שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק 13 של העונה הראשונה!
בואו נתחיל בקצת טריוויה: הידעתם שישנה פוביה בשם טריסקאידקפוביה? באנגלית קוראים לזה "Triskaidekaphobia".
הפוביה הזו לא קשורה לפרוגרסיביות בשום אופן - היא הפוביה מהמספר 13, שבתרבויות מסויימות נחשב למספר חסר מזל ביותר. זו הסיבה, בין השאר, שישנם בתי מלון שבהם מדלגים, פשוט, על המספר הזה במיספור הקומות. אבל אנחנו בפודקאסט שלנו לא סובלים מהפוביה הזו, אז פרק שלוש עשרה - הנה הוא כאן :)
בהמשך לפרק הקודם, תכננתי היום להציג בפניכם עוד שתי דוגמאות להשלכות רחבות של הפרוגרסיביות על המדיניות הציבורית, וגם הפעם, תראו שהדוגמאות נושקות לתחום הגזענות, ואז חשבתי לעצמי - בטח כבר מתחיל לעייף אותם, הקהל הנאמן שלי, לשמוע על גזענות? האם באמת כל הטא-רה-ראם סביב הפרוגרסיביות מתמצה בנושא הזה?
ובכן - כמובן שלא! ואני שמח לבשר לכם שמהפרק הבא והלאה אנחנו נעבור להתמקד בתחום אחר, אחד התחומים הכי חמים של מלחמות התרבות כיום, והוא כל המאבקים סביב נושא הנטייה המינית והמגדר, וספיציפית נושא היחס לטרנסג'נדריות. אז לאלו מכם שמחכים כבר כמה שבועות שאתייחס לנושאים הללו, שאולי שמעתם עליהם בחדשות או בטוויטר - בפרק הבא נתחיל להיכנס אליו, כרגיל מתוך כבוד לכל הדעות. דווקא מתוך הכבוד שאנחנו נותנים לכל דעה יש טעם גם לבקר אותה, וכך גם נעשה בפודקאסט שלנו, כהרגלנו.
ובכל זאת, נראה לי שזה זמן טוב לומר כמה מילים על הסיבה שבגללה עד כה רוב ההתעסקות היתה בתחום הגזענות. או יותר נכון, היו לכך שתי סיבות. מצד אחד, זה באמת נושא בעל משקל גדול מאד אצל ידידנו דוברי האנגלית מעבר לים, וחלק מהותי ממה שמדריך את התפיסה של הפרוגרסיביות כיום. הסיבה השניה היא שבו זמנית, זה גם נושא קצת פחות מרכזי אצלנו, כאן בישראל. נכון, מתחים סביב גזענות יש גם לנו, הן בשיח הפנים-יהודי והן בין יהודים לערבים, אבל זה לא תופס את עיקר השיח הזהותי בישראל. ממילא, כשחשבתי איך לארגן את הפודקאסט היה נראה לי שיהיה קל יותר להסתכל על נושא הגזענות בריחוק הנדרש כדי שהרעיונות שנדון בהם יהיו העיקר, ולא הרגשות האישיים שלנו, ההעדפות והאתגרים שאנו מתמודדים איתם יום יום.
אבל אם יש משהו שניסיתי להדגיש שוב ושוב לאורך הפרקים, הוא שרעיונות ועקרונות בסוף מחלחלים למציאות באופן עוצמתי, ולכן כל כך חשוב להבין אותם. אנחנו לא כאן כדי להתחמק מדיונים אמיתיים ועמוקים, אלא כדי להבין דברים, דווקא משום שהם משפיעים עלינו. ולכן, מן השבוע הבא נצעד בעזרת הכלים שפיתחנו אל תוך תחומים שקרובים יותר אלינו בישראל, כמו היחס לגיוון בנטיות מיניות ומגדר.
אני בטוח שהתהליך יהיה מעניין ומעשיר - אני כל הזמן לומד דברים חדשים בו ומוצא זוויות חדשות לבחון אותו בהם, ורק שמח לחלוק אותם איתכם. מה שאני מבטיח לכם הוא שגם בפרקים אחרי הנוכחי, הסגנון של הפודקאסט לא ישתנה. אני מכוון תמיד לאיזה תחום דיון שיכול להיות משותף לשני הצדדים, ועדיין לצאת ממנו עם תובנות מועילות, וכך גם יהיה בנושא הסבוך הזה - מילה שלי. זה אולי גם המקום להזכיר לכולם שיש אתר לפודקאסט, ואימייל שאפשר לכתוב אליי בו, אז אם אתם רוצים להגיב לתוכן של הדברים - בואו, הצטרפו! אני מבטיח להגיב לכל מי שיכתוב, ואני גם אשמח להכניס תובנות שלכם לתוך הפרקים הבאים, לפי מה שיעלה בשיח.
בכל אופן, השבוע אנחנו עדיין עם נושא הגזענות - אבל כמובן שיהיו כאן חידושים. אל תדלגו סתם לפרק הבא! אל תגרמו לי להתחרט על זה שסיפרתי לכם מה בדרך… אמנם עשיתי עכשיו פרומו סופר-ארוך לפרק הבא, אבל אני מבטיח שגם לפרק הזה יהיה שווה לכם להקשיב. כי גם בו אנחנו נראה איך התנועה הפרוגרסיבית מחפשת דרכים יצירתיות לעשות מהפכות במצב האנושי בשטח, מצד אחד, ומצד שני מנסה לארגן מחדש את האופן שבו אנחנו חושבים, דרך השפה היומיומית שלנו, כדי לעגן אצל כולנו את תפיסת המציאות שלה. שתי התנועות הללו - החיצונית-טכנית והפנימית-לשונית, הם סוג של תנועת מלקחיים שבה הם מנסים לתקוף את החולי שבמצב האנושי ולשחרר אותנו ממנו. האם זה מצליח, או אולי לפחות יצליח בעתיד? בואו ניגש לפרק שלנו ונראה.
בתור התחלה, בואו נדבר על המשטרה. המשטרה, כמו הצבא, היא גוף מאד מאתגר לחברה שמקדשת את החופש והחיים. המשטרה היא גוף שמותר לו באופן רשמי להפעיל כח פיזי נגד אנשים אחרים, ובמקרה של המשטרה הפעלת כח בתוך המדינה נגד האזרחים שלה עצמה. השוטרים שעובדים בה מאומנים, בין השאר, לפגוע באחרים לפי הצורך. בגלל הסכנה שבהפעלת כח פיזי - הכאב והנזק שאפשר לגרום מתוך עמדת כח משטרתית לאזרחים תמימים יותר ותמימים פחות - המשטרה תמיד נמצאת בסד לחצים מובנה. מצד אחד, התפקיד שלה הוא להשתמש בכלים שניתנו לה כדי להבטיח את הסדר הציבורי, הבטחון האישי והצדק, ומצד שני, אסור לה להשתמש בהם יתר על המידה. ממילא, בכל הפגנה סוערת יש תלונות על המשטרה - ולרוב משני הצדדים: אלו שמרגישים שהיא סלחנית מדי למפגינים פרועים ואלו שמרגישים שהיא אגרסיבית מדי כלפי אלו שרק רוצים להביע את דעתם במסגרת אזרחותם.
ועדיין, עם כל זה שהמשטרה היא מערכת עם סכנות מובנות של ניצול כח שלא כראוי, ובוודאי יכולה להשתפר בהתנהלות שלה, רובנו מבינים גם שמשטרה היא חלק מכל חברה בריאה ומתפקדת. היא אחת מן הגופים היחידים שאחראים על אכיפת החוקים שהכנסת מעבירה בשם האזרחים, ובלעדיה אנחנו נחיה במצב של כאוס, שבו אנשים אחרים - ביריונים, כנופיות, מאפיות - יפעילו כח כדי להשיג את מה שהם רוצים, בלי שיש לאזרח הפשוט סעד מהמדינה. במצב שכזה כל שיוותר לנו הוא להתחמש באופן אישי ולהתחיל קרב יריות בכל מריבה על חניה. לצערנו, זה בערך המצב שאנחנו כאן בישראל רואים בערים הערביות ובהתיישבות הבדואית. היעלמות המשטרה משאירה וואקום של שימוש בכוח, ומישהו תמיד ימלא את הוואקום הזה, וזה לא יהיה תמיד מישהו טוב.
אז לאחר שיישרנו קו כזה, וכולנו מסכימים שצריך משטרה, הגיע הזמן לפגוש את אלו שחושבים אחרת לגמרי. אנחנו חוזרים אחורה בזמן ליוני 2020. הקורונה בשיאה, כמובן, אנשים תקועים בבית ומרגישים איך הממשלה מתקשה להתמודד עם הוירוס, ואז קורה האירוע המפורסם שבו ג'ורג' פלויד, גבר אפרו-אמריקאי, נהרג במיניאפוליס על ידי דרק שווין, שוטר לבן. מחאות אדירות פורצות ברחבי ארצות הברית והעולם, תחת הכותרת הכללית "חיי שחורים נחשבים", Black Lives Matter.
בכל אופן, אחת מן התביעות שעלו תדיר באותן הפגנות היו - Defund the Police, שמשמעה המילולית היא "להפחית במימון המשטרה". ההרג של פלויד נתפס לא כבאג אלא כפיצ'ר, כמשהו מערכתי וגזעני במשטרה, ושלכן לא מספיק להעניש את השוטר אלא יש לעשות משהו דרמטי הרבה יותר. אבל מה בדיוק? הסיסמא הזו פורשה באופנים שונים אצל אנשים שונים: הגישות המרכזיות יותר דיברו על אימונים טובים יותר לשוטרים, ריענון כללי ההתנהגות עם חשודים, תוספת מצלמות תיעוד כדי ששוטרים יזהרו יותר בהתנהלות שלהם, והקלה על תביעה של שוטרים שסרחו. בנוסף, יש כאלו שהרחיקו לכת עוד יותר, ודרשו להסיט תקציבים מהמשטרה לתהליכי מניעה של פשיעה: יותר לחינוך, יותר לתמיכה סוציאלית, באופן שימנע את הצורך במשטרה כה גדולה ואקטיבית.
ובהחלט, ברמת העיקרון נראה שכל הדברים הללו ראויים היו להיבדק. כמו כל מוסד או ארגון, המשטרה יכולה להסתאב, להיות גדולה מדי או קטנה מדי. יתכן שלבעיות מסויימות לא צריך משטרה אלא עובדים סוציאלים, או מומחים מתחום רפואת הנפש. ובכלל, יש הרבה רעיונות מעניינים שאפשר להציע כשינויים בפוקוס ובהיקף של עבודת המשטרה. אבל היו כאלו שחלמו על יותר. קבוצות של אקדמאים, סופרים ופעילים חברתיים חלמו אז, וחלקם עדיין חולמים, על ביטול המוסד כולו. Abolish the Police, הם תבעו.
הטיעונים של אותם רדיקלים - ואני קורא להם ככה לא מתוך ביקורת אלא פשוט כי ככה הרבה מהם קראו לעצמם, בקטע טוב וחיובי שמשמעו רצון לטפל בשורש האמיתי של הבעיה - נשמעים מאד משכנעים לעיתים. המחקרים שהם עשו מזהים באופן חד אוסף של בעיות ולקחים מן העבר. אם ניקח את המרכזיות שבהן - רפורמות משטרתיות מן העבר לא עזרו בהורדת האלימות נגד מיעוטים; תקציבי המשטרה גדלים בלי שרואים ירידה משמעותית במספרי הרצח והאונס; רוב המשימות היום-יומיות שלהם מתמקדות בדברים קטנים כמו ויכוח בין שכנים או כתיבת דוחות חניה. ראוי להעיר שעל כל אחת מן הטענות הללו ראוי לבחון אם הדאטה תומך בהן או לא, אבל לצורך הפודקאסט שלנו אנחנו נזרום כרגע עם הטיעונים כאילו המספרים תומכים בהם, כדי להישאר מפוקסים.
כמובן, קריאה לביטול המוסד מעלה אוסף של שאלות, חלקן מהותיות וחלקן טכניות. נתחיל מן המהות - למה לקרוא לביטול המוסד כולו? לאור הדברים שראינו בסדרה, אתם אמורים לנחש כבר את התשובה. היא הולכת משהו כזה: לאור כמות המעצרים של שחורים ומיעוטים אחרים באוכלוסיה, אפשר להוכיח סטטיסטית שהמשטרה סובלת מבעיה של גזענות מערכתית - גזענות שספוגה בה מאז שהיא נוסדה. יש שמעירים על כך שהמשטרה לפני מאתיים שנה התעסקה המון במרדף אחרי עבדים שחורים נמלטים, וה"גנטיקה" הזו, לדעתם, עדיין פעילה. ומכאן הדרך קצרה להאשמת מערכת המשטור בהיותה חלק מן התכנית האימפריילית המערבית, שנועדה לדכא מיעוטים. תאזינו, לדוגמה, לתיאור של אלגרה מק'לווד בוובינר על הנושא:
"הקריאה שלנו לביטול הממסד היא קריאה לשינוי רדיקלי. היא קשורה לקריאות רדיקליות קדומות יותר לביטול ממסד העבדות, והשאריות המתמידות שלהן בתוך מערכת המשפט הפלילית, כנגד אימפריאליזם והאלימות הכאילו-צבאית שמשפיעה גם בבית פנימה וגם בעולם כולו. יש כאן יותר מ-500 שנים של שיעבוד של אנשים שחורים, קהילות ילידיות ועוד קהילות מוחלשות."
כלומר, אנחנו תמיד חוזרים לאותו סיפור. התרבות המערבית כולה חולה, וצריכה לעבור שינוי רדיקלי. תיקון מנגנון המישטור הוא חלק מתיקון החברה כולה באופן הוליסטי. כפי שנמשיך לראות, זו תבנית קבועה אצל הפרוגרסיבים, שהם כמעט ולא מסוגלים לעשות "בידוד" לבעיה אחת, כי אצלם הכל הוא חלק מן הסיפור הגדול. וזה גם חלק מן הבעיה - אם החולי נמצא בכל מקום ויכול גם להתפשט ממקום למקום, אז הרבה מן הפתרונות שלהם הן "הכל או לא כלום", מה שמקשה על הסתפקות בהתקדמות הדרגתית.
אז זה במהות. אבל עוד יותר מעניין הוא הצד הטכני. שכן, מיד תעלה השאלה הטבעית אצל כולנו: נניח שאתה מצמצם פשיעה עד למינימום - מינימום איננו "אפס פשיעה", נכון? עדיין צריך משטרה לטפל במינימום הזה. רצח, אונס, שוד מזויין - בסוף, מישהו צריך להגיב לקריאה הזו ולטפל בה, אז - מי זה יהיה?
התשובה של הפרוגרסיבים היא - כמעט ולא נצטרך משטרה כי אנחנו נמנע אפקטיבית את הפשיעה לפני שהיא קוריית, ואת הקצת שישאר - וזה בטח יהיה בשוליים, נפתור על ידי שיח בריא ומעצב. בואו ניקח כמה ציטוטים של תומכי הגישה הזו. כך לדוגמה כותבת אפריל וויטוורת' בטור שהיא כתבה על ביטול המשטרה (הבריטית, במקרה שלה):
"על ידי ביטול הממסד המשטרתי, נתח אדיר של משאבים ממשלתיים יתפנה. אם המשאבים הללו ינוצלו באופן הנכון, הם יוכלו לממן יוזמות מקומיות חשובות של קהילות ושירותים ממשלתיים. כתוצאה מכך, בני הקהילות הללו יחוו עלייה ברמת החיים, מה שיבטל מראש את הצורך לפנות לחיים של פשע. היוזמות הללו יכולות להתממש לדוגמה במימון דיור, עזרה במציאת עבודה ורשת ביטחון חברתית שיתופית. מכניזמים כאלו יביאו לחיזוק המצב הפיננסי, החברתי והרגשי של האזרחים, מה שיחליש את מגמת הפנייה לפשע בשורשים שלו."
בנוסף, היא כותבת שיש לשנות את הגישה שלנו מגישה של ענישה, לגישה של שיקום. וחשוב שנשים לב בדיוק למה שהיא אומרת על השיקום הזה:
"במקום להעניש אנשים ולהכאיב להם, אנשים יעברו תהליך של שיקום והשלמה ו"צדק מרפא". השיטות הללו יפחיתו את הסיכוי להישנות התנהגויות כאלו, תוך כדי שינוי עמוק בתפיסה המנטלית של הפרט, כדי שהם יוכלו להפוך לאזרחים אחראיים מחדש"
שימו לב למשפט "שינוי עמוק בתפיסה המנטלית של הפרט". זוכרים את תת-המודע? הנה הוא כאן שוב, מבצבץ לו.
בואו נשמע גם קצת מראיון שעשה טרבור נוח, מגיש ידוע של תכנית אירוח, עם סופרת אפרו-אמריקאית צעירה שכתבה ספר על ביטול המשטרה. טרבור שואל אותה - גם אחרי ביטול המשטרה נצטרך שמישהו יגיב לדברים כמו רצח, אז מה יקרה אז? והנה התשובה שלה:
"אם אנחנו חושבים על דברים כמו רצח, הרבה רציחות קורות בגלל שגבר רוצה לשלוט במיניות של האישה, וזה לא דבר שטבעי לגבר, אלא הוא למד לעשות זאת מתוך הפטריארכיה, ואנחנו רוצים לשאול איך אנחנו יכולים להיפטר מן ההבנייה החברתית שגורמת לגברים לחשוב שהם יכולים לומר לחברה שלהם "אסור לך לעזוב את הבית"... או לדוגמה בגלל מריבות מטופשות על כבוד או נכסים - אנשים מובנים חברתית לעשות זאת, ואנחנו יכולים ללמד גברים וילדים להתנהג אחרת מול אחרים"
אבל הדברים שלה אינם מפצחים את הבעיה העיקרית: מה עם הבעיות שלא יפתרו על ידי מניעה? מה עם הרוצח הסדרתי, או הבחור שפשוט לא יכול בלי החברה שלו - מי יגיב לאלימות שלהם וימנע אותה?
זה לא מפתיע, האמת, שקשה לה להתמודד עם המצב שתיארתי. בואו נזכר במה שראינו בפרק הרביעי: הפרוגרסיבים מאמינים שחוליי היחיד הם כמעט ורק שיקוף של חוליי החברה. אדם אונס בגלל שהוא עבר טראומה, או בגלל שהפטריארכיה לימדה אותו שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה לנשים. אם יהיה לו חינוך טוב ובריא, לא יהיה אונס בעולם. אדם שודד רק בגלל שהוא חווה חוסר, אבל אם תהיה רשת סוציאלית חזקה, לא יהיה חוסר והשוד ייעלם מן העולם. האדם נולד טהור ומושלם, אז כל חטא שלו הוא בעצם הוכחה למשהו מערכתי. עם מספיק מאמץ, נוכל להכחיד את המחסור ומתוך כך גם הרצח בעולם.
אבל דווקא מתוך חוסר המוכנות להכיר בנדרשות של משטרה בכל מדינה, נראה שהם סבורים שגם הכיוון ההפוך נכון: אם עדיין יש רצח, אז זה עצמו סימן שלא הלכנו רחוק מספיק.
האם הם צודקים? בסוף זה עניין של תפיסת עולם, כמה עמוק ניתן להגיע בתכנות-מחדש של הקיום האנושי. להגיע לאחוזים נמוכים של פשיעה בוודאי אפשר - אבל ל-0? הקול הסקפטי שבתוכי אומר: אם זה אפשרי, עדיין לא נוסדה החברה הזו עד היום, ככה שהסיכויים להצליח להגיע לשם כנראה קלושים ביותר.
והאמת, זה בדיוק חלק מן הבעיה בחלום הפרוגרסיבי: הוא יכול לסמן "הצלחה" רק כשהצליח 100%. שוב אנחנו נפגשים כאן בדחף לסטריליזציה, בחלום האוטופי. אני מצרף פה עוד לינק שבו דיברו עם כמה פעילים ואקדמאים וביקשו שהם יסבירו מה פשר החלום לביטול מוסד המשטרה. חלק גדול מהם מצוטט בכתבה כמשתמשים ברעיון של "החופש לדמיין משהו אחר" - דמיון היא המילה המנחה פה. הם חולמים, וחשים שהמערכת הקיימת כל כך מקובעת ובכל מקום שהיא מפריעה להם ולכולנו למצוא משהו טוב יותר אחרי שידוד מערכות טוטאלי.
[חשוב לי להדגיש שכמובן יש גם גרסאות של אוטופיזם שאינם פרוגרסיביות: המון גרסאות פונדמנטליסטיות של דתות מנסות בעצם להגיע לאוטופיה, אבל במקום על ידי צעידה קדימה - "פרוגרס" - על ידי צעידה אחורה, אל עבר שורש קדום ועמוק של התרבות שלנו. וגם שם, אותן בעיות יכולות לצוץ. הפרוגרסיביות חוטאת בדברים הללו בגלל, בין השאר, שהיא איננה מסוגלת להכיל גם רעיונות שאינן שלה, גבולות לחזון שמציבים קבוצות אחרות. ובהחלט, כל קבוצה שתהיה אבסולוטיסטית כזו, תוכל להגיע לאותן המקומות שהפרוגרסיביות מגיעה אליהן.]
ולסיום הסיפור הזה: אולי זה רק קוריוז, אולי זו הפרכה ניצחת של הרעיון של ביטול המשטרה, תחליטו אתם. הקריאות הרדיקליות הללו לביטול המשטרה לא מומשו עדיין בפועל בארצות הברית, וכפי שאתם מבינים הן עדיין תכנית בהתהוות עבור התומכים שלהן. אבל כן ראוי לציין מקום אחד שבו זה קרה: במשך חודש יוני 2020, בעיר סיאטל, השתלטו קבוצות אנרכיסטיות בהובלת BLM על אזור של כחמישה רחובות בעיר, שהקיף גם את המקום שבו מת ג'ורג' פלוייד. הם הבריחו משם את המשטרה, והשליטו באזור סוג של קומונה פתוחה למשך כמה שבועות. שלטים וגרפיטי של "אזור ללא שוטרים" וכדומה הופיעו בכל מקום, ובשבוע הראשון אנשים סקרנים הגיעו מכל עבר להסתובב באווירה החופשייה שהזכירה את שנות ה-60. אלו שהחליטו להתנחל במקום התחילו לגדל ירקות בשטחים הפתוחים, פתחו "קו-אופים" סוציאליסטיים שבהם יכולת לתרום דברים ולקחת דברים - הכל לפי מה שבא לך. בלילות היו מופעי מוסיקה של מוסיקאים מקומיים, וכמובן סמים ושתיה היו שם בשפע. נואמים רדיקלים באו לדבר שם, ולסחוף את ההמון עם הקריאה "לחלום על עולם טוב יותר, עולם שבו לא צריך משטרה".
אבל ככל שהזמן התארך המצב באזור החל להתדרדר. בלילות הסתובבו שם חמולות חמושות, וגלי ונדליזם החלו להתפתח. לאחר שארבעה אנשים נפצעו ושניים נרצחו, המשטרה סוף סוף החליטה לחזור לאזור, פירקה את המחסומים ונכנסו פנימה. הניסוי כשל, לפחות במובן שהאזור לא שרד במתכונת המיוחדת הזו יותר מכמה שבועות, ועלה לעיר 12 מליון דולר בפיצויים לבעלי עסקים שנפגעו בתקופה הזו.
הסיפור הזה ממחיש, שוב, שגם אם אתה מצליח לזהות בעיות באופן עמוק, זה לא אומר שיש לך בהכרח הצעות טובות לפתרונן. ועד שאין לך פתרונות כאלו, נסיונות לערער את המערכת נדונים לכשלון, וכשלון שיעלה לאנשים בממונם ובחייהם. זה לא סתם ניסוי כלים - זה אימון באש חיה.
הדוגמה השניה, שנקדיש לה כמה דקות, מתרחשת במגרש הלשוני. אנחנו נראה את זה שוב ושוב גם בפרקים שיבואו, אבל הפרוגרסיבים מאד אוהבים לשחק במילים ובהמצאה של מילים חדשות, ועוד יותר מזה - בהגדרה מחדש של מילים מוכרות ולהטביע בהן משמעות חדשה. דיברנו כאן בפודקאסט הרבה על גזענות, ולכן, אני שמח לבשר לכם שגזענות היא אחת המילים שעברה, בשנים האחרונות, מסע של הגדרה מחדש.
מהי ההגדרה של גזענות? בויקיפדיה בעברית נשמרה, בינתיים, הגדרה שתואמת את מה שרובנו כנראה חושבים עליו כשאנו מדברים על גזענות:
"במשמעותה הרווחת, מגדירה הגזענות התייחסות שלילית (שנאה, אפליה) לבני אדם, בגלל מוצאם האתני או צבע עורם."
לפי ההגדרה הזו, כל אחד יכול להיות גזען כמובן. כל אחד שייך לאיזו קבוצה אתנית או צבעית, ויכול להתייחס באופן שלילי לאנשים בשל צבע עורם והמוצא שלהם.
אז מה הפאנצ' ליין, אתם שואלים? הרי הדברים הללו ברורים מאליהם, זו פשוט הגדרה של מילה. אלא שיש כאלו שיגידו לכם שאין הדבר כך! אני רוצה להקריא לכם, בתרגום חופשי, מתוך דף ויקיפדיה אחר, שכותרתו: "דעה קדומה פלוס כח", וכך נאמר שם:
“פטריסיה בידול-פאדווה הציעה את ההגדרה החדשה הזו בספר משנת 1970, שם היא הגדירה גזענות כ"דעה קדומה פלוס כח ממסדי". לפי ההגדרה הזו, שני מרכיבים נדרשים כדי שתהיה גזענות: דעה גזענית קדומה, וכח חברתי כדי לקרקע ולאכוף את הדעה הקדומה בכל החברה כולה. תומכיה של התפיסה הזו סבורים, לפיכך, שכל אדם יכול להחזיק דעה קדומה, אבל בני מיעוטים חסרי כח ולכן רק אנשים לבנים הינם בעלי השררה ויכולים להיות גזענים"
אני רוצה שנשים לב לדברים שנאמרים כאן, כי יש כאן שני מהלכים. המהלך הראשון הוא להגדיר את המושג מחדש: גזענות מוגדרת מחדש כשילוב של שני דברים. האחד הוא מה שאנחנו חושבים, באופן פשוט, שהוא גזענות - דעה קדומה על בסיס גזע, והשני הוא כח ממסדי. רק כשאדם מחזיק את השניים הללו יחד - כשיש אדם עם דעות קדומות פלוס כח ממסדי - אפשר לומר שמדובר באדם גזען.
זה המהלך הראשון. אבל יש כאן גם מהלך שני, והוא מה שמוזכר במשפט האחרון: שתומכי הגישה הזו סבורים ש"רק אנשים לבנים יכולים להיות גזענים" כיוון שרק הם מחזיקים בכח הממסדי.
אנחנו כבר בפרק ה-13 אז אנחנו כולנו שועלי קרבות ותיקים, ואני בטוח שהטוויסט הזה איננו מפתיע אתכם כבר. אבל בכל זאת, אנחנו צריכים לשאול - ומה עם אנשים שחורים שמחזיקים בעמדות כח? האם לא היו בארצות הברית ראשי עיר, מושלי מדינות, שופטים, גנרלים ואפילו נשיא שהגיעו מן הקהילה השחורה? האם הם לא החזיקו בכח, ואם כן, האם הם לא היו מסוגלים להיות גזענים?
בתשובה לשאלה הזו, יש שטוענים באופן קטגורי - לא. רק לבנים יכולים להיות. וכך כותב ג'ורג' יאנסי, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת אמורי, בסוף 2021:
"גם בתקופה שלנו, אותם מפכלים, ראשי עיר, חברי קבינט, חברי קונגרס, פרופסורים, מנכלים, מנהלי בתי כלא, הנשיא וסגני הנשיא השחורים, עדיין חיים בתוך מדינה שנבנתה על יסודות של גזענות אנטי-שחורה. ממילא, לכל אחד מן התפקידים הללו שהם מחזיקים בהם אין באמת הרבה משמעות והשפעה במסגרת המערכת של עליונות לבנה"
אנחנו רואים כאן שוב איך מאשימים כאן את ה"תת מודע הקולקטיבי", את ה"מערכת הלבנה", שלא משנה כמה אנשים שחורים יחזיקו בה כח, המערכת כולה עדיין "נגדם" באופן מהותי.
כשאני קורא את הדברים הללו, אני שוב נדהם איך המערכת המושגית של הפרוגרסיביות מייצרת כלא מחשבתי אָיום למאמיניה: הבעיות בעולם, לדעתם, כל כך מושרשות, שמצד אחד חובה על כולם להילחם בהם, אבל ביחד עם זה אין דרך הדרגתית לפתור אותן. רק מהפכות, רק עקירה מן השורש. וכל עוד זה לא קרה, אז לא עשינו כלום, או לפחות כמעט לא עשינו כלום. וכיוון שהעקירה הזו אולי לא תקרה כלל ואולי תקרה רק בעתיד הרחוק, אז מצפה למאמינים תקופה ארוכה של דכדוך.
ונראה לי שהדברים הללו פתרו לי, באופן אישי, חידה שהרבה זמן תהיתי לגביה. תמיד תהיתי - אם הפרוגרסיבים כל כך רגישים לעובדה ש"כח משחית", אז מדוע הם כל הזמן שואפים לקבל כח? אני שם בצד את זה שהרבה אנשים אוהבים כח, בלי כל קשר לעמדתם הפוליטית. איך הם מסבירים את זה לעצמם, איך הם פותרים את הסתירה הפנימית הזו? ונראה לי שהתשובה היא במה שבדיוק ראינו: שהכח שהם יכולים לקחת הוא תמיד רק קמצוץ מן הכח שיש ל"צד השני". לא משנה כמה הם יזכו בבחירות ובמינויים וכו', תמיד הם יהיו הצד החלש, כי ה"מערכת", הדבר האמורפי הזה שאי אפשר לשים עליו את האצבע כי הוא כל כך חמקמק, הוד-תת-הכרתיותו שנמצא בכל מקום, והוא הרבה יותר עוצמתי. ממילא יש כאן צמא גדול מאד לכח שאי אפשר להרוות אותו, כי זה לעולם לא יהיה מספיק כדי לייצר שיוויון כוחות. אנחנו רואים כאן שוב איך חוסר היכולת למדוד דברים באופן ברור, יכול להוביל למגמות שאין להם סוף ושמשתלטות על הכל, ומי יודע מה הן דורסות על הדרך.
אז זהו להיום, ואתם כבר יודעים על מה אנחנו עומדים לדבר בפעם הבאה. אז נעצור כאן! מקווה שהיה מעניין, מקווה שאתם מתרגשים לקראת הנושאים הבאים, ובינתיים - שיעורי בית!
תשתפו עם חברים שנראה לכם יעניין אותם…
וכמובן - תצטרפו אליי גם בפעם הבאה!
להתראות,
ביי…
Share this post