עלה נושא "פרס הגבורה" לדיון בתכנית אירוח בשם "ד"ר דרו". זוכים קודמים בפרס היו אנשים כמו מוחמאד עלי, שנלחם למען זכויות השחורים, או ארבעה ספורטאים שהיו בטיסה מספר 93 בזמן פיגוע מגדלי התאומים, ונאבקו בטרוריסטים במטוס שלהם. אז בתכנית הזו דנו בשאלה, האם מגיע לקייטלין הפרס הזה על יציאה מן הארון, והזמינו לשם כמה אנשים לדון בנושא. בין האורחים היו שניים שיככבו להם בסיפור שלנו: זואי טור, אישה טרנסית שבמקצועה המקורי, כשעוד היתה גבר, הטיסה מסוקים כחלק מאגף התנועה בכבישים; ובן שפירו, פובליציסט ימני ויהודי דתי שהזכרנו בעבר, ושבתקופה הזו היה בסוף דרכו בארגון החדשות הימני "ברייטבארט".
כשהגיע תורו של שפירו, הימני היחיד בפאנל, הוא הביע התנגדות חריפה לפרס, ועל הדרך השתמש כמה פעמים בכינויי הגוף הזכריים בהתייחס לקייטלין. כפי שאתם יכולים לדמיין, שאר הפאנל, ובמיוחד זואי, לא זרמו עם סגנון הדיבור שלו וביקרו אותו על כך. קצת קשה לתמלל במדוייק שיחה כזו, שבה הרבה אנשים מדברים במקביל ומרימים את הקול, אבל להלן עיקרי הדברים:
שפירו: למה אנחנו מקדמים כאן אשליות כדי שיהפכו למיינסטרים?
משתתפת: למה אתה קורא לזה אשליה?
שפירו: כי ברוס - קייטלין, אני אקרא לו קייטלין, אבל בכינויי הגוף אני אתייחס אליו כזכר -
משתתפת: אתה לא מדבר בנימוס עם כינויי הגוף הללו…
שפירו: נשים נימוס בצד, מה לעשות - לעובדות לא ממש איכפת מהרגשות שלנו. הרי כל הַתָּאִים בגופה של קייטלין ג'אנר כולם תאים זכריים, מלבד כמה תאים התפתחותיים כתוצאה מהטיפולים שקיבל... יש לו את כל חלקי הגוף הזכריים שלו, אז איך הוא מרגיש בפנים זה ממש לא רלוונטי…
משתתף אחר: אני לא עם בן באותה רכבת. היא רוצה שנקרא לה בכינויי גוף נשיים, זה מה שאני אעשה…
לאחר התפרצות של הפאנל, נותן המנחֶה את רשות הדיבור לזואי טור הטרנסג'נדרית. זואי מתחילה לדבר על כך שלטענתה ידוע לכולם וברור לכולם שזכר ונקבה הוא עניין של מגדר, לא מין, ושיש גם אנומליות מיניות שלא מתיישבות במבנה המיני הבינארי - דברים שכבר דיברנו עליהם בפרקים קודמים. ואז היא פונה לבֶּן, שמה את הזרוע שלה על כתפו, והשיח הבא מתפתח:
זואי: אין לך מושג על מה אתה מדבר, אתה לא יודע כלום על גנטיקה…
שפירו: תִרצה לדבר על גנטיקה? מה הגנטיקה שלךָ, אדוני?
בואו נעצור כאן, וניקח רגע לדמיין את הדינמיקה שהתרחשה כאן בהילוך איטי. בן שפירו פונה כאן לאישה טרנסית שיושבת ממש לידו, בשיחה על הזהות הטרנסית, ומשתמש בכוונה בשם התואר "אדוני", כלומר מתייחס לזואי טור בלשון זכר. זואי, אישה טרנסית, מצפה שהוא יקרא לה בלשון נקבה - ככה עושים כל שאר הפאנל - והנה בא היהודי הציפלון הזה - גם זואי יהודייה, דרך אגב - ומתעקש לסטות מהקו הזה.
מה דעתכם על מה שהוא עשה? האם הייתם מתנהגים אחרת? האם לדעתכם זה היה ראוי, מנומס, צודק?
אתם יודעים - רוב הפרקים של העונה הזו אינם "פרגמטיים" במובן היומיומי. הם מעוררים מחשבה ועושים סדר בחשיבה, ואני מאמין שבאופן עמוק יותר הם יכולים לעזור לנו לנווט את החיים שלנו טוב יותר. אבל רובנו לא נגיע לעמדה שנצטרך להכריע במדיניות רשמית של איגוד הספורטאים לגביי מקומם של טרנסיות בספורט נשים, בא נגיד. לעומת זאת, השאלה שאנחנו דנים בה היום היא מאד פרגמטית, ויכולה לקרות לכולנו בחיים הפרטיים שלנו, ומשני הצדדים - כלומר, ייתכן שאת או אתה שמאזינים לי הינכם סיס-ג'נדרים או טרנס-ג'נדרים, ואתם מגיעים למצבים שכאלו במפגשים חבריים או מקצועיים. אני מאד מקווה שתוכלו להיעזר בדברים שלנו כאן כדי ליישב בתוככם את העניינים העומדים על הפרק, ושאינטרקאציות שלכם בעתיד יצאו חלק יותר, לפחות ברמה הרגשית שלכם.
נניח שסיון פוגשת את שלומי, והוא אומר לה "אני מזדהה כאישה - שיניתי את שמי לשלומית, ואני מבקש שתדברי אליי בלשון נקבה" - איך סיוון אמורה להתנהג מכאן והלאה?
אני רוצה שננתח את השאלה הזו בשני מֶימדים. המימד הראשון הוא המימד האמפתי: שימו אידיאולוגיה בצד, ושימו השלכות מעשיות בצד - שלומית לא מבקשת שסיון תכריע כרגע בשאלה לאיזה חדר הלבשה היא צריכה להיכנס, אלא רק שבשיחה החברית על כוס קפה במשרד, או במסגרת פגישה עסקית, תתחשב ברגשותיה כדי שתרגיש בנוח. אני אקרא לזה כאן המימד האמפתי, אבל אפשר לכלול כאן גם מושגים חברתיים אחרים: נימוס, כבוד וכן הלאה, אז אל תתפסו אותי על המילה.
המימד השני הוא מימד האמת. נניח שלא רגשותיה של שלומית מצויים בראש מעיינינו, אלא פשוט לומר אמת, מה הדרך הנכונה להתבטא? אפשר אולי לחשוב על מקרים של דו"ח משטרתי לאחר שתפסו את שלומית שודדת זוג זקנים. אמפתיה, בא נגיד, איננה בראש מעייננו כרגע, אלא לכתוב דו"ח עובדתי נטו. מה האופן הכי מדוייק להתבטא?
את שאלת ה"אמת" אפשר לנסח בשתי צורות, שבּכֶּנות אני לא בטוח שאינן אותה שאלה בעצם, אז אני אציג את שתיהן ושכל אחד יבחר איזו זווית הוא או היא מעדיפים. אפשר לשאול את השאלה מבחינה לשונית - האם לשונית, כשאנו מתייחסים לגבר או לאישה, מוקד השפה שלנו הוא במין הביולוגי או במגדר. אם התשובה היא המין הביולוגי, יש להתייחס לשלומית בלשון זכר בלי קשר להזדהות שלה. ואם התשובה היא מגדר, אז יש להתייחס אליה בלשון נקבה. הדרך האלטרנטיבית לניסוח השאלה היא: האם "נשים טרנסיות הן נשים", ולכן יש להתייחס לשלומית כפי שהיא מזדהה, כאישה, או שמא הם רק גברים שמרגישים שהם נשים, ולכן יש להתייחס אל שלומית בלשון זכר?
עכשיו, בואו נשוב לסצינה שלנו, ותשאלו את עצמכם את השאלה הבאה: האם זכותה של שלומית לדרוש מסיון לקבל את העמדה הלשונית שלה? נניח שסיון מלאת אמפתיה לשלומית, אמפתיה מרקיעה שחקים, אבל במקרה היא הבת של אבשלום קור, המומחה ללשון עברית, ומאמינה שבלשון העברית לשון זכר או נקבה מתייחסים למין דווקא. האם זכותה של שלומית לבקש מסיוון להתיישר עם ההבנה שלה של השפה ומשמעותה, או התפיסה שלה לגביי ההגדרה של "אישה"?
נראה לי שכאן, די ברור שהתשובה היא שלילית. קודם כל, בניגוד למימד האמפתיה, שבו יש א-סימטריה בין מה ששלומית מרגישה לבין מה שסיוון מרגישה - רק אחת מהן טרנסית בסיפור שלנו - עדיין, בכל הקשור להבנת השפה ותפיסת המציאות, באותה מידה ששלומית מבקשת מסיוון לשנות את התפיסה שלה, כך גם סיוון יכולה לבקש משלומית לשנות את התפיסה שלה. אם שלומית תחליף דיסקט ותתיישר עם ההבנה של סיוון לגביי השימוש בשפה, אז היא תפסיק לחשוב שיש במילים של סיוון אפילו רמז קל של חוסר אמפתיה, נכון? כמה פשוט!
ויותר מכך - באופן עמוק יותר, ברור שהאמת לא משתנה רק בגלל שמישהו סובל ממנה, וללחוץ על מישהו לשנות את מה שהם מחשיבים כ"אמת" רק בגלל שזה מפריע למישהו אחר זו סטייה עמוקה ממשמעות המושג "אמת". זו משמעות המשפט שבן שפירו טבע והפך לאחד מסימני ההיכר שלו: "לעובדות לא אכפת מהרגשות שלך". אנחנו יכולים לשקר לעצמנו לגביי מהי האמת כי היא לא נעימה לנו, אבל אז זה יהיה שקר, לא אמת.
ולאלו מכם שעדיין קשה להם לדמיין למה שמישהו יעשה לשלומית "דווקא", תנו לי לאתגר אתכם: נניח שלא שלומית ישבה מולכם, אלא רייצ'ל דולזאל, האישה הלבנה מהפרק הקודם שטענה שהיא מזדהה כשחורה, והיא תובעת מכם להתייחס אליה כאפרו-אמריקאית. האם הייתם עושים זאת בלי בעיה, או שמא הייתם מרגישים שמישהו כאן מנסה להפוך חווייה פנימית סובייקטיבית לדבר שכל הסובבים חייבים לקבל בלי לאתגר וללא הצדקה? ואפשר להמשיך למימדי זהות נוספים עד שזה יגיע לאבסורד. מתישהו, כנראה, האמת היתה תובעת את מקומה עבור כל אחד מאיתנו.
אם נבחן את מה שפיתחנו עד כה, מה שבעצם מתברר הוא שכשסיוון שומעת ששלומית היא טרנסית, ונניח שסיוון חושבת שנשים טרנסיות אינן נשים, היא בעצם נמצאת עכשיו במתח שבין הרצון לזרום עם שלומית מתוך מקום אמפתי ומכבד, ובין הרצון לומר אמת בדברים שלה, לא לחטוא בשקר. מה עושים במצבים כאלו? ביננו, זה לא מצב כל כך נדיר, ולכן כולנו מפתחים כל מני מנגנונים לניהול מתחים כאלו ביום-יום. טקט, שקרים לבנים, וכן הלאה - כולם כלים שפיתחנו כדי להתנהל באופן חלק בהקשרים חברתיים לא נעימים. אבל גם לדברים הללו יש גבול, שלב שבו נפסיק לשקר ונאמר את האמת, גם אם היא לא נעימה.
במקרה שלנו, אפשר להציע כל מני גישות, וכל אחד ואחת מכם יכולים לבחור. אפשר להחליט קטגורית ללכת לפי האמת או הפוך, לפי האמפתיה, בלי קשר להֶקְשר ולמי מבקש. אפשר, שבשיחה עם שלומית תקראו לה בלשון נקבה, אבל כשתִכְתבו על השיחה ביומן האישי שלכם או תספר לידיד על המפגש, תתייחסו אליה בלשון זכר. אפשר להחליט בכל מקרה לגופו, נניח לפי הכֶּנות של המבקש או המבקשת לתחושתכם. ואפשר להחליט שעם חברים קרובים אתם זורמים עם הזהות הסובייקטיבית אבל עם זרים אתם תתעקשו על הִצָמְדות למין הביולוגי.
קחו אותי בתור דוגמה: אני אישית לא חושב ש"נשים טרנסיות הן נשים", אבל בפודקאסט בחרתי להשתמש בלשון נקבה כשאני מדבר על טרנסיות. למה? כי חשבתי שזה יהפוך את השיח לזורם יותר. אבל בגלל שידעתי שאולי אנשים יפרשו זאת כהצהרת עמדות, הקדשתי זמן בפרק 14 להסביר את ההחלטה הזו, וככה, לפחות עבורי, נפתר המתח בין האמת לבין האמפתיה, לפחות לצורך הפודקאטס.
עכשיו, בואו נחזור לסיפור של בן שפירו וזואי טור. שפירו נשאל פעמים רבות על העמדה שלו לגביי שימוש בכינויי גוף מתאימים לטרנסים, והנה לדוגמה מה שהוא אמר בשיחה עם דייב רובין:
"אני שמח להתייחס לאנשים כאנשים פרטיים ולא כדמויות במאבק פוליטי, ולכן אני אומר שבהקשר של שיח אישי, השיח שלי יכול להיות אחר. אבל המטרה שלשמה המפיקים של תכניות אירוח מביאים אנשים טרנסים לתכניות כאלו היא כדי למנוע שיח כנה ואמיתי בנושא. הרי יש מספיק מומחים גדולים יותר לנושא הטרנסיות שאינם טרנסים בעצמם… לרוב הסיבה שמביאים טרנסים לשיחה היא כדי להזריק אלמנט של בושה לדיון, כאילו מאתגרים אותך - 'אם אתה מאמין במה שאתה אומר, למה אתה לא קורא לה בלשון זכר?' אז בטח, אני אשתמש בלשון זכר, כי הוא זכר, ומכאן עולה הדימוי שלי כדמות מקטבת… אבל זה לא שאני בא להעליב מישהו, אלא שאנחנו התכנסנו בדיוק כדי לדבר על העניין הזה - האם אישה טרנסית היא זכר או נקבה, אז אני לא מתכוון לתת לצד השני בדיון ניצחון טקטי כזה כשזה בדיוק הנושא הנדון… השאלה שיש כאן היא מהי רמת הנימוס שאנחנו אמורים לצפות מדיון פומבי על נושא של מדיניות חברתית."
מה שחשוב שנשים לב אליו כאן הוא שיש עבורו עוד אלמנט: בשיחה עם זואי טור, חלק מהעניין הוא שהוא נמצא בתכנית טלויזיה פומבית, שבה חלק ממה שאנשים רוצים לראות הוא את העמדות של הדוברים. במצב שכזה, האמת גוברת על הנימוס, שכן אי אפשר בו זמנית לומר לך "בא תציג את העמדה שלך" וגם "אתה חייב להתנסח באופן שמאשש את העמדה של הצד השני".
אני מודה, שלויכוח הזה יש אלמנט טראגי מסויים. ועוד יותר מכך בעברית. כשאני אומר "תומר, תעביר בבקשה את המלח", העברית כאילו מכריחה אותי להצהיר שאני חושב שתומר הוא גבר - אבל לכל הרוחות, מה הקשר בין זה לבין זה שאני צריך להוסיף קצת מלח למרק שלי? ובאנגלית, המצב יותר קל, אבל גם בשפה הזו כינויי הגוף בגוף שלישי - he/him, she/her - הם מגדריים. אז כן, זה קצת טראגי שהשפה שלנו מחייבת אותנו לגעת בעצבים חשופים פוליטית וחברתית בכל פעם שאנחנו מנהלים שיחה.
מצד שני, אולי יש משהו גם חיובי בטראגיות הזו: היא לא מאפשרת לטאטא מחלוקות מסויימות מתחת לשטיח, אלא מחייבת אותנו להתמודד עם השאלות שהמחלוקת מעוררת, ולברר לעצמנו בשלב מוקדם יותר לאן החברה שלנו צריכה ללכת. אפילו ששיחת מסדרון של סיוון ושלומית היא לא הדבר שיקבע אם נשים טרנסיות יכנסו למלתחות נשים, השפה היומיומית שלנו כן מבססת את האופן שבו אנו חושבים על דברים. ראינו בפרקים האחרונים איך הרעיון של "נשים טרנסיות הן נשים" עובר מרעיון לרגולציה, וספיציפית איך השפה היא המנגנון לכך. ראינו גם איך הרגולציה הזו יכולה ללכת רחוק מדי אם אין לה ברקסים, ושאנשים נפגעים מזה. לכן, אולי זה לא כזה דבר רע שאנחנו נאלצים קצת לריב בשלבים מוקדמים יותר של התפתחות השאלות של הזהות הטרנסית ומקומה בחברה שלנו. אולי המריבות הללו הן כמו כאבים בגוף שמתריעים שאנחנו לא בקו הבריאות, וצריכים לקחת זמן לטפל בעצמנו לפני שיהיה מאוחר מדי.
הדילמה הזו שבין אמת לשקט תעשייתי, מזכירה לי אישית את הבחירה שהרבה גיבורי-על בסרטים צריכים להחליט. אולי אחת הדוגמאות הכי מוכרות היא ניאו, הגיבור של הסרט "המטריקס". הוא יושב לו מול אדם מסתורי בשם מורפיוס שמציע לו שני כדורים, כחול ואדום. הכחול הוא הכדור הנוח, שיתן לו לחזור לחיים באשליה שהמטריקס הוא האמת, והאדום הוא הכדור שיעיר אותו ויחשוף אותו למציאות האמיתית, מציאות הרבה פחות נעימה ופשוטה. כולנו מבינים למה הכדור הכחול מאד מפתה, אבל כולנו גם מבינים מדוע גיבור אמיתי בוחר בכדור האדום. אולי זה פשוט שאנחנו מבינים, בסופו של דבר, שלאשליות יש בסופו של דבר פג-תוקף, בעוד האמת, עם כל הכאב שבה, היא לפחות בסיס יציב לבנות עליו משהו - חיים, חברה, עולם.
ודרך אגב - קוריוז מעניין: שני היוצרים של "המטריקס" בסופו של דבר הכריזו על עצמם כנשים טרנסיות, ואמרו שהסרט הוא אלגוריה לחיפוש זהות מגדרית. אז זה אולי מצחיק קצת שאני משתמש באותה סצינה אייקונית כדי לבקר דווקא את התרבות שמשתלטת על הרבה מן השיח סביב נושא הטרנס. אבל מה לעשות, המציאות נוטה להיות אירונית. זוכרים את כמו קייטלין ג'אנר מתחילת הפרק? היא מצביעת טראמפ שמתנגדת לכך שטרנסים ישתתפו בספורט לפי המגדר שלהם במקום המין שלהם. המציאות מבולגנת, חברים. האמת, איך נאמר, עולה על כל דמיון.
בואו נחזור לתכנית האירוח עם שפירו וזואי טור. איך אתם חושבים שהיא הגיבה לכך שהוא פנה אליה בתואר "אדוני"? הנה כמה תגובות שאני הייתי מדמיין שהיא תנקוט בהם, ושמהזווית שלה לפחות אני חושב שהיו מובנות לגמרי: היא יכלה להתעלם ממנו כל עוד הוא לא מוכן לדבר אליה בלשון נקבה; היא יכלה לצעוק עליו שישתוק; היא יכלה לעזוב את הפאנל, בקטע של "זה או הוא או אני"; ואולי הדבר הכי אלגנטי שיכלה לעשות היה להתחיל לקרוא לשפירו בכינויי גוף נשיים, כדי להראות לו שגם היא יכולה לשחק את המשחק הזה.
אבל זואי שלנו לא עשתה אף אחד מן הדברים הללו. היא עשתה משהו אחר. בואו נחזיר את הסרט אחורה כמה שניות, ונתחיל שוב:
זואי: אז, אין לך מושג על מה אתה מדבר, אתה לא יודע כלום על גנטיקה…
שפירו: תרצה לדבר על גנטיקה? מה הגנטיקה שלך, אדוני?
זואי מתכופפת לכיוון שפירו, הזרוע שלה חזק על הכתף שלו, ואומרת: תפסיק עם זה מיד, או שאתה תצא מכאן באמבולנס.
שפירו: זה דבר די קיצוני לומר במסגרת של ויכוח פוליטי.
ככה, ממש. איום באלימות בשידור חי, והכל בגלל שהוא קרא לה בלשון זכר. מה שעוד יותר מדהים היה שכל הפאנל הֶגֶן על זואי. "אתה לא אדם טיפש, אתה ידעת שזה יהיה מאד לא מנומס לדבר ככה" הם אמרו. הם כנראה צדקו, דרך אגב, ששפירו - שהוא לא טיפש בכלל, הבחור גאון לא קטן - ידע שאנשים יתעצבנו. ועדיין - אף מילה לא נאמרה על זה שלפני רגע מישהו איים בשידור חי באלימות על אחד המשתתפים, רק בגלל שיש לו עמדה אחרת משאר הפאנל. שפירו אמר את הדברים הללו בעצמו, בשניות הבודדות שעוד נתנו לו להמשיך לדבר:
שפירו: זה לא חוסר נימוס לומר שמישהו שהוא גבר ביולוגי הוא גבר… אתם מאשימים אותי על זה שאני לא מנומס, אבל על זה כל הדיון כאן…
מה שקרה שם בשידור לא היה רק עלייה בטונים של הויכוח, אלא משהו חדש לגמרי, כניסה לטריטוריה אחרת שבה אלימות פיזית היא תגובה מוצדקת לעלבון מילולי. אם נחזור לסיפור שלנו עם שלומית, אלא שהפעם שלומית מפשילה שרוולים ואומרת - "מי שיעז לקרוא לי בכינוי גוף גברי - אני מכסחת לו את הצורה. זה ממש פוגע בי" - איך הייתם מגיבים, ואיך הייתם מצפים מהסביבה שלכם להגיב?
הרבה דברים משתנים כאן בשיח ברגע שעוברים לאיומים באלימות. קודם כל - האמפתיה נעלמת, ואולי פתאום תביטו ימינה ושמאלה ותצפו שהסביבה תראה אמפתיה דווקא כלפיכם, אתם שמצאתם את עצמכם מאויימים באלימות רק בגלל שיש לכם עמדה אחרת. אולי גם תרגישו שבלי קשר למה שהייתם מוכנים לעשות כדי לבוא לקראת שלומית, עכשיו יש פתאום הצדקה לעשות לשלומית דווקא, כדי שלא להכנע לסחטנות טרוריסטית שכזו?
הדברים מתקשרים ישירות לתחילת הסדרה, כי הגרסה הממסדית של "אלימות" זו סתימת פיות תחת איום של עונשים מצד הממסד. זוכרים את המיקרו-אגרסיות מהפרק השביעי? אותן אמירות תמימות למראה שקמפוסים מסויימים מנסים לקטלג כפוגעניות, ושלכן אסור לומר אותן? זוכרים איך כל זה השתלב באווירה של "סטריליזציה של המרחב האינטלקטואלי", שבו אנחנו מעדיפים להימנע מרעיונות ומעשים שיכולים, אולי, לפגוע בקבוצות מיעוט? אני מזכיר לכם את הויכוח הסוער מהפרק החמישי, האם זה בסדר להתחפש איך שרוצים בהאלווין, או שמא יש תחפושות פוגעניות שחובת האוניברסיטה לאסור על לבישתן. על הנסיון למנוע תחפושות מסויימות ציטטתי את פרופסור ניקולאס קריסטאקיס, שהציע לסטודנטים מסלול אחר מאשר כפייה מערכתית:
"אם אתם לא אוהבים תחפושת – אל תסתכלו עליה, או שתגידו למתחפש שזה מעליב אתכם. דברו זה עם זה. חופש הביטוי והיכולת הרגשית להכיל עלבון הן אבני היסוד של חברה חופשית ופתוחה"
"היכולת הרגשית להכיל עלבון" זה בדיוק מה שחסר כאן בתכנית של ד"ר דרו, בהתנהלות של זואי טור ובתמיכה של משתתפי האולפן דווקא בצד שלה. יציאה מן התכנית, התעלמות משפירו או הגחכה של הדברים שלו הם כולם פעולות בתחום השיח החופשי: שפירו החליט לומר משהו מתסיס, היא יכולה להתסיס חזרה בלי חשבון. אבל לומר "אתה תצא מכאן באמבולנס" פירושו העברת הילוך, מעבר למרחב פעילות שאיננו שיח, אלא כפייה: אם אתה תדבר ככה כלפיי, זכותי להרים עליך יד עד שתשתוק או תשנה את השפה שלך. יש כאן איום שראינו מנוסח בפרק השביעי - לתפיסת חלק מן הפרוגרסיבים, מיקרו-אגרסיות יכולות להצדיק תגובה בצורה של מקרו-אגרסיות, אלימות ממש.
ומעבר לכך, חשוב לשים לב כנגד מה מכוונת הכפייה הזו: כנגד הזכות שלי, שלכם, לחשוב דברים שזואי לא מסכימה להם, זואי, שלומית ואולי עוד הרבה אנשים. זה הכל. כל חטאו של בן שפירו היה שהוא העז לומר את מה שהוא חושב שהוא אמת באופן פומבי, באותה מידה שזואי חשבה שזכותה להתנסח באופן פומבי לפי מה שהיא האמינה, ושזואי לא אהבה את זה. ברגע שאנחנו קובעים שיש דעות - לא מעשים, לא קריאה למעשים, אלא דעות - שמי שמביע אותן צריך להיות מושתק - אנחנו בעצם אומרים שיש תפיסות שאסור לאתגר אותן בחברה שלנו, רק בגלל שיש מישהו בשלטון שיכול להכאיב לנו אם נעז לעשות זאת.
האם זו החברה שנרצה לחיות בה?
אז, אנחנו לקראת סיום, וצריך להתחיל לסכם ולסדר את הדברים: בשורה התחתונה, האם יש פתרון?
התשובה לדעתי היא כן, אבל אני לא חושב שתאהבו את הפתרון שאני אציע.
יש בחברה שלנו ויכוח: מהי האמת? האם "נשים טרנסיות הן נשים" לכל דבר, המגדר הוא העיקר ולכן גם השפה צריכה להצביע עליו, או שמא למין הביולוגי יש עדיפות, ודווקא עליו השפה מדברת. ובנוסף, יש לנו שפות שמעלות את הנושא הזה, בלית ברירה, לסדר היום כל הזמן, ומביאה לחיכוך נרמז בין תפיסות העולם השונות שלנו. אם זה מגיע למקום של כפייה ומאבק, כל צד יכול להרגיש שהוא נרמס: הטרנסים יכולים להרגיש שרומסים את הזהות האותנטית שלהם, ובכך בעצם מתעלמים מקיומם, ואילו אנשים אחרים יכולים להרגיש שמנסים לכפות עליהם לשקר, לעוות את השפה שלהם כדי להתאים לתפיסת עולם שאינם מסכימים לה, והם לא מוכנים לומר משהו שאפילו ברמז יביע את הרעיון ש"נשים טרנסיות הינן נשים" ממש.
הפרק הזה נועד לומר דבר פשוט: שכשאנו נקלעים לויכוח כזה, נקודת המוצא שלו איננה רוע, ואיננה טיפשות, לא מצד אף אחד מהמשתתפים. אנשים פשוט חושבים דברים שונים לפעמים. אם חשוב לנו מספיק לבנות מערכת יחסים אותנטית, אז נשב יחד ונדבר על מה הכי חשוב לכל צד, ונמצא את הדרך לצמצם את החיכוך. נניח, צד אחד יכול לומר "אני אקרא לך בלשון נקבה, אבל חשוב לי שתדעי שאני חושב שאת זכר לכל דבר", והצד השני יכול לקבל את זה, או להעמיק את הדיון, וכן הלאה. אפשר למצוא כל מני נקודות איזון. בעצם, אין כאן משהו חדש, אלא אתגר שקיים בכל מערכת יחסים, וכל מי שיש לו קרובי משפחה שאיתם יש לו ויכוח יודע על מה אני מדבר.
זכריה הנביא מנבא שלעתיד לבוא "האמת והשלום אהבו" - תהיה חברה אנושית שבה גם האמת וגם השלום יוכלו לדור בכפיפה אחת. להגיע לשם זה לא קל, אבל זה גם לא בלתי אפשרי. כי כמו שכל מומחה לגישור יספר לכם, אם רוצים מספיק את השלום, אז מצליחים למצוא את הפשרות הנכונות שלא פוגעות בשורש האמת שכל צד מאמין בו.
זהו להיום! מקווה שהיה מעניין, ושאולי גם יעזור לכם בחיים הפרטיים שלכם. בפעם הבאה נמשיך עם ענייני כינויי הגוף, והפעם לטוויסט המטריד שבו הרגולציה החלה להיכנס לתחום, והסערות שקמו בעקבותיה.
להתראות,
ביי…
Share this post