שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה, פרק שביעי במספר!
בשני הפרקים האחרונים דיברנו על המתח הקיים בין ערך החופש לערך המוגנות, בעיקר סביב חופש הביטוי והמגבלות שראוי להציב לו בקמפוסים כדי לייצר סביבה מכילה יותר. היום יהיה הפרק השלישי והאחרון בדיון שלנו על המתח הזה לעת עתה, ומן הפרק הבא נעבור לדון בצדדים אחרים של הפרוגרסיביות המודרנית.
בפעם שעברה דיברנו בהרחבה על "התראות טריגר", והיום הגיע תורן של "מיקרו-אגרסיות". לפני שניכנס לפרטים, בואו אני אתן לכם פרומו קצר: גם הפעם נראה, שהתֶזָה המרכזית היא שמילים ורעיונות מסויימים, תמימים למראה, יכולים לגרום נזק, ושלכן צריך לנקות השיח מהן - כלומר, להגביל את חופש הביטוי. גם הפעם נראה כיצד המגמה הזו מצמיחה הגדרות חצי-רשמיות של גבולות הגזרה של מה מותר ומה אסור, שימצאו את דרכן לסוג של "מילונים" שהאוניברסיטאות מפיצות ומעודדות לפעול לפיהן. וגם כאן, עם ה"פִירמול" של התחום, תגיע גם הציפייה שהממסד יכפה או לכל הפחות יפעיל לחץ על באי הממסד ליישר קו עם המהלך הזה.
תכנית הפעולה הזו מתאימה ביותר לפרוגרסיבי. כפי שראינו בפרק הרביעי, הפרוגרסיבי רוצה לתת את הכלים המירביים למוקדי הכח במסע על עבר שיפור החברה. כיוון שמוקדי כח מפעילים את כוחם דרך הביורוקרטיה, הרי שאחת הדרכים הישירות ביותר להשיג את היעד היא בדיוק זה: המצאתו של מונח שיצביע על הבעיה שרוצים לפתור; הטמעה שלו במסגרת הפורמלית; ואז הפעלת הכח של המערכת באכיפת הרעיון המנחה. אני רוצה כרגיל להדגיש שאני לא מנסה לתפוס כאן עמדה לגביי ההתנהלות הזו. הפרוגרסיבי סה"כ עושה את מה שלדעתו יביא הכי הרבה טוב בעולם: הוא ממנף את המערכות הקיימות כדי לקדם את מה שהוא תופס כמדיניות חיובית ומיטיבה. אם יש בכך בעיה, היא רק עבור אלו שנמצאים במחנה שלא מסכים עם החזון שלו, שמוצאים את עצמם מתמודדים מול כפייה מערכתית המנסה להגביל את החופש שלהם. אבל כנראה שלדעתו הם טועים, ויודו לו בהמשך.
אבל די עם ההקדמות, נכון? אשתי תמיד אומרת לי שאני נותן יותר מדי הקדמות. בואו ניגש לעניין שלשמו התכנסנו: מהן בדיוק מיקרו אגרסיות?
המונח מיקרו-אגרסיה הומצא ככל הנראה ב-1969 על ידי הפסיכיאטר פרופסור צ'סטר פירס. במקום שאקריא לכם כאן הגדרה מילונית של המונח, שכמובן עבר שינויים ודיוקים לאורך השנים, נראה לי שהדרך הכי פשוטה להעביר את הקונספט היא לומר שמי שמבצע מיקרו-אגרסיה הוא מישהו שמתנהג או מדבר בחוסר טקט, אולי אפילו חוסר-טקט קיצוני, בדברים שקשורים לגזע, מין, מוגבלויות וכדומה.
פשוט, נכון? אבל כיוון שזה הפודקאסט שלי, ההגדרה הזו פותחת לי פתח לספר שני סיפורים משפחתיים משעשעים שמדגימים את העניין, ואני… אוהב לספר סיפורים!
הסיפור הראשון הוא שאשתי, שהיא עורכת פטנטים במקצועה, ישבה פעם עם ממציא שהמציא מכשיר שעוזר בניקוי תריסים. תוך כדי שהוא מתאר לה את ההמצאה, הוא אומר "אז כשהאישה מנקה את התריסים בבית…". אז אשתי אמרה לו בחיוך, "אתה יודע - אצלנו בבית בעלי מנקה את התריסים." הוא חייך בחזרה ואמר, "וואו, את אישה ברת מזל… בכל אופן, איפה הייתי? אה, כן. כשהאישה מנקה את התריסים…"
והסיפור השני: ההורים שלי עם שני האחים הקטנים היו לפני הרבה שנים באלסקה, והיה שם קאובוי אחד שפגש אותם. כשהוא קלט שהם מישראל, הוא חַלָק מהתובנות שלו לגבי העם היהודי. "אתם יודעים", הוא אמר, "אתם היהודים, אני קלטתי כבר שאתם יש לכם הבנה עמוקה מאד לגביי איך לעשות כסף, כי אף פעם לא פגשתי יהודי עני. ולכן כל פעם שאני נכנס לצרות פיננסיות, אני פותח את התנ"ך, קורא בו ושואל את עצמי – מה היה יהודי עושה במצב הזה?" What would a Jew Do?
שני הסיפורים הללו מדגימים חוסר טקט עם ניחוח מיזוגני או גזעני, ולכן הם נחשבים "מיקרו-אגרסיות". כלומר, בכל סיפור חוסר הטקט של הדובר חושף את הדעות הקדומות שלו לגביי נשים או יהודים. מצד שני, מן האווירה של השיח נראה ששני הדוברים לא חשבו שהם אומרים משהו מעליב - הם "clueless", חסרי מודעות עצמית לכך שהם אולי גורמים לבעלי שיחם לחוסר נוחות. כאילו, שימו לב שהבחור האלסקי אמר את הדברים הללו כמחמאה בכלל. אבל ככה זה תמיד עם חוסר טקט, נכון? הדובר לא מבין איך הצד השני חווה את ההתבטאות שלו. הדגש הוא לא על הכוונה של הדובר, אלא על התוצאות בצד המאזין.
אמנם, אם זה כל הסיפור - חוסר טקט - אז לכאורה יש מקום לשאול: למה צריך לעשות מזה עניין, ודווקא בתחומים של גזענות, מיזוגניות וכן הלאה? כדי לענות, אצטט מטור שנכתב ב-2021 על ידי ד"ר דֶרַלְד ווִינְג סוֹ, שהיה אחד האקדמאיים שכתב מאמר על הנושא ב-2007 ושהיה חלק מהתנועה שהכניסה את המונח הזה לשיח האקדמי העכשוי. בטור שאצטט הוא דוחף לשימוש בטרמינולוגיה החדשה, ספיציפית בהקשר של מיקרו-אגרסיות על רקע מוצא גזעני. אני רק רוצה להקדים ולומר שיש ביטוי מצוי באנגלית בשם "people of color", שנועד להתייחס לכל אדם שאינו לבן - שחורים, היספאנים, אסייאתים וכן הלאה. התייעצתי עם חבר קרוב שהמליץ לי להשתמש במונח "אנשים צִבְעִיים" בעברית. אני לא יודע אם זה המונח הרשמי של האקדמיה, אז לא בטוח שתמצאו אותו בגוגל:
"הביטוי האמריקאי הידוע, 'מקלות ואבנים ישברו את עצמותיי, אך מילים לעולם לא יפגעו בי', מביע תפיסה לפיה מיקרואגרסיות הינן בלתי-מזיקות, קטנות וחסרות משמעות. מבקריה של תיאוריית המיקרו-אגרסיה מאמינים שאנחנו 'עושים הר מעכבר', ושאירועים שכאלו אינם שונים מאירועים יומיומיים של חוסר נימוס שאדם לבן יכול לחוות בפוגשו פקיד גס-רוח. המחקר שלנו מראה, בניגוד לתפיסות אלו, שלביטויים שכאלו יש השפעות עמוקות ורחבות היקף על אנשים ציבעיים (colored people)... המסקנות מהמחקרים הללו הובילו פסיכולוגים להתייחס לעלבונות שסופגים אנשים ציבעיים כאל 'מוות על ידי אלף חתכים קטנים'... שיש להן השפעת "מקרו" מצטברת על קרבנותיהם..."
אם כן, שינוי המונח בא להדגיש את חומרת ההשפעה של מיקרו-אגרסיות על קהל השומעים. בעוד חוסר טקט יכול להיות חינני לפעמים, דבר שקוראים לו "מיקרו-אגרסיה" לעולם יהיה שלילי, וגם מובן מתוכו שנעשה נזק ממשי לאלו שנחשפים לו.
לפני שנמשיך, הערה קטנה על ה"מחקרים" שמוזכרים כאן בציטוט. למילה "מחקר" יש הילה של "אמת", אבל המעמד של מיקרו-אגרסיות וההשפעה שלהם מבחינה נפשית נתון במחלוקת גדולה בעולם המחקר. אז לצורך החשיבה המשותפת שלנו בפרק אנחנו לא נבחר כאן צד, ונלך עם השכל הישר שלנו, או לפחות שלי. כלומר, אני חושב שסביר ביותר לקבל שאנשים מסויימים יכולים לחוות לחץ נפשי כשהם חשופים לאמירות שכאלו באופן תדיר, אולי אפילו לחץ גדול שמותיר את חותמו, בעוד שאחרים לוקחים את זה פחות קשה. אז בהמשך הפודקאסט אנחנו נאמץ את ההנחה הזו, ונשאיר את הויכוח המסודר יותר לאקדמאים. למי שמעוניין לצלול לפרטים באופן מדוייק יותר, אני מצרף כאן לפודקאסט שני מאמרים משנת 2017, אחד שמבקר את הספרות בעניין ואחד שתומך בה.
נחזור לענייננו: כשפירס המציא את הטרמינולוגיה החדשה הזו, הוא עשה דבר מעניין שראוי לתת עליו את הדעת. הוא הסביר בעצמו שהמונח "מיקרו-אגרסיה" בא כהקבלה ל"מאקרו-אגרסיה", הכוללים אלימות פיזית קשה ואף ביצוע לינץ', מעשים קשים ביותר שנעשו בְשחורים אמריקאים בדורות קודמים. זה דומה מאד למצב שבו מישהו היה מציע לקרוא לסטירת לחי "מיני-רצח", והכל כדי להמחיש את העובדה שרצח וסטירת לחי הם שתי נקודות על ציר רציף של אלימות. תסכימו איתי ש"הוא עשה בי מיני-רצח" נשמע גרוע בהרבה מאשר "הוא סטר לי"? זה מעצים את הרוע שבסטירת לחי.
מעבר לכך - זה גם מעלה את האפשרות התיאוריטית שישנו איזה יחס-המרה בין סטירה לרצח, כלומר שיש תשובה כמותית לשאלה "כמה מיני-רציחות צריך לבצע כדי שזה ישתווה לרצח מלא?". האמת, בכתיבה האקדמית על מיקרו-אגרסיות הדברים הללו אינם נשארים ברמת השאלה. אותו ד"ר סו שציטטתי לעיל, כתב דברים ברורים ביותר בעניין במאמר שפרסם - הנה הציטוט:
"העובדה שמיקרו-אגרסיות על בסיס גזעני הן לעיתים בלתי-נראות - כלומר שלא תמיד קל לזהות אותן בזמן שהן קורות - יכולה לפגוע באנשים ציבעיים יותר מאשר פשעי שנאה או מעשים גזעניים מכוונים של אנשי עליונות לבנה כמו הקו-קלאקס-קלאן או גלוחי ראש"
כלומר, ד"ר סו אומר כאן במפורש שמיקרו-אגרסיות יכולות להיחשב גרועות יותר מאלימות פיזית כמו לינצ'ים וכדומה. ממש כך, שחור על גביי לבן.
כמו התראות טריגר, במוסדות מסויימים לוקחים את נושא מיקרו-האגרסיות ברצינות מלאה. אם ניקח דוגמה אחת, ב-2022 החליטה הנהלת בית הספר הלונדוני לדרמה "לַמְדַה" לשים בכל כיתה קוד-QR כדי שכל תלמיד יוכל לדווח על אירועים של מיקרו-אגרסיות שקרו בכיתה, בין אם מול המרצה ובין אם בין תלמידים. בהודעה לעיתונות הבהירה הנהלת המוסד כי
"למדה מאמינה כי זה נחוץ והכרחי שהן התלמידים שלנו והן המרצים ידעו שהם יכולים לדווח על אפליה בכל סיטואציה שבה הם חושבים שהיא מתרחשת… מדובר כאן ביצירת אווירה שבה גם תלמידים ירגישו מוגנים וגם המרצים ירגישו מוגנים".
ובנוסף, יד ביד עם חיזוק המשמעת סביב הנושא, כמו בהתראות טריגר אנחנו מוצאים גם הרחבה דרמטית של מה בכלל נחשבת "מיקרו-אגרסיה". כך לדוגמה אוניברסיטת ברקלי הוציאה רשימה מפורטת עם דוגמאות למיקרו אגרסיות. [אל תלחצו על הלינק! יש חידון בהמשך!]
בטבלה הזו מופיעים ביטויים בעמודה אחת והמשמעות השלילית שלהם בעמודה שניה. לצד דברים שליליים ברורים כמו "את בת, את לא צריכה ללמוד מתמטיקה", נמצאים גם דברים שבטח יגרמו לכם להרים גבה. יודעים מה? בואו נשחק משחק. אני אקריא לכם עשר אמירות, ואתם תנחשו איזה מהם נחשב מיקרו-אגרסיה לפי ברקלי, ואיזו לא, אוקיי? ואני יודע שזה קצת ארוך, אבל אתם מוזמנים לחזור אחורה ולהקשיב שוב אם אתם צריכים קצת זמן לעכל. אוקיי - מתחילים:
לומר למישהו בעל חזות אסייתית "אתה בטח טוב במתמטיקה, תוכל לעזור לי עם שיעורי הבית?"
לומר, "כשאני מסתכל עליך, אני לא רואה גזע, אני פשוט רואה בן-אדם"
לשמוע שאישה היא בת שלושים ואחת ולהביט לרגע לכיוון הידיים שלה לראות אם יש לה טבעת
להרים את הקול או לדבר לאט יותר כשמדברים עם מישהו עיוור
לומר למישהו ממוצא אסייתי, "למה אתה בשקט? אנחנו רוצים לדעת מה אתה חושב, בא תשתף איתנו קצת"
לומר, "בתור אישה בעולם גברי, אני יכולה להזדהות עם מה שעוברים מיעוטים אתנים במדינה"
לומר, "אה, לא ידעתי. אתה לא מתנהג כמו הומו"
לשאול סטודנט שחור שנמצא במעבדת כימיה אם הוא במקרה הלך לאיבוד
לומר, "אני מאמין שהאדם הכי מוכשר ומתאים צריך לקבל את העבודה"
לומר, "אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות"
זהו. חשבתם? עיכלתם? גיבשתם עמדה? ברגעים כאלו אני חושב כמה כיף היה אם יכולנו להיות עכשיו בחדר יחד, כדי שתוכלו לשתף את הניחוש שלכם. כמה יצא לכם - שניים? חמישה? ובכן, היחידים מכם שצדקו הם אלו שסימנו עשר עגול. אכן - כל אחד ואחת מההתבטאויות שתוארה כאן נמצאת ברשימת ברקלי למיקרו-אגרסיות. אפילו לומר שאמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, או שאתם מאמינים שצריך לתת עבודה למי שהכי מתאים. למה? שאלה מצויינת. הפרקים העתידיים בסדרה הזו יבהירו את העניין, אבל בינתיים אתם יכולים לחשוב על זה בזמנכם הפנוי, או שְתֶרָמו ותסתכלו בהסבר של ברקלי לעניין.
מה שחשוב לדיון שלנו כרגע אינו הכיוון של ההתרחבות, אלא עצם זה שיותר ויותר ביטויים נכנסים לתוך מה שמוגדר מיקרו-אגרסיה ושהפרוגרסיבים רוצים להפוך לטאבו. ומדוע? כי לרוב המילים והביטויים אין משמעות אחת פשוטה שניתן לדעת אותה מחוץ להקשר המאד ספיציפי של השיחה. המילון של ברקלי מנסה לפרמל שיח אנושי טבעי, לומר שיש דברים ש"לא עושים כי הם רעים", אבל הוא מתייחס בכך לשפה כמשהו מאד שטוח ושטחי. אם ניקח רק דוגמה אחת, הוא אינו נותן מענה לתבניות שפה מורכבות יותר כמו ציניות, סרקאזם וכו', שמשמעותם האמיתית הפוכה מהפרשנות הטקסטואלית הפשוטה.
עכשיו, למען האמת, גם מצדדי הקידום של רעיון ה"מיקרו-אגרסיות", אומרים פעמים רבות שלקונטקסט, להקשר של השיח, יש משמעות וחייבים להסתכל על ההקשר כדי לדעת אם היתה או לא היתה כאן מיקרו-אגרסיה. אם תסתכלו במילון של ברקלי שאני מצרף כאן, אתם תראו שמשפט שכזה גם מופיע בראש העמוד. אלא שקשה להבין איך ליישב את האמירה הזו עם הנסיון לקבוע "כללים" ולאפשר לאנשים "לדווח" על אירוע מיקרו-אגרסיבי, שכן כל סט כללים שכזה לא יוכל לתפוס את המורכבות של שיח אנושי.
כדי להבין מדוע, בואו ניקח לדוגמה את אותו סטודנט כהה-עור שראיתי במעבדה לכימיה, ונניח שאני דוקטורנט לכימיה שמבלה את רוב הזמן שלי במעבדה. לפי המילון של ברקלי, אם אני שואל אותו אם הוא הלך לאיבוד, אני מסתכן במיקרו-אגרסיה, בגלל שהסאב-טקסט הוא "אתה שחור-עור, אתה לא שייך לכאן". אבל באותו מידה אולי ההתעלמות מסטודנט שלא ראיתי כאן בעבר יכולה לשדר: "אתה שחור-עור, למה שאני אתעניין בך". ועל זה נוסיף - מה אם הבחור נראה אבוד, או להיפך, הוא מתמקם בבטחה - אבל בואו נראה אתכם מצליחים להגדיר כלל של איך מזהים דבר כזה… ואם כבר אנחנו בשוונג - מה אם יש במעבדה באותו זמן גם סטודנט לבן עור ואותו אני כן שואל אם הוא הלך לאיבוד - האם עכשיו הדבר הנכון הוא לשאול את הסטודנט שחור-העור, או לא?
בשורה התחתונה, נראה שברשימות של ברקלי יש שתי קטגוריות של מיקרו-אגרסיות: או כאלו שהדעה הקדומה שמובלעת בהן איננה מובלעת אלא נאמרת במפורש, או כאלו שהיא פרשנות אחת אפשרית מני רבות, ואין כל אפשרות לדעת אובייקטיבית האם היא קרתה, וממילא אי אפשר לפרמל את המעקב אחריה.
כיוון שאנחנו ב"אלישע והזוויות", אני רוצה לקחת אתכם הצידה לכמה דקות ולהציג לכם את אותו הרעיון מזווית אחרת. אז נקו את הראש ושכחו ממיקרו-אגרסיות, ודמיינו לעצמכם במקום זה שאתם מנסים להתקין אצלכם במטבח "גלאי עשן" שיתחיל לצפצף ברגע שייחשף לעשן. על הגלאי יש לכם כפתור וויסות שקובע את דרגת הרגישות של הגלאי. בקצה האחד, הגלאי יהיה סופר רגיש, ככה שכל חלקיק עשן יגרום לו להפעיל אזעקה. בקצה השני, הוא יהיה הרבה פחות רגיש, ככה שרק עשן משמעותי יגרום לו להגיב. אוקיי, עכשיו השאלה - באיזה מקום על הציר תרצו לכוון אותו?
אם תחשבו על זה באמת, תבינו שהקצוות אינן מקום טוב. אם הגלאי ברגישות נמוכה ביותר, יכול להיות שהוא יתחיל לפעול רק כשהשרפה כבר כילת חצי מהמטבח החדש שלכם. מצד שני, אם הגלאי ברגישות גבוהה מאד, כל פעם שתדליקו גפרור תמצאו את עצמכם רצים לממ"ד כי שמעתם אזעקה ולא הבנתם מאיפה זה מגיע. לאלו מכם שבאים מעולם ניתוח הנתונים, הדברים הללו מוכרים: במונחים מקצועיים היינו אומרים שתת-רגישות תשיג precision גבוה במחיר של recall נמוך, בעוד שרגישות יתר תשיג את ההיפך. האומנות, אם כן, היא בלקבוע את המקום הטוב באמצע, שמתריע על שרפות בזמן סביר ובמחיר של מספר קטן מאד של התראות שווא.
בואו ניקח את המודל הזה לעולם של מיקרו-אגרסיה, ותחשבו על הרשימות הללו כ"גלאי" שעוזר לזהות מיקרו-אגרסיות. עכשיו, כיוון ששפה היא דבר כל כך כאוטי והמשמעות של התבטאות מאד תלויית הקשר, אז הרחבת הרשימות שקולה להגברת הרגישות של הגלאי - יותר ויותר אינטראקציות בין-אישיות ייכנסו תחת ההשפעה של הרשימה הזו. אבל בדיוק כמו בגלאי עשן, ברגע שאתה מגביר את הרגישות של המערכת לאירוע, אתה גם מגביר את הסיכוי ל"התראות שווא", כלומר להאשמה של אנשים במיקרו-אגרסיה על לא עוול בכפיהם. ומרוב השאיפה להגן על אלו שסובלים ממיקרו-אגרסיות, נראה שהמערכות מתעלמות מהמחיר הנלווה שיסבלו אלו שיואשמו לשווא באמירות שכאלו.
החשש הזה אינו חשש תיאוריטי, ולשם הדגמה אני רוצה להביא כאן דוגמה שגם הציקה לי באופן אישי. ב-2017, אוניברסיטת אוקספורד הבריטית פרסמה את המילון-המיקרו-אגרסיבי שלה. באחד הסעיפים הראשונים שלה לגביי מיקרו-אגרסיות על בסיס גזעני היא כללה את "מי שלא יוצר קשר עין או מדבר ישירות אל בן השיח שלו". על פניו, כותבי המסמך מדמיינים לעצמם איזה גזען מדופלם שכל כך שונא אנשים ממוצא אפריקאי שאינו רוצה להסתכל להם בעיניים כשהוא מדבר איתם. א-מה-מה, הפרסום הזה יצר מיני-סערה שהאשימה את אוניברסיטת אוקספורד עצמה בחוסר רגישות כלפי קבוצה חלשה אחרת – אנשים על הספקטרום האוטיסטי. אנשים כאלו, שהבן שלי נמנה עמהם, חווים קושי בשיח בין-אישי, וספיציפית קשה להם ליצור קשר עין עם בעלי השיחה שלהם. כלומר, המילון האוקספורדי עמד לתייג את כל האנשים על הספקטרום האוטיסטי כאשמים במיקרו-אגרסיה בכל אינטראקציה שלהם. בתור אבא לְבֶן על הרצף, המחשבה שהבן שלי יואשם במשהו כזה רק בגלל שאיזה מישהו החליט שהוא יודע מה המשמעות של ההתנהגות הטבעית שלו ומייחס לו משמעות גזענית, מאד מטרידה. שמחתי לראות, לבסוף, שאוקספורד הורידה את הסעיף הזה מהמילון שלה, אבל זה לא אומר שאין עוד סעיפים כאלו, המנוסחים באופן מגושם באותה מידה.
וזה לא רק אלו שנכנסים לתוך הרשימה שמושפעים. כפי שהזכרתי לעיל לגביי בית הספר "למדה", מספר מוסדות אקדמיים מעודדים אנשים לדווח רשמית כאשר הם חווים או רואים אירוע של מיקרו-אגרסיה. ברגע שיש תהליך רשמי שמתחיל אחרי דיווח כזה, זה עצמו משפיע על האווירה בקמפוס ועל תחושת החופש האישי. אני מזכיר לכם שמיקרו-אגרסיה מוגדרת לא על פי כוונת הדובר, אלא דווקא על פי התחושה של מי שאליו הוא דיבר. אם אני יכול להיות חשוף לתלונה באוניברסיטה אם מישהו הבין אותי לא נכון, אני אזהר שבע פעמים לפני שאספר בדיחה, או אעלה נושא שנוי במחלוקת לדיון, או אאתגר רעיון שכולם מאמינים בו. במצב שכזה, זה אפילו לא משנה אם אחרי הבדיקה של האוניברסיטה אצא "זכאי" - מה שמשנה הוא שאצטרך לעבור את כל התהליך הזה, כולל השיימינג והביזוי שמעורב בו.
ונקודה טכנית אחרונה נוגעת לאופן המעקב. לדוגמה, באוניברסיטת איתקה הציעה מועצת התלמידים ב-2015 שמי שמדווח על האירוע יוכל לעשות זאת בעילום שם, דבר שמגדיל את הרגישות של המערכת, ואת הסיכוי שיהיו האשמות שווא. ההשפעות של הדברים הללו על חופש הביטוי - זועקות לשמיים.
אז אילו הן מיקרו אגרסיות והטרנדים שסביבן. לסיום, אני רוצה לשתף איתכם תובנת עומק אחרונה בנושא הזה, וגם קצת סטטיסטיקות מעניינות ומטרידות על היחס בין מוגנות לחופש בארצות הברית כיום.
הרבה מהדוגמאות שאני מביא קרו לפני עשר שנים, אבל איפה אנחנו היום? התלמידים הללו מתבגרים, יוצאים לעולם, ומתחילים להצביע לבחירות וכן הלאה, ולאט לאט הדמוגרפיה שלהם מתחילה להשפיע על הציבוריות האמריקאית. ואכן, את ההשפעה הזו רואים בבירור בסקר שנערך בספטמבר האחרון שבדק את התפיסה של אנשים לגביי היחס שבין חופש הביטוי מצד אחד, ובין החובה של הממשלה לשלוט במה שמותר או אסור לומר. תזכרו, כמובן, שארצות הברית היא מדינה עם מסורת חזקה של דגש על חופש הביטוי, כפי שבא לידי ביטוי בתיקון הראשון לחוקה. אני שם לינק לחומר כאן למי שיירצה להעמיק, ואביא רק כמה פרטים שמדגישים את הטרנד הברור: ככל שאתה יותר נוטה שמאלה, אתה סבור שיש להגביל יותר ויותר את חופש הביטוי של האנשים.
כמה דוגמאות:
50% מהרפובליקנים אמרו שעל הממשלה לצנזר "שיח שנאה" ברשתות, ביחס ל-75% מהדמוקרטים שענו שזה נדרש.
74% מהרפובליקנים אמרו שחופש הביטוי צריך להיות מוגן בחוק בכל מצב, בעוד רק 53% מהדמוקרטים סברו ככה.
כשנשאלו האם לאמריקאים יש "יותר מדי חופש", 14.6% מהרפובליקנים ענו שאכן יש להם יותר מדי חופש, ביחס ל-34% מהדמוקרטים שענו בחיוב גם הם.
וכן הלאה וכן הלאה.
מה עושים עם המידע הזה? שאלה טובה. קודם כל, אני חושב שהסקר הזה מפתיע הרבה אנשים, כי לרוב אנחנו חושבים על הימין השמרן כקבוצה היותר דוגמטית, שרוצה לחזור למשהו קונפורמיסטי ולכפות על כולם את דעתה, והנה המספרים מראים בדיוק הפוך. גם זה חשוב לדעת, שהמציאות לאו דווקא מתאימה למבנים שבנינו לעצמנו בראש. הסקר הזה נעשה בארצות הברית, כמובן, אבל עכשיו מסקרן אותי מאד לדעת מה היה קורה אילו היינו עושים סקר כזה בארץ.
שנית, חשוב שנראה איך הרעיונות שנערים משתעשעים איתם בקמפוס לא נשארים שם. לשינויי תפיסה, כך נראה, יש השלכות על המציאות של כולנו, אז אסור לזלזל בזה.
ומסקנה אחרונה, לפחות עבורי, צצה ועולה כשאני רואה את הסטטיסטיקה הזו, על כך שיש אנשים שסבורים שלאמריקאים יש יותר מדי חופש. התחושה שלי - ואתם לא חייבים להסכים לפרשנות הזו - היא שאף אחד לא חושב שלו-עצמו יש יותר מדי חופש. לדעתי הם מתכוונים, אם נדייק קצת, שלאמריקאים שחושבים אחרת מהם יש יותר מדי חופש. הם דווקא בסדר עם החופש שיש להם כרגע. לצערי אנחנו ראינו את הסנטימנט הזה אצלנו במדינה בחודשים האחרונים. אם ניקח רק דוגמה אחת, יש כאלו שקוראים לסגור את ערוץ 14 כי הוא מסית ושופר, ויש כאלו שקוראים לסגור את "הארץ" כי הוא בוגד ותבוסתני. אני, הקטן, הייתי רוצה להציע לשני הצדדים לעצור ולחשוב, כי זה באמת נשק יום הדין להגביל את חופש הביטוי. האם באמת הפתרון להגנה על האמונה והדרך שלכם חייבת לעבור בסתימת פיות של אנשים אחרים? הרי אם היום נסתום להם את הפה, מחר הגלגל יתהפך ואותם מערכות שבנינו לצורך העניין - הרגולציה, החוקים, הוועדות - האנשים בהם יתחלפו, ויסתמו לנו את הפה. אני לא אומר שאין גבול לחופש הביטוי, ואני גם לא חושב שאין גבול כזה. אבל אנחנו צריכים לשאוף שהגבול יהיה בקצה-בקצה עד כמה שניתן. השאיפה שלנו צריכה להיות ליותר שיח. יותר הסברים, יותר דיאלוגים, יותר שיתופים - יותר פודקאסטים!
אתם מבינים מה אני מנסה להגיד, כן?
בזאת סיימנו לדבר לעומק על המתח שבין מוגנות וחירות, ומן הפעם הבאה נתחיל לבחון את נושא השיוויון והמימוש הפרוגרסיבי שלו. ובינתיים, אני מקווה שנהניתם, מקווה שקיבלתם זוויות חדשות על נושאים מוכרים, ועד הפעם הבאה - להתראות!
ביי…
