שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק 27 - הפרק שחותם את העונה הראשונה שלנו יחד!
מה אגיד לכם - זה מרגש לסיים עונה! כשהתחלתי לפני חמישה חודשים וקצת את הפודקאסט, עשיתי סקיצה של העונה וחשבתי שיספיקו לי תריסר פרקים כדי לסקור את הנושא הזה. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד, וזה לקח יותר מפי שתיים פרקים כדי באמת לרדת לעומק הדברים. והאמת היא, אני לא מופתע שזה לקח יותר זמן מהצפוי. קודם כל, ככה זה בחיים - דברים תמיד יותר מורכבים מאשר נראה שהם במבט ראשון. אבל מעבר לכך, היו הרבה דברים שבראש נראו לי ברורים, ואז כשניסיתי לפרוט אותם להסברים קונקרטיים, גיליתי שבעצם הדברים לא יושבים אצלי טוב מספיק, ושאני צריך לחקור ולחדד את תובנות העומק שרציתי לשתף, או לרענן ולעדכן את הידע המדעי שלי, וכן הלאה. ועם כל צעד שכזה פנימה הבנתי שיש עוד דברים שחייבים לבסס ביחד כאן כדי שהתמונה תהיה ברורה ומלאה - וכך הגענו הנה, לפרק ה-27.
כשאני מסתכל על מה שעשינו כאן ומנסה לסכם לעצמי את המסרים שעולים מתוך העונה, אני חושב שיש כאן לפחות שלושה רבדים - שלש זוויות! - להסתכל בהם על העונה שהיתה. קודם כל וברור מכל, סקרנו את התנועה הפרוגרסיבית בכמה מן החזיתות המשמעותיות שבה היא פועלת, וחקרנו את נבכי התפיסה כדי להיווכח בזרמי העומק שמניעים אותה ושמקשרים בין כל מני תופעות, שְבְּמבט שטחי לא נראים קשורים. ברובד אחד עמוק יותר בקרחון, אותם זרמי עומק העלו שאלות חשובות שלדעתי רלוונטיות לכל אדם באשר הוא: איפה שוכנת האחריות המוסרית? מה היחס בין ערכי המוגנות והחופש, ואולי התשובה היא שבהקשרים שונים צריכים איזון שונה? איפה עובר הגבול שבין ה"חוץ" - המדע, המציאות, הטבע - לבין ה"פנים" - התפיסה, ההבנייה החברתית, וכן הלאה. לשאלות הגדולות הללו אין לרוב תשובות פשוטות וחד-משמעיות, ואנחנו כבני אדם עסוקים בלברר אותם תוך כדי המסע שלנו דרך החיים. אני היום מבין יותר איך לגשת אליהם מאשר כשהייתי צעיר בעשר שנים, ואני רוצה לקוות שבעוד עשור אבין עוד יותר. אני רוצה גם לקוות שלכל הפחות הסדרה הזו עזרה להעלות את השאלות הללו למודעות שלכם, שזה כבר פותח פתח לצמיחה והתפתחות. אני מקווה גם שמתוך העיסוק כאן גם תרגישו שבשאלות היום-יום, ובשאלות הגדולות שנקרות בדרככם, יש לכם עכשיו עוד כמה כלי עבודה זמינים בארגז הכלים של החיים.
הרובד השלישי הוא הרובד הנסתר יותר, והוא הרובד שנרמז בסגנון הפודקאסט עצמו במקום באיזה רעיון ספיציפי שאמרתי במפורש. כשהתחלתי את הסדרה, שמתי לי כיעד לייצר כאן משהו שכולם, על כל הספקטרום האידיאולוגי, יוכלו להאזין לו ולקבל ממנו משהו. אפילו שאני ביקורתי מאד כלפי הפרוגרסיביות - כפי שבוודאי ברור לכל מי שהגיע עד הלום - לא רציתי להיות עוד פודקאסטר שמשתלח בלשון מושחזת בתנועה הזו. לא חסרים אנשים שאוהבים לתייג המון מהדברים שהצגתי כאן כ"טרלול פרוגרסיבי", ולא רציתי להיות אחד מהם - אפילו במקומות שהתגובה האישית שלי היתה שמדובר ב"טרלול". וכדי להרים פודקאסט כזה, הייתי חייב לאמץ לעצמי סוג של שיח על פוליטיקה שקצת נדיר במקומותינו, דבר שאני קורה לו ביני לבין עצמי "אנתרו-פוליטיקה" - הסתכלות על פוליטיקה עכשויות כאילו אני אנתרופולוג, ולא בעל עניין ששייך לאחד המחנות, וזאת למרות שיש לי את דעותיי שלי.
להחלטה הזו היו שתי סיבות, טקטית ואסטרטגית. הטקטית היא פשוטה: רציתי להיות רלוונטי לכולם. לעזור לשמרנים להבין מול מה הם עומדים, לפרוגרסיבים להבין את עמדתם באופן עמוק יותר ולראות לאן זו יכולה להוביל, ולליברלים לעזור להבהיר לעצמם מה מבחין בינם לבין הפרוגרסיבים. אבל אסטרטגית, הרגשתי שאני צריך את זה בשביל עצמי. לכל אורך הסדרה דחפתי את הרעיון שאם אתה מתייג דעות של אנשים כְּרַעות מראש, אתה מפספס את התוכן, את פיסות האמת, שמסתתרות באותן דעות. אחד הפרקים הכי אהובים עלי בעונה היה הפרק העשירי, שבו ניסיתי לבנות את הקייס החזק ביותר של הפרוגרסיביות. אני זוכר שאחרי הפרק התשיעי הרגשתי שאני חייב משהו כזה, לא רק כדי שיהיה מעניין, אלא כדי שאני באמת אבין אותם. ואכן, התובנה שהם נלחמים מול התת-מודע הקולקטיבי שלנו עזרה לי מאד להבין הרבה דברים, בין השאר גם למה המסע שלהם אל עבר האוטופיה הינה מאבק חסר סיכוי שימשך לנצח.
בעצם, אם תעברו על כל העונה, תמצאו שאפילו שאנחנו דיברנו כאן על נושאים בלב הפוליטיקה המערבית, היה דבר שכמעט ולא הופיע כאן בשום שלב, וזה ייחוס מניעים זרים או פסולים לאנשים בעלי דעה כזו או אחרת. בכל מקום שיכולתי, ניסיתי להבהיר למה דעות שנראות במבט ראשון מוזרות, יש להן הצדקה רעיונית כשמקבלים סט מסויים של הנחות, אקסיומות או זוויות על המציאות. ולכן חשוב לי להבהיר שאני לא נאיבי, ובוודאי ברור גם לי שיש אנשים - הרבה אנשים - שמקדמים רעיונות פרוגרסיבים, ליברלים או שמרנים מסיבות אישיות, פוליטיות ולפעמים ממש מושחתות. אבל עדיין אני חושב שההתמקדות ברעיונות ה"טהורים", בא נגיד, זו דרך מומלצת יותר. קודם כל, כי יש גם את האידיאולוגים וגם איתם אנחנו נפגשים. שנית, כי הפוליטיקאי המושחת בסוף מתעטף בשיח אידיאולוגי, וחשוב שתבינו איך האידיאולוגיה הזו בנויה. ושלישית והכי חשוב - כי בסוף הרעיונות זה מגרש המשחקים המעניין באמת. לדבר כל היום על למה פלוני חלאה ואלמוני מושחת זה אולי התעסקות במשהו אמיתי, אבל זה ממש לא נעים ולא הכי מעניין.
אז כאן המקום להודות לכם, המאזינים, שהשקעתם את כל הזמן הזה בעונה הזו. בהתחשב בכמה פודקאסטים אחרים יכולתם להאזין להם בזמן הזה, אני ממש מוחמא. אבל יותר מכך רציתי להודות לכם כי בזכותכם, ורק בזכותכם, היתה לי האנרגיה והתירוץ להשקיע את כל הזמן הזה כדי לייצר את המוצר שנקרא "אלישע והזוויות", לייצר מרחב שבו אנחנו יכולים להתמקד ברעיונות, ורק בזכות זה הגעתי בעצמי גם לחלק מן התובנות ששמעתם לאורך העונה.
אז - תודה.
ובכן - מה הלאה? בואו נחלק את השאלה הזו לגביי העולם, הפרוגרסיביות והאנטישמיות, מצד אחד, ולגביי הפודקאסט מצד שני.
מבחינת העולם - הוא ממשיך להתקדם, בקצב מסחרר לפעמים, ובשילוב של טוב ורע. אני כותב את הדברים הללו בתחילת השבוע מיד לאחר מתקפת הטילים האיראנית, אז בהחלט אפשר לומר שאין רגע דל בעולם, וקשה לדעת מה בדיוק ילד יום, אבל אני אנסה לתת לכם כמה טעימות ממה שאני רואה שקורה וחושב שיקרה.
מלחמת ישראל-חמאס, שהיא בעצם מלחמת ישראל-איראן, ושזו בעצם אולי מלחמת המערב מול קואליציית רוסיה-סין-איראן - המלחמה הזו מתרחשת בזמן של נקודת שבר בתנועה הפרוגרסיבית וגם מאיצה את השבר הזה. קצת סקרנו את זה בפרק על המשברים בקואליציה הפרוגרסיבית, והאנטישמיות שהרימה ראש בגאון ובגלוי בתגובה לשביעי לאוקטובר מאיצה עוד את התהליך הזה. ומֶעבר לתהליכים הגיאו-פוליטיים שיקרו, יש גם תהליכים אחרים שמערערים את המעמד של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית כשולטים בכיפה האליטיסטית.
קודם כל, מעמדם של אוניברסיטאות היוקרה בארצות הברית הוא בכי-רע כרגע, לאור הטיפול הקלוקל שלהם באנטישמיות בקמפוסים. מעבר לכך שהן מפסידות תרומות מתורמים גדולים, שעולים להם מאות מליוני דולרים בחלק מן המקרים, השם שלהם עצמו נפגע. צריך לזכור שחלק גדול ממה שהופך את הארוורד או ייל למוסדות מבוקשים הוא המותג, העובדה שהם נחשבים מקום ששם את ההצלחה האקדמית בראש הפירמידה, ושמי שמצליח להתקבל לשם ולצאת עם ציונים טובים זה רק בזכות כשרון יוצא-דופן. אבל כשהעולם רואה שתוצרי האוניברסיטה הם משהו אחר לחלוטין, המותג הזה נפגע, ובאופן קריטי. ולכן, אפשר להבין את מה שהתפרסם בפברואר האחרון, לגביי קבוצה של בוגרי אוניברסיטת הרווארד שתובעים אותה בשל פגיעה במותג, מה שגורם להם נזק בדמות פחות הצעות עבודה וכדומה.
גם בתחום הרפואה המגדרית יש דברים שמתרחשים ממש בימים אלו. רק השבוע יצא דו"ח קאסס בבריטניה, שסקר לאורך ארבע שנים את המדיניות לגביי טיפולים בטרנסג'נדרים במדינה. מסקנת הדו"ח, שהתקבל לפי מה שהבנתי על ידי משרד הבריאות האנגלי, היא שהמערכת מוטַה באופן קשה ומטריד על ידי אידיאולוגיית אישוש מגדרי, ללא כל הצדקה רפואית ברורה לעניין. בין ההמלצות של הדו"ח נכללת, לדוגמה, הקביעה שיש להתייחס לקטינים עם דיספוריה מגדרית כאל כל קטין עם בעיות נפשיות, שיעברו טיפול פסיכולוגי רגיל במקום שישלחו אותם ל"קליניקות מגדר" שאימצו מיד את זהותם כחלק מן האישוש המגדרי. בנוסף הדו"ח המליץ להחיל הגבלות על גישה מאששת גם עבור אנשים עד גיל 25, וכן לפתוח תהליך ביקורת נוסף שיבדוק את נושא הטיפולים מאששי-המגדר עבור בוגרים באופן כללי.
אז, בבריטניה נראה שמתכוונים ללכת בעקבות מדינות נוספות באירופה, ולהסיג לאחור את הגישה המאששת. בארצות הברית וקנדה עדיין מתבצרים בגישה המאששת, מה שממחיש שיקח זמן עד שהתובנות של דו"ח קאסס יחלחלו למערכת המערבית כולה. אבל בין המדינות דוברות-האנגלית בעולם יש מעברים מהירים יותר של מידע, כך שאני צופה קריסה של המגדל הפרוגרסיבי בעניין בשנים הקרובות. ספיצפית בארצות הברית אני צופה שמה שיביא לכך יהיה דווקא מבול של תביעות משפטיות של "מתחרטי המגדר" שהזכרנו בפרק 22, שיחייבו את קליניקות המגדר להציג את הביסוס המדעי להתנהלות שלהן עד היום בבתי משפט. מתוך סכנות התביעה המשפטית יחלו השינויים העמוקים יותר לקרות, קודם כל בפרקטיקה ואחר כך אולי גם באידיאולוגיה. ובנוסף לכך, התביעות הללו יהוו סימן לאנשי המקצוע שפחדו לצאת בגלוי כנגד המדיניות הזו מחשש לעתידם המקצועי, שאפשר לדבר חופשי עכשיו, מה שסוף סוף יחזיר את הדיבייט הזה לאור השמש כפי שהוא תמיד היה אמור להיות.
מצד שני, יש מקומות שאנחנו רואים עדיין את הפרוגרסיבים מנסים לאגור עוד כח כדי לייצר את האוטופיה שלהם, וזאת במקומות כמו קנדה וסקוטלנד. אם ניקח את סקוטלנד כדוגמה, בראשון לאפריל, כלומר רק לפני שבועיים, נכנס סופית לתוקפו תיקון לחוק שכותרתו "פשעי שנאה וסדר ציבורי". בתיקון הזה מרחיב המחוקק הסקוטי את מה שניתן בגינו לאסור בשל היותו מסונף לפשע שנאה, ובתוספות הללו אפשר למצוא כל מני ניסוחים כל כך אווריריים, שקל לראות איך בקלות הם יכולים להפוך לכלי בידי הממשלה להשתיק את כל מי שנראה להם שצריך להשתיק. והנה ציטוט לדוגמה:
"אדם ייחשב כ"מעורר שנאה" (stirring up hatered) אם הוא מתנהג באופן שבו האדם הסביר היה מחשיב מאיים, מתעלל או מעליב, או שהוא מעביר למישהו אחר מידע שהאדם הסביר היה מחשיב ככאלו. וזאת אם האדם מתכוון לעורר שנאה כנגד קבוצה על בסיס גזע, צבע עור, זהות טרנסית וכו'"
עכשיו, כמובן שגם בחוק הזה יש גם סייגים להפעלתו, כמו "מעבר לספק סביר" וכו', אבל כפי שניסיתי להבהיר לאורך הסדרה - כשמקודדים בחוק דברים מופשטים מדי שיכולים להגביל את השיח, הם בסוף הופכים לכלי בידי בני אדם בעלי עניין להשתיק אנשים. גם אם בתי המשפט ינהגו בזהירות עם החוק הזה, היכולת לתבוע מישהו ולערער את חייו היא מספיק בעייתית גם אם בסוף התביעה הוא יצא זכאי. ושימו לב שבחוק כתובים דברים די מרחיבים - שאסור להעליב מישהו! להעליב! נסו לחשוב מה היה קורה עם על כל העלבה הם ישלחו משטרה. לא נראה לי שיש מספיק שוטרים באיזו ארץ להתמודד עם דברים כאלו.
בתגובה לחוק הזה, כל מני דמויות ציבוריות כמו ג'יי-קיי-רולינג התחילו להטריל את המשטרה הסקוטית, ולומר המון דברים מעוררי מחלוקת בטויטר ובסוף לומר - בואו לקחת אותי לבית הכלא. בינתיים, המשטרה הסקוטית מבליגה, אבל ימים יגידו אם ההטרלה הזו תהיה חזקה מספיק כדי להגן על אזרחי סקוטלנד שאינם מפורסמים כמו רולינג מפני ההשתלטות הממשלתית על השיח בשם הרצון להגן על אזרחיה.
שווה גם לומר נקודה כאן על הקונטרה שמתגבשת לה לפרוגרסיביות. כיוון שהעולם הפוליטי הוא מטוטלת, אז כשהולכים שמאלה מדי בסוף מגיעה תגובה מימין. זו גם אחת הסכנות בללכת רחוק מדי לכיוון אחד, שכן לרוב עוצמת תגובת הנגד היא ביחס ישר למצב הקיים. בכל מני מדינות באירופה אנחנו רואים עלייה של הימין, וימים יגידו איך הדברים שם יתפתחו. האם נקבל אירופה מאוזנת יותר עוד כמה שנים, או שמא ימין קיצוני שגם הוא יהיה אנטישמי ורק מהכיוון ההפוך? הנבואה ניתנה לשוטים, אז אני לא אהמר על השאלה הזו, ואצפה בזה ב-LIVE כמו כולכם.
מה שכן, אני כן רוצה לתאר בקווים כלליים פלח אידיאולוגי ימני אחד שאני שם לב שעולה בכוחו בארצות הברית, ושאנחנו צריכים לשים לב אליו בשנים הקרובות. זהו פלח ימני בדלני, שמעוניין שאמריקה תתעניין רק בענייניה הפנימיים, ותתנתק משאר העולם, כקונטרה לשמאל שמנסה לקדם סוג של ממשל-בינלאומי דרך מוסדות כמו האו"ם. הימין הזה גם הסיק כמה מסקנות ממה שקרה בשנות הקורונה, ביניהם שאי אפשר לסמוך על מערכות המידע הקלאסיות: לא על חברות הפארמה והאו"ם, שנתנו בהמון מקרים מידע כוזב על מה הם יודעים על המגפה והחיסונים אליה. לא על חברות הטכנולוגיה, שסיננו דעות של רופאים שהטילו ספק בעמדות הרשמיות לגביי הקורונה והחיסונים, ולא על מערכות הממשל שניסו לכפות חיסונים וסגרים בניגוד לדעות של רופאים אחרים, בטענה שיש קונצנזוס מדעי כשבהחלט לא היה, ותקפו כל רופא או מומחה שחרג מהקו המפלגתי הזה. במילים אחרות, הימין הזה הגיע למסקנה שהוא בעצם כלי משחק בידי אליטה פרוגרסיבית בינלאומית, ושצריך לשבור את השלטון שלה.
מתוך התובנות הללו, הימין הזה החליט שהוא לא סומך על שום ערוץ מידע קלאסי, וממילא רוב המידע שלו מגיע דווקא מכל מני מקורות מידע לא רשמיים, מה שגם מגביר את הסיכוי לאמונה בתיאוריות קונספירציה למיניהן. וזה לא שערוצי המידע הרשמיים לא זכו לתגובה הזו ביושר - הם כן, ויש לכך המון דוגמאות. אבל גם כאן, צריך לשים לב שיכולים להתפתח אותן הבעיות של הפרוגרסיביות: זיהוי כל דעה שאתה לא רוצה להאמין בה כנסיון לכפות עליך את השלטון הפרוגרסיבי, וממילא התעלמות ממנה. אני מודה שקיוויתי שתהיה לנו תקופת ביניים בין השאיפות הטוטאליטאריות של הפרוגרסיביות לבין הקונטרה הקיצונית של הימין, אבל נראה שבעידן האינטרנט הכל זז מאד מהר, ונצטרך כאן בישראל להתמודד במקביל גם עם אנטישמיות מימין במקביל לאנטישמיות משמאל, שכן לתיאוריות קונספירציה יש נטייה תמיד לערב את היהודים בתפקיד הרעים. כמובן, זה לא כל הימין, כמו שגם לא כל השמאל הוא פרוגרסיבי. עלינו לקוות שהכוחות הללו במרכז ימצאו את עצמם וישלבו ידיים יחד לייצר משהו יציב יותר.
וזה מביא אותנו חזרה לעולם הקטן שלנו - הפודקאסט "אלישע והזוויות", עונה 2! מה יהיה בעונה הזו, אתם בטח רוצים לדעת?
ובכן קודם כל, פסח הגיע בדיוק בזמן, ואני לוקח כמה שבועות חופש מהכנת הפודקאסט. בטח לא תופתעו לשמוע, אבל להכין פרק כל שבוע זה דבר די מאתגר, בוודאי כשזו לא העבודה העיקרית שלך. אז אני לוקח את השבועות הללו כדי להתרענן, ולהתכונן לעונה הבאה. הנושא שלה יהיה בגדול - אם אני חייב לתת לה כותרת - הנושא יהיה "אבולוציה ובינה מלאכותית". שני הנושאים הללו קשורים חזק אחד בשני, וגם משפיעים תרבותית על המון דברים שסביבנו, ואני רוצה להשקיע עונה בנושא הזה. על הדרך נדבר גם על דת מול מדע, על המסרים החבויים מאחורי הבינה המלאכותית והשימוש בה, ואני גם אנסה להסביר את מחשבותיי על התחזיות המדכאות שאנשים מסויימים מפיצים על איך ה-AI יחליף את בני האדם בעתיד הלא-כל-כך-רחוק. מה שכן, אני לא יודע מה יהיה אורך הסדרה הזו - זה יכול להיות קצר יותר מהעונה הזו, או ארוך יותר - כרגיל, הכל לפי העניין ומה שיהיה לי לומר.
ובינתיים, אני רוצה שוב להמליץ לכם להצטרף לאתר האינטרנט של הפוסקאסט, באתר סאבסטאק. גם במהלך ההפסקה הזו יכול להיות שאוציא עדכונים קצרים מהשטח שקשורים לעונה הנוכחית, אבל רק בכתב, ואם תהיו רשומים תקבלו מייל ברגע שזה יוצא.
מה שמביא אותי לעונה השלישית העתידית, וכאן יש שאלה שאני רוצה להניח לפתחיכם, המאזינים והקוראים. במקביל למה ששיתפתי כאן על הפרוגרסיביות, יש לי עוד מספיק חומר לעונה נוספת בנושא הזה. אם בעונה הזו שילבנו דוגמאות בתוך ביאור התשתית התפיסתית של הפרוגרסיביות, החומר שהצטבר אצלי ירחיב את היריעה לתחומים נוספים, כמו הוליווד, התחממות גלובלית וסיליקון ואלי, וגם יציג את הסיפורים של חלק מן האנשים שהתפרסמו בכך שהעזו להרים ראש כנגד הזרם ולצעוק שהמלך הוא עירום. עכשיו שהתשתית התפיסתית מובנת, הרבה מן הדוגמאות יזרמו מאד, ורק נצטרך להצביע על נקודות הממשק עם האידיאולוגיה שאתם כבר מכירים לעומק. והנה השאלה - האם אתם מעוניינים בעונה שכזו? יתכן שחלקכם שבעתם מספיק מהנושא ושמחים לעבור הלאה, ויתכן שתרצו דווקא לשמוע עוד. אז בבקשה - תכתבו לי בעניין הזה. אני תמיד שמח לדבר על הנושא הזה, אבל חשוב לי גם לשמר עניין אצלכם, קהל השומעים. אז - דברו איתי.
ובאותו עניין - יש לי גם כמה דברים לומר על הפוליטיקה הישראלית, תאמינו או לא, וגם כאן בשפה ואופן של אנתרו-פוליטיקה. בלי לבחור צד, פשוט להביט מן הצד. אני קצת מהסס להעביר את הפרקים הללו - אולי יש לכם מספיק פוליטיקה ישראלית ואני האסקפיזם שלכם - אבל נראה לי שהוכחנו כאן שאפשר לדבר על נושאים טעונים באופן קונסטרוקטיבי, אז אם אתם מעוניינים לשמוע את מה שיש לי לומר בעניין - תכתבו לי!
כיוון שאנו מסיימים כאן עונה, נראה לי הכי מתאים שניקח עכשיו כמה דקות כדי להסתכל שוב, ממבט-על שכזה, על שלושת הדמויות שדיברנו עליהם כה רבות: השמרן, הליברל, והפרוגרסיבי. אני חושב שלאור הדברים שראינו, אפשר לחדד כאן כמה נקודות לסיום. אני גם רוצה להדגיש שהדברים כאן הם יותר שיח חופשי שלי - האינטואיציה והתובנות שלי עד כה, שחלקן יהיו ברמת הסיפור המופשט, שאצלי מסתדר בראש אבל אולי זה רק אצלי. אז, קחו מכאן מה שנראה לכם, ותתעלמו מהשאר.
לאורך כל העונה ניסיתי להדגים שמשהו לא עובד טוב קורה כיום במערכת היחסים בין שלושת הקבוצות. הפרוגרסיבים שולטים בהרבה עמדות כח תרבותיים ומנסים להנדס דרכם את החברה מחדש. מולם עומדים השמרנים, שמנסים למנוע את ההתפשטות של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית בלי להבין אותה ממש.
ומה עם הליברלים? הם יושבים באמצע, וקרועים בין שני המחנות. הם מצד אחד שותפים לפרוגרסיבים בדגש על יסודות המוסר של מניעת כאב ושיוויון, ולכן גם הם עם הפנים לשיפור החברה על ידי שינויים מערכתיים. אלא שיש נקודת חיכוך אחת רצינית: הליברלים מעריכים את החירות האישית יותר מאשר הפרוגרסיבים. בשל העובדה הזו, הם מתעדפים הזדמנויות שוות על פני תוצאות שוות, ונרתעים מהפתרונות הריכוזיים של הפרוגרס. ולא רק זה - הם מבינים שהחירות האישית הזו מייצרת רעש במערכת, שהרי אנשים יכולים לבחור דברים לא מושלמים, ולכן אי-שיוויון בתוצאות לא משכנע אותם שהמערכת ממש חייבת להשתנות ועכשיו. כלומר, הדגש על חירות אישית גם מייצרת אצלם סקפטיות בריאה, והבנה שיש דבר כזה נסיון להשיג מערכת מושלמת מדי, נקייה מדי. אבל כשהם מעלים את החששות הללו, מנסים להתנגד או אפילו רק להאט את יישום פתרונות הפרוגרס, זה מייצר פיצוץ מול הפרוגרסיבים שרואים בכך בגידה בחזון, מה שדוחק בליברלים רבים לכרות בריתות עם השמרנים. אנשים כמו דייב רובין, סאם האריס ועוד אמרו, כל אחד בתורו, שזה לא היה דבר שהיו מאמינים שיקרה לפני כמה שנים, כשהשמרנים היו הזאב הגדול והמפחיד.
הסיבה שהם פונים לשמרנים, דרך אגב, היא לדעתי דווקא אלגנטית, וחורגת מעבר לרעיון של "האוייב של האוייב שלי הוא בן בריתי", ואדגים זאת על ידי סיפור אישי. אני זוכר את אחד הויכוחים המצחיקים שהיו לי עם אשתי. אני, כפי ששיתפתי בתחילת הסדרה, ליברל שגדל בחינוך שמרני. אשתי, לעומת זאת, היא שמרנית אמיתית באופי. לפני כמה שנים, אחד הילדים הגיע לארוחת ערב משפחתית עם כוס שוקו וקשית, והתחיל לשתות עם הקשית ובמקביל לעשות בועות בשוקו. אשתי, שגדלה בבית בריטי, מיד אמרה - "אסור להביא קשיות לשולחן בארוחה משפחתית". אני הופתעתי לגמרי. "למה?" שאלתי אותה. "ככה. לא עושים ככה," היא ענתה. תשובות כמו "ככה" הן תשובות שמשגעות אותי. אני חייב להבין למה, למה זה מתחבר וכו'. אבל הדיון שלנו המשיך סחור סחור. לא היו לה נימוקים אמיתיים, מלבד הנימוק האולטימטיבי הזה - ככה. ועבורה זו היתה תשובה מצויינת - היא הרגישה באופן אינסטיקטיבי ששם צריך לעבור הגבול, וזה הספיק. אם הייתי מדברר אותה, כנראה שהעמדה שלה בעניין היא משהו כזה: שאלות כמו "למה" לא עולות לך שום דבר, אבל אפשר לפרק איתן כל כלל של נימוס, בשאלות "למה" אינסופיות, ובקצה המדרון החלקלק הזה נמצאת הברבריות. אז שמים גבול, ולמה דווקא כאן? ככה.
המשלנו את השמרנות לברקסים ואת הליברלים לדוושת הגז, וזה בדיוק מה שקורה גם כאן. הליברל מתקשה להגיד לפרוגרסיבי "לא" כיוון שהוא לא רגיל לומר "לא", אלא מקסימום "כן, רק בצורה אחרת". שניהם אוהבים ללחוץ על הגז ולהתקדם קדימה, ורק מתווכחים על כמה מהר לנוע ומי צריך להחזיק בהגה. רק שמרנים יודעים לומר "לא" החלטי ולהלחם על הגבולות, שכן הטיעון שלהם - "כי לא עשינו ככה בעבר" - הוא טיעון שמונע דיון או ויכוח מראש.
בחברה בריאה, השמרנים מסוגלים ללחוץ על הברקס כשהפרוגרסיבים והליברלים מנסים לנוע מהר מדי. אבל כשיש נתק בין הקבוצות, הליברל לא באמת מנוסה בברקסים. קשה לו להגיד שאין לאן להתקדם, אבל כשהוא מרגיש שהפרוגרס שועט לעבר צוק, אז כבר לא מספיק לריב על ההגה - חייבים ברקס, ורק השמרנים זוכרים איך להשתמש בו. הליברל, בתמורה לשיתוף הפעולה הזה, נותן לשמרנים את מה שחסר להם כל כך: הבנה עמוקה יותר של התפיסה הפרוגרסיבית, יכולת לחזות מראש את המהלכים שלהם, וגם יכולת לעדכן את השמרנות במינימום הנדרש כדי להתמודד טוב יותר מול הפרוגרס.
אז, זה מה שאנו רואים בשטח. ומתוך זה, שווה לנסות ולנסח איך אני מדמיין את המצב הראוי, את האיזון הנכון בין הדמויות הללו. איך זה יכול היה להיראות אילו הם היו משתפים פעולה? מה כל אחד מהם מביא לשולחן שחשוב שנזכור? אפשר להקדיש לזה פרק שלם, אבל אני אנסה לעשות זאת ממש בתמצות כאן, ואני מקווה שהדברים יתקבלו על ידיכם. ואם לא - תכתבו לי כמובן את ההצעה שלכם!
כפי שאמרתי, הליברל והפרוגרסיבי הם הגז, הכח שמניע אותנו לצאת למרחבים חדשים. המתח ביניהם הוא שהפרוגרסיבי מוכן לעשות הכל כדי להגיע ליעד, להפוך כל אבן ולהמציא את כל החברה מחדש. הליברל גם הוא מוכן לזה, אבל לא כשזה בא במחיר גבוה מדי של הפקעת החירות של הפרט. מעניין לציין בהקשר הזה שבשנים האחרונות היידט הוסיף עקרון מוסרי שישי למודל שלו, שהזכרנו בתחילת העונה - עקרון החירות, שהליברל מעריך יותר מאשר הפרוגרסיבי.
כאשר רוצים לנוע קדימה כחברה, אז ככל שמאפשרים יותר חירות לפרט כך זה יכול להפריע ביישום פתרונות מערכתיים שייטיבו עם כולם. כולנו מסכימים, כנראה, שטוב שיש חוקי תנועה, כך שלא כל אחד נוהג בכביש איך שנראה לו. זו דוגמה מצויינת למערכת שחייבת הסכמה קולקטיבית, שמגבילה את חירותינו, כדי לעבוד טוב. ולכן, המתח הזה בין חירות ובחירה לבין השגת תוצאות קולקטיבית הוא מתח בריא. בדימיוני, אני רואה עולם טוב יותר שבו הליברל מסכים לנסות את הרעיונות השאפתניים הפרוגרסיבים, אבל הפרוגרסיבי מתפשר ומוכן לנסות אותם בקטן, ולבדוק לאחר תקופת ניסיון האם התוצאה של הניסוי מצדיקה הרחבה. אם זה מצליח, הליברל ינסה לשכנע ליברלים אחרים להצטרף לניסוי מתוך בחירה, ולא מתוך כפייה. לוותר מרצון על מרחב הפעילות הזה כדי לאפשר הרמוניה, במקום החיכוך המתמיד שיש כאשר כל אחד עושה מה שהוא רוצה. הפרוגרסיבי ישמח אז, שכן השלטון המרכזי יהנה מאמון הציבור, שיתן לו יותר קרדיט לעשות את הניסוי הבא, וכן הלאה. וכאשר הניסוי נכשל, הליברל נותן קונטרה לפרוגרסיבי ומתעקש שאין טעם להמשיך שכן המחיר בחופש האנושי גדול מדי.
ומה עם השמרנים? ובכן, שמרתי לכם כאן תובנה ממש מעניינת על השמרנים לסוף העונה. זה דבר שהתהווה אצלי לאורך הסדרה, ורק ממש בשבוע האחרון הבנתי אותו לעומק, אז אתם ואני חווים אותו עכשיו כמעט ביחד. אני אשאל אתכם שאלה: על מה אתם חושבים שהשמרנים שומרים, תגידו לי? תחשבו על כל המסורות הללו - מסורת משפחתית, מסורת לאומית, מסורת דתית, מסורת מדעית וכן הלאה. מה הן המסורות הללו, ומאיפה הן הגיעו? הן הגיעו מן העבר, כמובן. שם, בעבר הרחוק, התפתחו המסורות הללו - אבל למה הן נשמרו? אנשים עשו המון דברים בעבר שלא שמרנו עד היום, אז - מה מאפיין את הדברים שכן השתמרו?
התשובה לשאלה הזו מורכבת מדי מכדי לענות עליה בפירוט בפרק הזה. מי שמתעסק בזה הרבה הוא ג'ורדן פיטרסון, ואולי נדבר על זה ממש בהרחבה פעם אחרת. אבל אם אני אנסה לתמצת זאת ממש במשפט אחד, הייתי אומר: השמרנים הם הזכרון לטווח ארוך של התרבות שלנו, שמשמרים את תוצאות הניסויים המוצלחים שעשו הליברלים והפרוגרסיבים של הדורות הקודמים.
רעיון מעניין, נכון? בואו נחשוב עליו רגע. הרי גם לפני מאה ומאתיים שנה היו שמרנים, ליברלים ופרוגרסיבים. ואז המציאות השתנתה ואיתה גם הגיעו רעיונות חדשים. חלקם הצליח וחלקם נכשל, חלקם התקבל וחלקם נשכח, ומה שהצליח אומץ על ידי החברה, וכן הלאה. ומי שאימץ זאת ושימר זאת עד היום, הם השמרנים, שכן הליברלים כבר המשיכו הלאה, לרעיון החדש הבא.
ניוטון אמר "אם הצלחתי לראות למרחוק, זה בגלל שעמדתי על כתפי ענקים". הוא בעצם אמר - היכולת שלי לחדש לא היתה מתאפשרת אם לא היה לי בסיס חזק מן הדורות הקודמים להסתמך עליו. רק מתוך מה שנבנה בעבר יכולתי לבנות את העתיד. וזה בעצם מה שעושים השמרנים - לוקחים את הרעיונות הכי מוצלחים של בני-דמותם של הליברלים והפרוגרסיבים היום, ומתעקשים שלא לוותר עליהם בדורות שאחרי. הם הזכרון לטווח ארוך של התרבות שלנו.
ולכן, אגיד לשמרנים שביניכם: הדברים הללו שאתם שומרים עליהם בנאמנות - הדברים הללו הגיעו מאנשים כמו אלו שאתם מתווכחים איתם היום, רק בדורות קודמים. אתם עושים עבודת קודש בכך שאתם מסננים רעיונות חדשים גרועים - הרי רעיונות יש בשפע, ורק אחוז קטן מאד ראוי לשימור. אבל אל תשכחו שהתפקיד שלכם הוא לא לומר רק "לא", אלא גם לשמור את מה שטוב היום, ושלכן חשוב שלא תהיו קיר - אלא תהיו מסננת שבוחרת מה כן ומה לא בקפידה. אולי שווה להזכיר כאן לדתיים שביניכם שאחד הליברלים הראשונים בהיסטוריה היה אברהם אבינו: אדם שעזב את כל המסורת והקשרים המשפחתיים, והלך בעקבות חזון שהיה לו, של אמונה מונותיאיסטית בעולם של אלילות. מה שאתם עושים כבר דורות על גבי דורות, הוא לשמר את הדרך שאברהם הליברל העברי הראשון סלל. במובן הזה אתם כמו יצחק אבינו, שכוחו בכך שידע להתמיד בדור שאחרי במסע שאביו התחיל.
ובאותה מטבע, תנו לי להציע לליברלים והפרוגרסיבים שביניכם את הטריק המחשבתי הבא: אולי כשאתם מתעמתים עם שמרן, אל תחשבו שאתם מתווכחים עם מישהו מיושן שמקובע סתם, אלא עם אסופת אנשים יצירתיים שפשוט חיו לפני הרבה שנים. מאז שהם נפטרו עבר המון זמן, ולא תמיד אנחנו זוכרים למה הם חשבו את מה שחשבו, או למה הם אימצו נוהג מסויים - אבל הם היו בני דמותכם באותו הדור. ולכן, כמו שתרצו שדור העתיד לא יזלזל בעמדה שלכם ושלא יחזור על הטעויות שלכם - אולי שווה שתתנו את אותו היחס לשמרנים, שהרי הם גם אלו שישמרו על הרעיונות הכי טובים שלכם הלאה, לדורות הבאים.
ועכשיו, באמת לסיום, רציתי לבקש מכם בקשה אחת קטנה: אם אתם מוכנים לעשות זאת - תכתבו לי מה חשבתם על העונה. שורה אחת, פסקה, או מכתב ארוך ומפורט - כל דבר שתכתבו, אני אקרא בעיון ואגיב, בהתחייבות. כפי שבטח הבנתם, אני מאד מאד אוהב ללמד דברים שנראים לי חשובים, והפלטפורמה הזו איפשרה לי עד היום להגיע להרבה יותר אנשים משהעזתי לקוות בתחילת הדרך. כשהתחלתי, אשתי שאלה אותי מה ייחשב הצלחה, ונקבתי במספר האנשים שאני רוצה שיאזינו לכל העונה מתחילתה ועד סופה. נכון לעכשיו, הגעתי למספר הזה, כפול שלוש, וזה ממש מרגש עבורי. ועדיין, חסר לי מאד המשוב - כן, אותו המשוב שעליו דיברנו בפרקים האחרונים. אני חייב את המשוב הזה גם כדי ללמוד מכם מה היה לכם טוב בעונה הזו, ומה פחות זרם? גם ממש ישַמח אותי לשמוע באיזו דרך הרעיונות כאן השפיעו, אם בכלל, על הדעה או נקודת המבט שלכם על דברים מסויימים.
אז אם אתם מרגישים בנוח - כתבו לי. ואם לא - גם זה בסדר גמור כמובן. אני מבין לגמרי אם חלקכם רוצים לשמור על פרטיותם וכדומה. רק רציתי כאן להדגיש שמאד מאד אשמח לשמוע ממי שירצה לשתף. המייל שלי, למי שרוצה, מופיע בתחתית כל פרק - elishas.angles@gmail.com. וגם אחרי שהעונה הסתיימה, אתם מוזמנים תמיד לשלוח לי מיילים עם שאלות, או לשאול דרך אתר האינטרנט, ואני מבטיח לענות בהקדם.
אז זהו להיום, ולעונה הראשונה! אני אאחל לכם חג פסח שמח, חג חירות שאני מקווה, בעזרת השם, שנזכה לראות בו את החטופים משתחררים ואת חיילנו חוזרים בשלום גם כן. ועד שנתחיל את העונה השניה - להתראות, ביי…
Share this post