שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה, פרק רביעי.
עד היום דיברנו על ליברלים, והגיע הזמן סוף סוף להכיר את בן הדוד של הליברל הקלאסי, הלא הוא הפרוגרסיבי. הרי, לשמו התכנסנו כאן, לא?
הפרוגרסיבי והליברלי שותפים בנקודת המוצא שלהם: שניהם שמים אל מול עיניהם את המטרה של השגת שיוויון ומניעת סבל. אבל יש ביניהם הבדלים גדולים ביותר. בפרק הזה אנחנו נמנה ארבעה עקרונות מרכזיים שביחד תופסים את רוב ההבדל בין שתי הדמויות הללו, לפחות למיטב הבנתי.
בתור הקדמה, חשוב לי להבהיר שכמו כל תנועה או גישה, גם התפיסה הפרורסיבית התפתחה לאורך השנים והדורות. ההוגים הראשונים של הפרוגרסיביות, אנשים כמו ג'ון דְיואִי ולסטר פראנק וורד, נולדו באמצע המאה ה-19, לפני יותר ממאה חמישים שנה. ברור, אם כן, שהפרוגרסיביות של היום איננה זהה עם הפרוגרסיביות שהם קידמו, וייתכן שלא היו מסכימים עם דברים שאנשים בעלי אותו תואר - פרוגרסיבי - אומרים כיום. חוץ מזה, גם כיום יש גוונים שונים בתנועה הזו, ולכן אני ממליץ, כמו תמיד, לא להתייחס באופן שבלוני לאף אדם שתפגשו ברחוב שמזדהה כפרוגרסיבי. המטרה שלנו היום היא להבין את הכוחות המרכזיים שמניעים את התנועה הזו, ושאת תוצאותיהם בשטח נראה בפרקים הבאים.
ובכן - מהם ארבעת העקרונות?
העיקרון הראשון מתייחס למתח שבין חירותו של היחיד למצבו המוסרי והחברתי של הציבור. הליברל הקלאסי סבור שהפרט הוא במרכז ולכן חירותו היא הערך העליון, אפילו במחיר של אי-שיוויון בחברה. כמו שניסח זאת תומאס ג'פרסון במגילת העצמאות האמריקאית: כיוון ש"בני האדם נוצרו שווים", כלומר שאין אדם שיש לו סמכות על אף אדם אחר, הרי שממשלות אינן יכולות להצר את דרכו של הפרט במימוש זכותו "לחיים, לחירות, ולרדיפת האושר".
לעומתו, הפרוגרסיבי סבור שחירות הפרט איננה העיקר, אלא היא רק אמצעי בדרך להשגת חברה טובה יותר. לדעתו, כל עוד החירות משרתת את היעד של שיפור החברה, הכל טוב ויפה, אבל אם החירות מובילה לבעיות בחברה, לדוגמה חוסר שיוויון, מותר ואף חובה על השלטון להצר את חירותו של אדם כדי להגיע ליעד שיוויוני.
העיקרון השני, שנובע מיד מתוך העיקרון הראשון, הוא בתפקיד שאנחנו מייעדים לממשלה, לכנסת, לבית המשפט - ולכל גוף ממשלי. הליברל רואה בממשל גוף שבקלות יכול להסתאב ולנצל את כוחו לרעה, ולפגוע בחירותו של האזרח. לכן הוא מעוניין לצמצם ככל האפשר את הכח של השלטון, כפי שהמשיך וקבע ג'פרסון - "בכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה."
לעומתו, הפרוגרסיבי סבור שזה לא רק בסדר שלשלטון יהיה כח, אלא הכח הזה הוא נדרש והכרחי כדי לארגן את החיים ואת החברה באופן אופטימלי. הפרוגרסיבי מדמיין בעיני רוחו מדינה שמנוהלת על ידי מומחים גדולים בכל התחומים, ומנווטים את ההמון - שלפעמים אינו מבין מספיק - לכיוונים שייטיבו עימו. אם נצטט בתרגום חופשי את דבריו של הֶרְבֶרט קרולי, אחד מן הפרוגרסיבים בתחילת המאה ה-20, "כל ממשלה שנבחרה על ידי האומה צריכה להחזיק בידה את הכח לעשות כל דבר - כל דבר! - שלדעת רוב הציבור נדרש כדי להיטיב עם הציבור".
בואו ניקח שתי דוגמאות שימחישו את ההבדל בין הליברל לפרוגרסיבי בעולם האמיתי. דוגמה אחת היא ביטוח לאומי. מה זה ביטוח לאומי? זה מס שכל אזרח חייב לשלם, ובתמורה לתשלום הזה המדינה מבטיחה שכל אחד יקבל מהמדינה סכום כסף לפי הצורך. על פניו מדובר בדבר טוב, אבל שימו לב שזה לא ביטוח כמו ביטוח אישי שאתה בוחר להצטרף אליו לפי שיקול דעתך - זהו ביטוח שאתה חייב לקנות. המדינה מחייבת אותך להשתתף בביטוח הזה, ואם לא תשלם, היא יכולה לקנוס אותך ולהשתמש בכח שיש לה כדי לקחת ממך את הכסף גם בניגוד לרצונך. כלומר, יש כאן פגיעה בחירות האזרחים כדי לקדם מדיניות סוציאלית. ושימו לב שהליברל לא טוען שהשקעה היום כדי לקבל כסף בעתיד זו לא השקעה טובה - מה שמטריד אותו היא העובדה שחוק ביטוח לאומי פוגע בזכות שלי לנהל את כספי לפי ראות עיניי, כלומר הכפייה מצד המדינה שבעניין.
לעומתו הפרוגרסיבי לא מוטרד מזה, אלא להיפך - מבחינתו מדובר בממסד טוב וחיובי. קודם כל, הוא מקדם את השיוויון, כי הוא מבטיח שאנשים שאין להם מספיק כסף ינצלו מחרפת רעב וכדומה. שנית, ברור שחסכון לעתיד הוא רעיון טוב, אבל מה לעשות שהרבה אנשים אינם רציונלים, אינם חושבים קדימה, ואינם מנהלים את הכסף שלהם באופן מושכל. אנחנו בממשלה, אומר הפרוגרסיבי, מפעילים תכניות שיכוונו את החברה לכיוון טוב ויציב. אולי אנחנו פוגעים בחירותו של הפרט, אבל בעוד כמה שנים הפרט - בעצם כל הפרטים כמעט - יודו לנו על כך.
בואו ניקח עוד דוגמה, משהו מהשנים האחרונות: חיסון הקורונה. הרבה מדינות דמוקרטיות התמודדו עם השאלה האם ראוי והאם ניתן לכפות על אנשים לקחת את החיסון. גישה פרוגרסיבית תגיד - בוודאי, ואפילו חייבים לעשות את זה, שהרי הדרך הכי אפקטיבית לעצור את המגפה היא בחיסון של רוב גדול של האזרחים. חובתה של המדינה להפעיל את כל הכוח הנדרש כדי לוודא שהמחלה תמוגר, ולכן מותר לה להטיל סנקציות על אנשים שאינם רוצים לקחת את החיסון, לאחר שחוקרים ומדענים השתכנעו שהוא עובד טוב ולא מהווה סיכון גדול לרוב האוכלוסיה.
לעומת זאת, גישה ליברלית תזדעזע מהרעיון הזה, כיוון שמדובר בכפייה על האדם להכניס חומר זר לגופו, במקום לתת לו להחליט מה טוב לו ומה לא. לחיסון הקורונה יש יתרונות, אבל גם חסרונות וסיכונים. מדובר בחיסון שנבדק מהר, ולאורך תקופת זמן קצרה מהרגיל, והיו לאנשים גם כל מני תופעות לוואי. ממילא, צריכים לתת לכל אדם את מירב המידע שאפשר, ושהוא יחליט לבד אם לקחת את החיסון או לא.
אם כן, אילו שני העקרונות הראשונים: היעד של השגת חברה טובה יותר, וחיזוק הממשל כדי שיוכל לקדם את היעד הראשון. עקרונות אלו היו נוכחים כבר אצל הפרוגרסיבים המוקדמים מהמאה ה-19, ובאמצע המאה ה-20 הובילה ממשלת ארצות הברית הרבה תכניות פרוגרסיביות כאלו. שני העקרונות הבאים, לעומת זאת, בולטים הרבה יותר אצל הפרוגרסיבים החדשים, מה שקוראים "woke" באנגלית מדוברת, מלשון "to wake up", "להתעורר", שהם המוקד של העונה הזו. הבה ניגש אליהם!
עקרון מספר שלוש הוא ראיית העולם והדינמיקות בחברה דרך העדשה של מלחמת מעמדות. התפיסה הזו התחילה כמובן אצל מָרְקְס ואֵנְגֶלְס, שהסבירו בחיבורם "המניפסט הקומוניסטי" שבכל המדינות ישנו מאבק בין מעמד הפועלים, המעמד הייצרני, לבין מעמד ההון, כמו הבנקים, היזמים וכדומה. לדעתם, הפועלים בכל המדינות צריכים להלחם, או לפחות צפויים להילחם בקרוב, במעמד ההון שמדכא אותם, לקחת את השלטון ולבטל את המעמדות כליל. על בסיס הרעיונות הללו התגלגלו הדברים לכדי המהפכה הקומוניסטית במדינות ברית המועצות, בסין, קובה ועוד מקומות.
העובדה שהשמאל הפרוגרסיבי פתוח לרעיונות שכאלו אינה מפתיעה. השמאל המערבי בילה תקופה ארוכה במאה ה-20 ברומנטיזציה של הקומוניזם, ודמויות בולטות כמו ג'ורג' ברנארד שאו העריצו את סטאלין והיוו שגרירים מרצון לרעיון הקומוניסטי. זה גם מתקשר לעקרון השני שתיארנו לפני רגע - מדינות קומוניסטיות דגלו בכלכלה שמתוכננת כולה מלמעלה על ידי מומחים שהממשלה תמנה. גם בארץ, כידוע, היו קבוצות גדולות מהתנועה הקיבוצית שראו בסטאלין את "שמש העמים", ורק לאחר נאומו המפורסם של חרושצ'ב ב-1956, שחשף את הזוועות שסטאלין ביצע, התחילה התעוררות מקומית מן החלום של ברית קומוניסטית כלל עולמית.
בכל אופן, הפרוגרסיביות החדשה מאמצת את התפיסה שאכן מתרחשת בחברה המערבית מלחמת מעמדות, אבל איפיון המעמדות עבר מטא-מורפוזה חשובה: במקום הזיהוי של המעמדות לפי מצבן הסוציו-אקונומי, כפי שעשה מרקס, המעמדות החדשים מוגדרים לפי מעגלים של זהות, מה שקוראים פוליטיקת הזהויות: מעגלים גזעיים, כמו בין שחורים ללבנים; מעגלים מיניים, כמו בין נשים לגברים; מעגלים של מגדר ונטייה מינית, וכן הלאה. וחשוב לציין שלא מדובר במתחים בין קבוצות שוות, אלא בין מעמדות: בראייה הזו, הגזע הלבן, המין הגברי, והנטייה ההטרוסקסואלית הן המעמד ה"גבוה", השולט, בעוד המעמדות האחרים נשלטים בכח על ידיו.
חשוב שנבין כמה מן המשמעויות של התפיסה הזו. קודם כל, זה לא שהפרוגרסיבי מחדש משהו בכך שהוא אומר שהצירים הללו של גזע, מין וכו' מכילים מתח מסויים. את זה כולם יודעים, וכולם מודים בכך. גם מרקס לא גילה את אמריקה כשהוא אמר שיש קבוצות שונות בחברה על הציר הסוציו-אקונומי, ושיש ביניהם גם מתח. הליברל והשמרן פשוט לא חושבים שהדרך הנכונה לאפיין את היחסים בין הקבוצות הללו הוא של מעמדות, של חזק וחלש, של שולט ונשלט, אלא כמשהו יותר מורכב מזה שיש לו גם אלמנטים חיוביים. היחס בין נשים לגברים, לדוגמה, הוא לא רק יחס של מאבקי כוחות, אלא גם יחס סימביוטי, כפי שבא לידי ביטוי במוסד הנישואין. ההחלטה הפרוגרסיבית להציב את המתחים הבין-זהותיים בתור ממד מרכזי של מעמדות, לאפיין את מערכות היחסים ביניהם כמלחמה, ולקבוע קטגורית שהלבנים או הגברים "שולטים" באלו שתחתיהם - כל אלו אינן עובדה, אלא פרשנות שהם מאמצים, עם השלכות נרחבות.
דבר שני שצריך לשים לב אליו כרגע הוא איך התפיסה הזו, של מלחמת מעמדות, משתלבת בצורה מעניינת עם שני העקרונות הראשונים שפֶרַטְנו. שהרי אם אנחנו מקבלים מצד אחד את ההנחה שיש אי שיוויון מעמדי מובהק בין מעגלי זהות שונים, ומצד שני אנחנו רואים בממשל ובשאר מוקדי הכח הציבוריים כנושאים באחריות לתיקון החברה, גם ובעיקר על ידי הפעלת הכוח הנתון בידיהם, הרי שמיד נגזרת מכך המסקנה שעל המדינה להפעיל את מלוא כוחה כדי לפרק את ההגמוניה הקיימת, ההגמוניה הגברית הלבנה ההטרוסקסואלית, ולהבטיח שיוויון ותיקון חברתי.
אחד הביטויים המובהקים של תפיסה כזו הינו חוקים שמהותם המוצהרת היא אפליה מתקנת. כפי שהשם שלהם מדגיש, החוקים הללו מפלים בין מישהו אחד לשני על בסיס גזע או מין, אבל המחוקק סבור שזה בסדר להפלות כי אנחנו באים לתקן. מלגות ממשלתיות שמיועדות דווקא לנשים, לאפרו-אמריקאים וכו', הן דוגמה קלאסית לעניין.
אולי תגידו: מה רע בדבר כזה? הרי נשים, או עולם מאתיופיה סובלים מאפלייה, וצריך לשפר את המציאות! ובאמת, זו דעתו של הפרוגרסיבי. הליברל הקלאסי, לעומת זאת יגיד לכם: אני איתכם ביעד, חברים, אבל לא עם הדרך. אני בתור איש פרטי אשמח לתרום מכספי למלגה שכזו, רק שלחו לי את הלינק לביט ואני תורם. אבל העובדה שהממשלה מגדילה מיסים ולוקחת ממני בכוח עוד כסף מהמשכורת שלי, רק בגלל שאיזה ח"כ החליט לעשות קמפיין כזה - זו פגיעה בחירותי, החירות להשתמש בכסף שלי איך שאני רואה לנכון. כלומר, הביקורת שלו אינה על האידיאל, אלא על המנגנון שמופעל כדי לקדם אותו.
אז זהו העקרון השלישי. ועכשיו, לעקרון הרביעי והאחרון: הפרוגרסיבי מאמץ את הכלים, אם לא את תפיסת העולם המלאה, של הפוסט-מודרניות.
הפוסט-מודרניות היא תנועה פילוסופית שהתפתחה במאה ה-20, בתגובה למודרנה, כפי ששמה מעיד. אפשר להקדיש שעות של שיח על התנועה הזו, ולכן כדי לקצר אני רוצה להתמקד רק באלמנט אחד מכריע של התפיסה הפוסט מודרנית, שהיא לדעתי העניין העיקרי שבא לידי ביטוי בפרוגרסיבים המודרנים: הקביעה שאין אמת, ושכל ניסיון לטעון להכרת האמת הוא פסול עובדתית ומוסרית, ואינו אלא כיסוי לכוונה האמיתית של מי שמדבר בשם האמת: להפעיל כוח ושליטה על מאזיניו.
כדי להדגים את הנקודה, בואו ניקח משהו שמאד מתאים לתקופה שלנו היום: הכנסת חמאס לרשימת ארגוני הטרור. כשבאה מדינה או כשבא האו"ם ומגדיר ארגון כ"ארגון טרור", יש כאן קודם כל עניין לשוני. כלומר, מצד אחד יש את ההגדרה המילונית של המושג "ארגון טרור", משהו בסגנון של "טרור הוא טקטיקה של מאבק אלים, המופנה כלפי אזרחים, לשם השגת מטרות פוליטיות". אל מול זה יש את המציאות, ואפשר לבדוק את פעילותו של חמאס ולקבוע, באופן די סביר, שזו הגדרה שמתאימה לארגון הנפשע הזה. ממילא, אנחנו מרגישים שהקביעה הזו היא אמת.
אבל הפוסט-מודרנים יבואו ויגידו - רגע רגע רגע, אנחנו לא מאמינים לכם, ויותר מכך - אנחנו מבינים את המשחק שאתם משחקים פה. אתם רוצים להדביק את התיוג הזה, ארגון טרור, בגלל שאתם רוצים להפעיל סנקציות על חמאס, וזה יתאפשר ברגע שהחמאס יוגדר ככה. וחוץ מזה, "טרור" נשמע רע באוזן, ועם התיוג הזה אתם מקווים לקבל סימפטיה מהעולם כדי שלא יפעילו עליכם לחץ בינלאומי כשאתם לוחמים בחמאס. מצד שני, מה שאין כאן זו אמת - הרי מה שאתם קוראים לו "טרור" הוא בעיני הפלשתינים "לוחמי חופש גיבורים", שאינם שונים מהאצ"ל והלח"י ואולי גם ההגנה בשום דבר. השימוש במילה אמת היא סתם פוליטיקה, לא יותר.
עכשיו, בואו נהיה כנים עם עצמנו. יש משהו בדברים של הפוסט-מודרני. אין ספק שאנחנו מעוניינים גם בסנקציות המשפטיות, וגם בחיזוק התמיכה הבינלאומית למלחמה שלנו בחמאס. על כך שנינו יכולים להסכים. אבל זה לא סתם - אנחנו רוצים את הדברים הללו בדיוק בגלל שמדובר בארגון טרור, שמנסה להטיל טרור על האזרחים שלנו! והרי, בדיוק בגלל שיש דבר כזה ארגון טרור, יצרו את הכלים המשפטיים הללו. כלומר, הפוסט-מודרני אומר שאנחנו אומרים שזו האמת כי אנחנו רוצים להפעיל לחץ על חמאס, בעוד שבעצם הכיוון הוא הפוך - אנחנו רוצים להפעיל לחץ על חמאס בגלל שזו האמת.
אבל הפוסט-מודרני בשלו. הוא שם לב שכשאנשים טוענים שמשהו הוא "אמת", הם מצפים שהמאזינים שלהם יעשו מה? יאמינו להם! יאמינו להם ויפעלו לפי האמת הזו. והפוסט-מודרני חשדן ביותר, ואומר - אולי זה כל מה שיש? אולי השימוש במילה "אמת" היא רק כלי נכלולי לגרום לאנשים לעשות את מה שאתה רוצה! כלומר, "אמת" אין כאן, יש כאן רק כוח, ושליטה.
עכשיו, אני חייב להודות שאם זה היה נשאר רק בתחומים של פוליטיקה, אני יכול להבין את הטיעון הזה באופן מוגבל. כולנו יודעים מה זה "ספין" ואיך פוליטיקאים מנסים להסית אותנו זה נגד זה. אבל הקטע הוא שהפוסט-מודרני חושב שאין אמת בשום מקום, גם לא במדע, גם לא במתמטיקה - בשום מקום. הוא מפעיל את אותה הלוגיקה שם: פרופסור יטען לידיעת ה"אמת" כי הוא רוצה קידום, רוצה השפעה, וכן הלאה. אולי אתם לא מאמינים לי, אולי אתם חושבים שאני מגזים, אבל בפרקים הבאים נביא לכך כמה דוגמאות. מוזמנים להמתין ולבדוק אותי בהמשך.
ההשלכות של התפיסה הזו לא נעצרות שם. מסתכל הפוסט-מודרני על העולם ורואה שמדינות המערב חיות בשפע, לעומת מדינות העולם השלישי. הוא שם לב שגם כאן, בגדול, יש מעמדות, ונראה לו שהן בגדול מתאימות לפרמטרים גזעניים, שבהם הלבנים הם המעמד העליון, השולט על המעמדות האחרים דרך הכסף והצבא שיש לו. ולא רק זה, אלא שהמדינות המערביות מסתכלות בפטרונות על המדינות האחרות ואומרות להן - "אנחנו מצאנו דרך טובה יותר לחיות! מודרנה, מדע, דמוקרטיה, טכנולוגיה, רציונליות, זכויות אדם, ועוד ועוד". הפוסט-מודרני אומר: כל הדברים הללו, כל הפטרונות הזו - אין לה שום אחיזה במשהו אמיתי, זה הכל "פייק", דרך לצבירת כח. אתם רוצים לקבוע לאחרים מה לעשות, ולכן אתם אומרים להם שאתם גיליתם את האור, אבל זה הכל זיוף.
ולכן, כמו שהממשל נתבע להלחם בפערי המעמדות בחברה, כך על הקהילה הבינלאומית לדאוג לשיוויון בין-לאומי, להעצים את החלשים גם אם צריך שזה יהיה על חשבון החזקים, גם אם צריך שזה יהיה על חשבון יכולתה של מדינה לפעול לטובת אזרחיה שלה.
אז אם נסכם, אלו ארבעת העקרונות:
טובת הכלל כעומדת מעל חירותו של הפרט;
החובה להשתמש במערכות שלטון כדי לנווט את החברה לאותה טובת כלל;
ראיית העולם כסיפור של מלחמת מעמדות של מעגלי זהות;
ואימוץ התפיסה שאין אמת על פי הדרך של הפוסט-מודרנה.
אם הבנתם את ארבעת הנקודות הללו, יש בידכם את כל מה שאתם צריכים כדי להבין את עקרונות התפיסה הפרוגרסיבית בימינו. אבל זו רק ההתחלה, כי לא רק העקרונות חשובים, אלא הפרטים: איך התפיסה הזו מתבטאת בשטח, תכלס, ועל זה נדבר בפרקים הבאים. בינתיים, אני רוצה שנסיים עם שתי תובנות שעולות מתוך כל מה ששמעתם היום.
תובנה ראשונה היא שאולי שמתם לב שיש סתירה מסויימת בין העקרון השלישי לבין הרביעי. הרי, אם העקרון האחרון הוא שאין אמת, אז כיצד ניתן בו זמנית לטעון טענת אמת על המציאות שיש כאן מלחמת מעמדות? במידה מסויימת אפילו הטיעון "אין אמת" קצת סובל מבעיה שכזו, כי הוא סוג של פרדוקס: אם אין אמת, אז גם הקביעה ש"אין אמת" איננה אמיתית. אם אין אמת, איך בכלל אפשר לומר דבר כלשהו על העולם?
ואכן, הבעיה הזו איננה ניתנת לפתרון פשוט, שכן לוגית יש כאן סתירה. אבל אני אציע, לפחות בשלב הזה בסדרה, את ההסבר הבא: כיוון שאין אמת ויש רק כח, אז בעלי התפיסה לא מוטרדים מכך שיש כאן סתירה בדבריהם. הם רק רוצים לקדם את היעדים שלהם, ואם זה יעזור להשתמש בכלי הזה שקוראים לו "טיעוני אמת" כדי לקדם אותם, זה מה שהם יעשו. בניסוח קצת רגשי אולי הם היו צועקים עליי ואומרים: "איך אתה מסוגל להתפלסף כרגע על האמת כשיש נשים ושחורים שסובלים?"
זו התובנה הראשונה. התובנה השניה היא להבין מדוע הפרוגרסיביות המודרנית הזו מופיעה דווקא במקומות שהיא מופיעה בהם. אז, קחו שניה ובואו נחשוב ביחד: אם אתם הייתם אנשים שחושבים כמו הפרוגרסיבים, איפה הייתם מרגישים הכי בנוח, וחושבים שכדאי לכם להיות כדי שתהיה לכם הכי הרבה השפעה במדינות המערב? ואני שם בצד פוליטיקה - פוליטיקה היא המגרש שכולם משחקים בו. איפה אתם יכולים ללכת, מחוץ לאולמות השלטון, שיתן לכם כח להשפיע, ולאורך זמן?
המקום האידיאלי, המקום שיתאים לכם כמו כפפה ליד, הוא המקום שבו המערב סבור שהאמת נמצאת. המקום בו העולם המערבי מאמין שהאמת נלמדת, מוערכת, מתפתחת ונצברת. אם תצליחו להיכנס למקום כזה, ולהיות בשר מבשרו, תוכלו גם אתם יום אחד להצהיר שמשהו הוא "אמת", ואנשים יקשיבו לכם בגלל הממסד שאליו אתם שייכים. כלומר, תוכלו ליהנות גם אתם מהכח שהילת ה"אמת" נותנת, ולהשפיע בהתאם לכיוון של תיקון העולם. ואם אפשר, זה צריך להיות מקום שבו המילים הם עיקר העיסוק, שהרי אמת היא דבר שמביעים עם מילים.
אז איפה המקום הזה? אני חושב שכולנו יודעים. המקום הזה הוא הקולג'ים והאוניברסיטאות, בעיקר במדעי החברה והרוח. משם יוצאים התיאוריות החדשות לגביי גזענות ומגדר, גיאו-פוליטיקה ופילוסופיה. אם תצליחו להתקבל לשם כמרצים ופרופסורים, תוכלו לשנות את השיח - וכיוון שאין אמת, אז הכל זה שיח ונרטיבים ולא מעבר - ומתוך שינוי השיח גם להשפיע על כל העולם.
ולכן, לאורך הפרקים הבאים, אתם תשמעו הרבה סיפורים שקורים בקמפוסים הללו, קמפוסים אליו מגיעים גם הרבה נערים שמחפשים את דרכם אחרי התיכון, ורק ישמחו שמישהו ייתן להם חזון לתיקון עולם. וזה גם מה שיגיע בהמשך הסדרה שלנו, מה שאומר שגם הגענו לחלק שבו יהיו הרבה סיפורים מעניינים.
אז על מה שקורה בעשור האחרון בקמפוסים, ועל פרטי התפיסה הפרוגרסיבית של היום שמתממשים שם ומתפזרים משם לכל העולם - על כל אלו בפרקים הבאים. נתראה שם…
Share this post